מתחזל"שים: למה החלטות החגים לא שורדות?

אחרי החגים נעשה דיאטה, אולי גם נהפוך לטבעונים. הדיאטה אמנם תיכשל, והטבעונות תחזיק מקסימום חודש, אבל חשוב שנדע שתיאוריה מרכזית בפסיכולוגיה, מראה כי השליטה העצמית לא אשמה בכל הסיפור, או לפחות לא האשמה היחידה

יאיר בן דוד
יאיר בן דוד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רשימת דברים לעשות
קרדיט: ג'ון שולץ
יאיר בן דוד
יאיר בן דוד

כל שנה אותו הסיפור, סביב החגים, או סביב חופשות גדולות, אנחנו מתכננים תוכניות גדולות לעתיד. איך נתחיל לעבוד על הפרויקט החדש והמופלא שהבטחנו לעצמנו כבר שנים לעבוד עליו, איך נתחיל בדיאטה - כזו שתוריד גם את המטען העודף שצברנו בחג - או איך נעמוד במטרות מוסריות שהגדרנו לעצמנו, כשסוף סוף היה לנו זמן לחשוב. כל שנה זה לא מצליח. הדיאטה נכשלת אחרי כמה שבועות, הפרויקט החשוב הופך עם הזמן  לחשוב פחות, או שאנחנו מחליטים ששאר הדברים שאנחנו עושים פתאום חשובים יותר, והמטרות המוסריות? הן בדרך כלל נשארות במישור הפילוסופי של המוסר.

אז אנחנו מאשימים את עצמנו, ובעיקר את יכולת השליטה העצמית שלנו, שגם כך אנחנו נמצאים איתה במאבק מתמיד, על כך שלא הייתה חזקה מספיק בשביל לאפשר לנו לעמוד במטרות שהגדרנו לעצמנו. חשוב שנדע שתיאוריה מרכזית בפסיכולוגיה, מראה כי השליטה העצמית היא לא האשמה, או לפחות לא האשמה היחידה, בכל הסיפור.

תיאוריית רמות ההבניה (Construal Level Theory), אחת התיאוריות המשמעותיות בפסיכולוגיה בשנים האחרונות, נהגתה על ידי פרופ' נירה ליברמן מאוניברסיטת תל אביב, ופרופ' יעקב טרופה מאוניברסיטת ניו יורק (NYU). על פי התיאוריה של השניים, ככל שאירוע או אובייקט רחוקים מאיתנו בזמן או במרחב - אנחנו נתפוס אותם באופן מופשט יותר וכללי יותר, ונסתכל בעיקר על הצדדים העקרוניים שלהם. וככל שאירוע או אובייקט קרובים אלינו - אנחנו נראה את הצדדים הקונקרטיים יותר שלהם.

נסו לדמיין זאת בעזרת תמונה: כאשר אנחנו מסתכלים על התמונה מקרוב, אנחנו רואים את הפרטים שלה, לפעמים גם הקטנים והטכניים ביותר, אולם כשאנחנו מסתכלים עליה מרחוק, אנחנו רואים את "התמונה הכללית" ולכן גם את המשמעות שלה, אבל נוטים להתעלם מהפרטים הקטנים.

תכננו להיות אנשים רזים או אנשים שעושים דיאטה, אבל לא חשבנו על הרגע שניאלץ רק להריח אוכל שמן
תכננו להיות אנשים רזים או אנשים שעושים דיאטה, אבל לא חשבנו על הרגע שניאלץ רק להריח אוכל שמןצילום: ג'וני

על פי "תיאוריית רמת ההבניה", עצם העובדה שמשהו נמצא או נתפס כקרוב אלינו במרחב או בזמן, תפעיל אצלנו באופן אוטומטי צורת מחשבה (או מה שנקרא בשפת התיאוריה "רמת הבניה") קונקרטית. עצם העובדה שמשהו רחוק מאיתנו תפעיל אצלנו באופן אוטומטי צורת מחשבה, או רמת הבניה כללית, ולכן גם מופשטת.

על פי התיאוריה, מה שמשפיע על "רמת ההבניה" שבה נחשוב הוא לא רק מרחק פיזי או מרחק בזמן אלא גם "מרחק חברתי" (מושג שמצביע על כמה אדם נמצא קרוב או רחוק מאיתנו מבחינה חברתית) וגם "מרחק היפותטי" (הסיכוי שאירוע יקרה או לא יקרה, כאשר ככל שיש פחות סיכוי שהאירוע יקרה, הוא נחשב "רחוק יותר" היפותטית) על פי תיאוריות בפסיכולוגיה, בין כלל סוגי המרחק הללו יש קשר, והם מתורגמים אצלנו במוח לסוג אחד של מרחק, המכונה "מרחק פסיכולוגי". על פי התיאוריה אפשר לגרום לאנשים לעבור לאופן חשיבה "מופשט" ולאופן "קונקרטי" בעזרת תפעול פשוט של "המרחק הפסיכולוגי" ממושא החשיבה שלהם.

אז בואו נחזור מהרמה המופשטת לרמה הקונקרטית: כאשר אנחנו מתכננים דיאטה או מציבים לעצמנו תכנית גדולה לעתיד, אנחנו באופן טבעי ובלתי נשלט כמעט, מסתכלים רק על הצדדים המופשטים של התכנית, על המטרות שלה, על איך היא מתאימה לערכים שלנו ולרצונות שלנו כבני אדם, אבל פחות על הצדדים הטכניים שלה, על מה היא דורשת מבחינה לוגיסטית, ועל המכשלות הספציפיות האפשריות שלה.

קורה לנו הרבה שאנחנו קובעים פגישה ביומן כמה חודשים קדימה (למי שלא, חייכם טובים), ואז אחרי כמה חודשים כשמועד הפגישה מגיע, ואנחנו ערים למחיר המעשי שלה (הפגישה בשעה מוקדמת מדי בבוקר, הפגישה נופלת על פגישה אחרת, ועוד), אנחנו שואלים את עצמנו "למה לעזאזל קבענו את הפגישה בשעה הזו?". מרחוק, הסכמנו עקרונית עם הצורך בפגישה, אבל ממש לא עם הפרטים הטכניים שלה, שבהם כמעט שלא הבחנו (האם זו תוכל להיות עילה פסיכולוגית קבילה לביטול פגישות שנקבעו זמן רב מראש? ימים יגידו).

הפגנה נגד מדיניות ישראל בשטחים בפריז
מפגינים פריזאים נגד מדיניות ישראל בשטחים באפריל האחרון. שיפוט סיטואציות באופן מופשט ועקרוניצילום: תומאס סמסון / אי-אף-פי

אז בעצם אנחנו נכשלים בדיאטה כי לא באמת תכננו דיאטה. תכננו להיות אנשים רזים ונטולי כרס, או אנשים שעושים דיאטה, אבל לא תכננו את הרגע שבו נשב במסעדה, וכולם יזמינו עיקרית, ואנחנו נזכה רק להריח אותה. תכננו להיות אדם טבעוני וטוב יותר, אבל לא תכננו את הארוחה המשפחתית שבה ההורים יגישו לנו את מנת לשון העגל, הספציאליטה שלהם, והם ייעלבו עמוקות אם נסרב לסיים מהצלחת. אנחנו נכשלים בכתיבת הספר שלנו כי תכננו להיות סופרים, או שתכננו להיות אנשים שה-Day job זה לא הדבר היחיד בחייהם, אבל לא תכננו להישאר ערים כל הלילה, כדי לסיים את עמודים 28-32 הטכניים והמשמימים.

בהקשר המוסרי הבעיה אפילו גדולה יותר. המוסר שלנו בדרך כלל מבוסס על עקרונות כלליים ומופשטים, ומחקרים מראים כי ככל שאנחנו רחוקים יותר מסיטואציה, אנחנו נוטים לשפוט אותה על פי כללי מוסר אוניברסליים. אבל, כשאנחנו קרובים לסיטואציה אנחנו נוטים להטות ולכופף את חוקי המוסר שלנו אל מול המציאות. במחקר שערכו ד"ר טלי מנטוביץ מאוניברסיטת חיפה ועמיתיה הם הראו שכאשר אמריקאים מתבקשים לשפוט עוול מוסרי כמו פגיעה בזכויות עובדי קבלן המתרחשת רחוק מהם, למשל במקסיקו, הם שופטים אותה בחומרה, אבל כאשר הם נדרשים לשפוט פגיעה בזכויות עובדי קבלן בתוך ארצות הברית, אז הם מתחילים לכופף את עקרונות המוסר שלהם בהתאם לנסיבות והאילוצים המקומיים.

קורה הרבה שישראלים מתלוננים על כך שאזרחי האיחוד האירופי שופטים את מה שקורה בישראל על פי עקרונות ובלי להתחשב במה שקורה כאן בפועל, ובכן, הם שוכחים שאזרחי האיחוד פשוט רחוקים, ולכן באופן אוטומטי ישפטו סיטואציות באופן מופשט ועקרוני יותר.

אז האם נידונו להסתכל על אירועים רחוקים באופן מופשט ועקרוני, אופן שגורם לנו להתעלם מהפרטים הטכניים, שהם גורם מכריע בהצלחתן של תכניות עתידיות שלנו? המנגנונים הקובעים את אופן החשיבה שלנו ו"רמות ההבניה" שלנו מוטבעים בנו עמוק, באופן שקשה מאוד לשנות. אבל השלב הראשון בכל שינוי עתידי, בטח כשמדובר בשינוי פנימי, הוא מודעות וידע.

יאיר בן דוד

יאיר בן דוד | |מידה טובה

איך בני אדם מקבלים החלטות מוסריות? האם לגברים ולנשים מוסר שונה? למה במקרים רבים המעשים שלנו שונים מהעמדות המוסריות שלנו, ולמה אנחנו מצפים מאחרים להתנהגות מוסרית אחרת ממה שאנחנו מצפים מעצמנו? המחקר הפסיכולוגי מנסה לספק תשובות לשאלות הללו.

אני ד"ר יאיר בן דוד, חוקר בתחומי הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכולוגיה של המוסר ומרצה לפסיכולוגיה של המוסר באוניברסיטת חיפה. בבלוג אנסה לספר לכם, באופן חלקי לפחות, את סיפור הפסיכולוגיה של המוסר בשנים האחרונות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ