האם אפשר להאמין למחקרים בפסיכולוגיה? - מידה טובה - הבלוג של יאיר בן דוד - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אפשר להאמין למחקרים בפסיכולוגיה?

בשנים האחרונות, מתבצע פרויקט ענק חוצה אוניברסיטאות ומכוני מחקר, שמטרתו אחת: בחינה מחודשת של המחקרים שמאחורי התאוריות הגדולות בפסיכולוגיה. כדי להימנע מחזרה על טעויות עבר בתחום, החוקרים צריכים לעמוד בכללים נוקשים של ביצוע, בחירת נבדקים ודיווח קפדני

תגובות
צילום מתוך הסרט על ניסוי הכלא של סטנפורד מ-2015
Spencer Shwetz / Sundance Institute

בכנס של ה-Society for Personality and Social Psychology שנערך במרץ השנה, אחד מהכנסים האקדמיים המרכזיים בעולם בתחום של פסיכולוגיה חברתית, התקיימה הרצאה אחת שכולם חיכו לה. הרצאה שהיתה במוקד שיחות הבופה של כל באי הכנס, אנשי אקדמיה וסטודנטים כאחד. זו היתה הרצאה שהציגה סדרת מחקרים שבחנו תאוריה המכונה "תאוריית דלדול האגו". במובן הפשוט, התאוריה משווה את השליטה העצמית ואת כוח הרצון שלנו לשריר - שריר שיכול להתעייף או "להידלדל". על פי התאוריה הזו למשל, אם נתאפק ולא נאכל עוגת שוקולד שנמצאת בהישג יד, האיפוק יגרום לדלדול שלו בטווח הקצר בעקבות השימוש ולכך שיהיו לנו פחות משאבי שליטה עצמית וכוח רצון לסיים משימה העומדת מולנו. סדרת המחקרים שהוצגה בהרצאה, בניצוחה של החוקרת ההתפתחותית פרופ' קת'לין ווס, הראו קבל עם ואולם, שהאפקט של התופעה הזו נמוך מאוד.

פרופ' קת'לין ווס
מתוך אתר vohs.socialpsychology.org

לאחר הצגת סדרת המחקרים הזו, עלה לבמה החוקר פרופ' בריאן נוסק, שמהווה בימים כתיקונם אימתם של הפסיכולוגים המחקריים, חטף לידיו את המיקרופון ואמר משפט אחד: "This is great science". הקהל פרץ בתשואות.

הבעיה עם האירוע המרשים הזה, כפי שיודעי ח"ן מביניכם ודאי הבחינו, היא העובדה שתאוריית דילדול האגו רחוקה מלהיות תאוריה חדשה, והיא כבר נהגתה ואף הוכחה על ידי החוקר רוי באומייסטר ושותפיו יותר מעשור קודם לכן. סדרת המחקרים נועדה לבדוק אם תאוריה שהוכחה לפני שנים אכן נכונה. אבל למה לעזאזל צריך לבחון את נכונותה של תאוריה פסיכולוגית שכבר הוכחה?

התשובה היא, בגדול, שהפסיכולוגיה המחקרית נמצאת במשבר עמוק. משבר שמטיל צל ענק של ספק על מחקרי עבר בתחום, על הנכונות הסטטיסטית שלהם ובעיקר על ההשלכות שלהם לגבי המציאות. ניצני המשבר החלו עם חשיפת פרשיית החוקר ההולנדי דידריק סטאפל שזייף סדרה יפה מאוד של מחקרים, ושחלק מהידע בתחום של הסטריאוטיפים והפסיכולוגיה של הקבוצות בזמנו, נבע מממצאים שדווחו במחקריו המקיפים, שהחסרון היחיד שלהם היה שלא בוצעו מעולם (לסטאפל עצמו אין סיבה לדאוג, מאז הוא הספיק להוציא ספר המתאר את קורותיו המפוקפקות, וסביר שסיפורו המרתק יהפוך ביום מהימים לסרט הוליוודי בסגנון "Shattered Glass").

שיאו של המשבר נוצר, או ליתר הדיוק התגלה, בעקבות פרויקט מחקרי גדול שכונה The Reproducibility Project, שמטרתו היתה לשחזר מחקרי עבר בפסיכולוגיה, ולבחון אם ממצאיהם של מחקרים משמעותיים בתחום תקפים. האיש שעמד מאחורי הפרויקט הזה הוא פרופ' נוסק שהוזכר בחטף קודם. שמו של נוסק מזרה היום אימה על חוקרי הפסיכולוגיה הגדולים של העשורים האחרונים, מכיוון שהוא זה שהעז לשאול, ולבחון אמפירית, האם כאשר עורכים את המחקרים שהוכיחו בעבר את התיאוריות הללו, עדיין מתקבלים אותם ממצאים?

התשובה לשאלה זו, אם נשתמש בשפה הסטטיסטית, שפתם של החוקרים בפסיכולוגיה היא: לא.

 36.1% מהמחקרים בלבד שוחזרו. והשאר לא הראו את אותו אפקט שדווח עם פרסומם. מדע, כמו שטען בזמנו הפילוסוף קרל פופר, הפארטי פופר של המדע, צריך לאפשר בדיקה חוזרת ונשנית של הממצאים, וכשאלו לא נמצאים בניסויים חוזרים, כנראה שההנחות התאורטיות אינן נכונות.

הפילוסוף קרל פופר
LSE library

איך זה קורה? האם מישהו שיקר במהלך הניסויים? השתמש בדיווח לא מדויק? התשובה היא לא. או לא בהכרח. הבעיה הזו יכולה לנבוע מכמה אפקטים פשוטים שקורים בכל מעבדה ובכל סוג מחקר, ולא רק במדעי החברה. למשל, אפקט המגירה (שמכונה גם "הטיית הפרסום") שנובע מכך שכתבי עת מפרסמים כמעט ורק מחקרים עם ממצאים מובהקים המוכיחים את התאוריה הרצויה, מה שמביא לגניזה של ממצאי מחקרים רבים שאינם תומכים בתאוריה, במעמקי הזיכרון של המחשב, המגירה של זמננו. תופעה שאינה מאפשרת ביטוי לשום ממצא שאינו תומך בתאוריה, או שאינו מובהק מספיק.

הבעיה יכולה לנבוע גם מכך שחוקרים בתחום בוחרים את מספר הנבדקים המתאים להם להוכחת תוצאה מסוימת, גם תוך כדי המחקר עצמו, ושהם יכולים (או היו יכולים עד היום, כי בינתיים הממזרים הקשיחו את הכללים, כדי להגדיל את הקורלציה בין מדעי החברה למדע), להוציא מהמדגם נבדקים שלא מתאימים להנחות התאוריה שלהם, מסיבות שונות ובאמתלות משונות.

בשנים האחרונות, מתבצע פרויקט ענק חוצה אוניברסיטאות ומכוני מחקר, שמטרתו היא אחת: בחינה מחודשת של המחקרים שמאחורי התאוריות הגדולות בפסיכולוגיה, וניסיון לשחזר את ממצאיהם, בשביל לעשות לתאוריות אלו חיזוק יסודות משמעותי. כדי להימנע מחזרה על טעויות עבר בתחום, המחקרים והשחזורים שנערכים במסגרת הפרויקט צריכים לעמוד בכללים נוקשים מאוד של ביצוע, מספר נבדקים, הסקה סטטיסטית ודיווח. הפרויקט הזה, שלפעמים אפילו מסייע לגילוי ממצאים חדשים ומעניינים תוך כדי מלאכת השחזור,  הוא סוג של אור בקצה המנהרה של המחקר הפסיכולוגי, והוא זה שנוסך מעט אופטימיות בכנסים בתחום שבעבר נשבו בהם רוחות סקפטיות. פרויקטים מסוג זה צפויים בשנים הקרובות לשחזר חלק נכבד מהממצאים התומכים בתאוריות הגדולות בעולם הפסיכולוגיה, ואולי גם את אמון הציבור, והחוקרים עצמם, בממצאי המחקר הפסיכולוגי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#