מה גורם למרואיינים של סשה ברון כהן להתבזות כל כך? - מידה טובה - הבלוג של יאיר בן דוד - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה גורם למרואיינים של סשה ברון כהן להתבזות כל כך?

ניסוי החשמל של סטנלי מילגרם השאיר אותנו עם כמה מסקנות על היכולת האנושית לבצע פעולות שנראות מופרכות לחלוטין מהצד. סשה ברון כהן למד היטב את המסקנות

תגובות
סשה ברון כהן
יוטיוב

בפרק החמישי בסדרה המוצלחת והמדוברת של סשה ברון כהן Who is America, ד"ר בילי וויין רודיק, אחת מדמויותיו החדשות אקסצנטריות של ברון כהן, מראיין את קורי לוונדווסקי, קמפיינר לשעבר במטה של דונלד טראמפ. במהלך הראיון, כהן מפגיז את הקמפיינר באמירות פרובוקטיביות משעשעות כמו "אני לא אנטישמי, למעשה כמה מחברי שונאים יהודים", "אתה לא יכול לתקוף כמה פשיסטים הגונים שרק רוצים להביע את דעתם", ובטענות מופרכות במתכוון על כך שהמלחמה בעירק התחילה בגלל צבא רסטאפרים בהנהגת הגנרל רוברט מארלי. קורי לא זורם עם הפרובוקציות של ברון כהן, הוא בקושי מהנהן, ובעיקר מתחמק באמצעות תשובות דיפלומטיות. אחרי הכל - מדובר בקמפיינר. אבל גם כאן ברון כהן רושם לו ניצחון, עוד מרואיין שנשאר איתו לאורך ראיון נטול נצרות, שמאפשר לקומיקאי לשחרר צרורות, ומותיר צופים ששואלים את עצמם - אם הוא לא הסכים עם מה שהמראיין אומר, למה הוא לא הפסיק את הראיון?

רבות נכתב על הסדרה החדשה של סשה "בוראט/ברונו/עלי ג'י" ברון כהן, שבגדול, ומעבר לכמה עלי תאנה משמאל שלא חוטפים שום ביקורת משמעותית, מראה כמה קיצוניים וכמה טיפשים הם הרפובליקאים בארצות הברית. אפילו הללו שנושאים במשרות ציבוריות. אין טעם להכחיש, הצפייה בסדרה, ותחושות הבוז וההתנשאות שעולות בעקבות הצפיה הן כיף צרוף, בעיקר למי שלא משתייך למחנה הנלעג.

הביקורת שמעבירה הסדרה כמובן מהנה יותר ממה שהיא אפקטיבית (רגשות הנחיתות העולים בעקבות תחושות הבוז מניעים אנשים בכיוון ההפוך בדיוק, אבל זה כבר למאמר נפרד). אולם, מלבד כמה אירועים קיצוניים, כדוגמת ג'ייסון ספנסר הרודף מופשל מכנסיים אחרי הקצין הישראלי ערן מורד, בניסיון להדגים לו איך מרתיעים אנשי דעאש באיום להפוך אותם להומואים, הסידרה בעיקר מראה כמה רחוק כולנו נסכים ללכת כתוצאה מתחושת אי נעימות ורצון לרצות.

כולנו ודאי מכירים את "ניסוי החשמל" המפורסם של סטנלי מילגרם, שהוזכר כאן בעבר, ובמסגרתו ביקש החוקר סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל מהמשתתפים לחשמל נבדקים אחרים "לצרכים מדעיים" (נבדקים שכמובן היו שחקנים שתולים של מילגרם). כאשר חלקם הגדול של המשתתפים שיתף איתו פעולה, גם כשהמחושמלים צעקו מכאב ואף הפסיקו להגיב. לניסוי הזה נערכו במרוץ השנים ניסויי המשך רבים, שברובם הושם הדגש על כוחה המשחית של הסמכות. מה שפחות מוכר הוא, שלניסוי המקורי של מילגרם היו כמה מסקנות חשובות, שחורגות לחלוטין מעיסוק בסמכות והשלכותיה. מסקנות שמסבירות באופן פשוט אלו אלמנטים יגרמו לנו לשתף פעולה עם הוראות וסיטואציות גם כאשר אלו ממש לא נוחות או מתאימות לנו. כמה מהאלמנטים הללו, באופן שאינו מפתיע, נוכחים מאוד בכל פריים בסדרה של ברון כהן, שבמקרה הוא גם בן דודו של חוקר הפסיכולוגיה המפורסם סיימון ברון כהן.

על פי אחת ממסקנות המחקר של מילגרם ושות', למשל, בני אדם יטו יותר לשיתוף פעולה קיצוני כאשר הסיטואציה זרה ומוזרה להם, ושונה מהמציאות שהם מורגלים בה. ואכן, זר ומוזר הוא שמו הרביעי של ברון כהן, וגם כאשר מדובר בראיון שגרתי לכאורה, דמויותיו הקיצוניות הופכת את הראיון למשהו שהמראיינים כנראה טרם חוו.

עוד אלמנט פסיכולוגי, שעל פי מסקנות המחקר יגרום לנו לשתף פעולה עם סיטואציות לא נוחות ולא הולמות הוא מעבר הדרגתי מאוד מהלגיטימי ללא לגיטימי. סביר להניח שאם ברון כהן היה פותח את ראיונותיו בשאלות על גולדן שאוור, או מבקש מדיק צ'ייני (דיק חייני בלשונו הישראלית) לחתום על מתקן עינויים בתחילת הראיון, מרואייניו היו מסרבים. אבל ברון כהן יודע את המלאכה הפסיכולוגית היטב, ובשעות הצילום הרבות, שרובן מן הסתם סמויות מעינינו, הוא דואג להעביר את המשתתפים תהליך הדרגתי ומדוד מלגיטימי ללא לגיטימי בעליל. כאשר אנחנו הצופים נחשפים לסופו של תהליך הדרדור בלבד, כאשר המרואיין כבר נחבט בקרקעית.

שתי מסקנות נוספות של החוקרים בניסויי הציות המפורסם רלוונטיות גם הן להצלחתם של הראיונות של ברון כהן: סביר יותר שציות ושיתוף פעולה יתקבלו בתהליך שכבר מתרחש בפועל, ושכדי לעצור אותו נדרשת פעולה כשכרוכה בה אי נעימות. האפקט הזה מתגבר כאשר מדובר בתהליך מהיר שבו לא אין למשתתף יותר מדי זמן לחשוב. את שני התנאים הללו הקומיקאי מנצל יפה כשהוא מציב את המשתתפים מול הטלפרומטר ופשוט מורה להם להקריא טקסטים גרוטסקיים על הזכות בשימוש בנשק של פעוטות, או על הסיוע הדמיוני שלהם בשכנוע רוצח המונים חובב ריאליטי לעצור טבח בסיארה לאון.

מעבר לדקות המצולמות שאליהן אנחנו נחשפים בסידרה המדוברת של Show time, ומעבר להשקעה הרבה בסיפור כיסוי ברמה מוסדית, ניכרת גם השקעה רבה בתכנון סיטואציה של אי נעימות והגבלת האפשרות של המרואיין, פסיכולוגית, לסרב. כאשר נאמר למרואיין שהוא הולך לקבל פרס מטעם מדינת ישראל, יהיה לו קשה לכלות את פניו ואת גחמותיו של המרואין, שבמקרה הטוב יגיב בהנהון נרגן, כפי שנהג דיק צ'ייני לכל אורך ראיון ה"דיק פיק" שכבר חרך את YouTube.

ההסכמה שבראון כהן הוא גאון קומי היא חוצת מגזרים (גם תוקפיה הגדולים ביותר של הסדרה בתכניות הבוקר של רשת Fox, נוהגים לפתוח כל משפט ביקורת ב"בראון כהן הוא גאון, אבל…"). אבל - לא בטוח שהמסר שמועבר מהסידרה הוא מה שהראיונות המשפילים והמגוחכים מראים באמת: מרואיינים שפשוט מנסים בכל מאודם לרצות מראיין. ומי שאומר שהוא היה נוהג אחרת או מתשמש בטענות מסוג, "לי זה לא היה קורה", קודם כל נראה אותו מול הפסיכולוגיה האפקטיבית של כהן, שלמזלו של השמאל בארה"ב מכוון את ארסנל דמויותיו כלפי הימין, ודבר שני: אם יש משהו ש"ניסוי החשמל" ודומיו לימד אותנו, הוא שיש סיטואציות שבהן אין לנו שום יכולת אמיתית להגיד שלנו זה לא יקרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#