לטוס או לטוס עם הצדקה מוסרית - זו השאלה - מידה טובה - הבלוג של יאיר בן דוד - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לטוס או לטוס עם הצדקה מוסרית - זו השאלה

אם הטיסות המרובות לחו"ל של שרים וח"כים מוצדקות ברוב המקרים, למה הן לא עוברות את השיפוט של הציבור?

תגובות
בני הזוג נתניהו על כבש מטוס אל-על
חיים צח / לע"מ

השבוע התפרסמה בדה מארקר ידיעה על כך שהשרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, טסה 24 פעמים לחו"ל במהלך שלוש השנים האחרונות. רבים מהקוראים התרעמו על כך שהשרה מעדיפה לפקוד יותר את בירות העולם מאשר את ערי ארצנו, במיוחד אלו שבשורת השוויון החברתי לא ממש הגיעה אליהן. תרעומת דומה הופנתה בזמנו גם כלפי "שר החוץ של האופוזיציה", יאיר לפיד, שצבר בשנים האחרונות מיילים רבים בטיסות, ונטען כלפיו שהעמדה היחידה שהוא מחזיק בה היא עמדת הבידוק בטרמינל 3, וכלפי ח"כ חיליק בר שדווקא בימים אלה, שבהם כל קול קובע בכנסת, מצא זמן לטייל במזרח

האמת היא שכל אחת ואחת מהטיסות ניתנת להצדקה, מועילה בצורה כלשהי לעם ישראל, למדינה, לידע האנושי ולקשר עם התפוצות. אז מה הבעיה שלנו עם "הנוסעים המתמידים"? האם מדובר בצדקנות מצדנו? בהיתפסות לקטנות? ואולי מדובר בשיפוט שנעשה מתוך קנאה באלו שיכולים לראות עולם (על חשבוננו) בזמן שאנחנו רואים "רואים עולם"?

עד לפני שני עשורים, חלק נכבד מהמחקר הפסיכולוגי שעסק בשיפוט, ובמיוחד בשיפוט מוסרי, חקר את האופן שבו בני אדם שופטים מעשים ספציפיים והחלטות מוסריות נקודתיות. למשל, איך אנחנו שופטים אדם שהפלה לרעה שחור רקע גזעני, או מישהי שלא החזירה טובה תחת טובה. החוקרים ניסו לבחון על השיפוט של המעשה הבודד או ההחלטה הבודדת ובאמצעותה להבין איך עובדים מנגנוני השיפוט האישיים שלנו.

אלא שבעשורים האחרונים העוסקים במלאכת המחקר החליטו לעשות "זום אאוט" ולהתמקד לא רק במעשה המוסרי הבודד, אלא גם בתכונות וההבנות האנושיות שגורמות לעשייתו והופכות אותנו לאנשים מוסריים - מה שכונה ביוון העתיקה "המידה הטובה". אצל אריסטו, המידה הטובה היא סט התכונות וההבנות שהופכות אותנו לאנשים מוסריים ומועילים בחברה ובמדינה (או בפוליס). הביטוי הפופולרי ביותר במשנתו של אריסטו בחיפוש אחר המידה הטובה הוא "שביל הזהב". לתפישתו, אדם צריך לשאוף ללכת בדרך האמצע.. לדוגמה, לבחור במידת האומץ שהיא נקודת האמצע שבין פזיזות לפחדנות, או במידת הנדיבות שהיא נקודת האמצע בין קמצנות לפזרנות.

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל
יצחק הררי / דוברות

העיסוק במידה טובה נזנח עם הדורות, בעיקר בעקבות התפשטות ההשקפה המוסרית התוצאתנית. לפי גישה זו, מה שחשוב הוא התוצאה בפועל כפי שהיא מתבטאת בתרומה של כל מעשה ופעולה לרווחת המין האנושי. הכוונה והתכונות שהביאו לתוצאה משניות כאן, ולכן העיסוק באותה "מידה טובה" החל להראות כמיותר.

אלא שבפסיכולוגיה של המוסר הבינו שהתמקדות במעשה הספציפי ובתוצאותיו היא לא נבונה, ויתרה מכך, שהגישה התוצאתנית לא רק שלא מביאה בהכרח לתוצאה טובה יותר, היא אפילו לא נתפשת בציבור ככזו שמביאה את התוצאה הכי טובה. במקרה או שלא במקרה, אנחנו לא יצורים רציונליים לגמרי, ולכן סביר שגם אדם שקיבל היום החלטה שתוצאתה טובה, אם הוא לא עשה זאת מהמניעים הנכונים ומתוך התכונות המוסריות והרגשות המוסריים הנכונים, יכול לקבל בפעם הבאה החלטה גרועה מאוד.

האמת היא שאנחנו כבני אדם, וכשופטים מוסריים, ננסה למצוא רמזים לא רק לצדקת המעשה הספציפי, אלא גם לתכונות המוסריות ולמידות המוסריות שניכרות ממנו. לפעמים נשפוט לרעה אדם שמחליט החלטה שיש לה תוצאה טובה, כי היא מעידה על חוסר רגישות מוסרית. בדרך כלל ננסה לחלץ כל רמז אפשרי על הכוונה האמיתית של האדם כדי להסיק מכך על תכונותיו המוסריות.

ובמקרה של הנוסעים המתמידים שלנו, גם אם טיסה אחת נעשתה בשביל עם ישראל, טיסה שנייה עבור ארץ ישראל, והזו במחלקת עסקים עבור צבא הגנה לישראל - בעיני המתבונן, כולן טסות בקו אחד: "להיות רחוק מישראל". ייתכן שבכך, עושה הציבור משפט צדק כי כמעט כל מעשה ניתן להצדיק כ"טובת הכלל", ויש טיסות שטובת הכלל באמת ניכרת מהן. אבל הדפוס הקבוע, ולא המקרה הבודד, מעיד בעינינו על תכונה, ובמקרה הזה על אינטרסנטיות ואופורטוניזם עם ריח אוכל של טיסות. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#