אחד משניים: מי יבקיע את חומת הבדידות שסוגרת על הקשישים? - מידה טובה - הבלוג של ד"ר יאיר בן דוד - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחד משניים: מי יבקיע את חומת הבדידות שסוגרת על הקשישים?

מחקרים מגלים כי דווקא במדינות "משפחתיות", כמו ישראל, הסיכוי לסבול מבדידות בגיל השלישי גדול יותר. יתרה מכך, מדובר בתופעה שרק מחריפה והולכת עם השינויים הדמוגרפיים

תגובות
"הפערים באוריינות הדיגיטלית רק מחריפים את תחושת האי שייכות"
îåèé ÷îçé

לא בכדי סוגיית הבדידות של קשישים נמצאת על סדר היום הציבורי - זהו אחד הגורמים הקריטיים שמפריעים לאושר האנושי בחברה המודרנית. אלא שבשונה מגורמים אחרים, בעיית הבדידות בגיל השלישי רק הולכת ומחריפה עם הקיטון בילודה והזדקנות האוכלוסיה. בעבר הוצעו דרכים רבות להתמודדות עם בדידותם של קשישים (בבריטניה אף הוקם משרד ממשלתי מיוחד), אך האם ישנו פתרון של ממש לכך? ומה יש למהפכה הטכנולוגית להציע? 

"התשובה הקצרה היא שבדידות בזקנה היא מצב נפוץ מאוד", אומר ניר יששכר, מנכ"ל ארגון "דור לדור" הפועל לחיבור בין זקנים לצעירים, "הפסימיים מדברים על 50% בודדים בקרב קשישים, האופטימיים על 40%. התופעה הזו קיימת גם בקרב בעלי משפחות ולעתים אף בצורה קשה יותר מאשר בקרב זקנים עריריים. זאת, מכיוון שקשישים בעלי משפחות יודעים 'מה הם מפסידים'. הם חווים את החוסר בקשר אנושי בעוצמה גדולה יותר".

בעמדה דומה מחזיקה גם ד"ר אילה אליהו, מומחית בתחום הגיל השלישי: "מחקרים שנעשו בארץ הראו שדווקא זקנים ערבים מדווחים על תחושת בדידות גבוהה יותר מאשר זקנים יהודים. במחקרים המשווים בין מדינות נמצא שדווקא במדינות 'ים תיכוניות ומשפחתיות' - כמו יוון, ישראל ואיטליה - תחושת הבדידות גדולה יותר מאשר במדינות צפון אירופה או המדינות הנורדיות. ניתן להסביר זאת באמירה 'כגודל הציפיות כך גודל האכזבה'".

כתבת "כאן" על בדידות והתאבדות בקרב קשישים

"אני לא אפשר להעלים לגמרי את תחושת הבדידות, בעיקר אם היא נובעת מאובדן בן או בת זוג", אומרת אילנית שטיינברגר, מנהלת מיזם ייעודי להפחתת הבדידות בקרב קשישים המשותף ל"ג'וינט ישראל", משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי. "אפשר לסייע לאנשים להפחית את תחושת הבדידות, להתמודד איתה, להכיר בזה שהבדידות קיימת ושהיא לא תשתלט על האדם כמו מסך שחור. חלק מהעניין זה לנרמל את הבדידות. היא נתפשת כלא נורמטיבי, מלווה בתחושת בושה ולכן רבים נמנעים מלחפש סיוע. אם אנחנו, כחברה, ניתן לגיטימציה לדבר על בדידות - אני בטוחה שאנשים ירגישו נוח יותר לפנות לעזרה. זה גם יעודד את המדינה להשקיע בנושא".

מה צריכה לכלול העזרה בפועל?

"מעבודתי למדתי שכדי להפחית תחושת בדידות, אנשים צריכים להרגיש שייכות. לכן, צריך לספק להם הזדמנויות ליצירת קשרים משמעותיים, שהם יקבלו את התחושה שרואים אותם באמת, שרוצים לשמוע אותם, שאכפת מהם, שאם הם לא יגיעו יום אחד לפעילות - ישימו לב לזה ויתקשרו לשאול לשלומם".

"כדי להשיג זאת כדאי לפתח פעילויות בקבוצות קטנות. ככה ישנה אפשרות להכרות יותר מעמיקה ואינטימית. דבר נוסף הוא יצירת מגוון של מענים שונים כי כל אדם מתחבר למשהו אחר: קבוצת הליכה, קבוצת מלאכה, קבוצה עם שיח יותר רגשי ואישי, מענים מגדריים כמו קבוצת נגרות לגברים וכדומה".

טכנולוגיה ככלי סוציאלי?

אליהו מציינת ארבע רמות בטיפול בהפגת הבדידות. "הראשונה, היא הרמה האישית. מדובר במתן תמיכה, עידוד והעצמה על ידי הכנסת מתנדב לקשר אישי, כמו ב'מחויבות אישית' של בני נוער. השנייה, היא פעילות קבוצתית. מפגש סביב מכנה משותף ויצירת הזדמנויות לקשרים חברתיים, כמו הקמת קבוצות תמיכה וחיזוק של מיומנויות. השלישית היא התערבות ברמת הקהילה. כמו הרצאות לקהל הרחב, לזקנים ולבני משפחה שמטרתן להעלות את המודעות למגיפת הבדידות. והרביעית, היא שינוי מדיניות וקידום חקיקה סוציאלית. להרגשתי, בתחום הזה אנחנו רחוקים מאוד ממה שקורה בעולם".

גן העיר, ראשון לציון, נובמבר 2017
עופר וקנין

רמות הטיפול שמציעה אליהו אכן כוללים את מרבית הפתרונות המוכרים בתחום, ורובם ככולם קשורים לתקשורת אנושית. אבל האם לטכנולוגיה יש מה להציע? הרי אצל רובנו וואטסאפ או מסנג'ר הן מלים נרדפות לתקשורת ולהפגת בדידות. "למהפכה הטכנולוגית יש אמנם פוטנציאל עצום לטפל בבעיה, אבל כיום היא בעיקר מחריפה אותה", אומר יששכר, "זו מהפכה שמובלת כמעט כולה על ידי צעירים ועבור צעירים, גם בקצב, גם בשפה וגם בהנגשה".

שטיינברגר מסכימה עם טענה זו ומוסיפה כי אצל זקנים נוצרת הרבה פעמים התחושה של left-out. "יותר ויותר שירותים היום זמינים רק דרך אינטרנט, כמו קביעת תור לרופא, שירותי בנק וכדומה. הפערים באוריינות הדיגיטלית רק מחריפים את תחושת האי-שייכות. אפילו לתקשר עם הנכדים קשה כי זה כבר לא באותה שפה", היא אומרת, "מצד שני, אם מסתכלים על טכנולוגיה ככלי ולא כמטרה, הרי שעבור מרותקי בית, טכנולוגיה יכולה להיות פתרון טוב להנגשת מענים כמו קבוצות וירטואליות, שיחות עם חברים ובני משפחה וכדומה".

במיזם המשותף לג'וינט, משרד הרווחה והביטוח הלאומי הושקעו ב-18 החודשים האחרונים יותר מ-1,000 שעות תכנות שכל מטרתן היא לגרום לצעירים להשתמש באפליקציית "עזרה בדרך", שתיתן להם "תירוץ" לפגוש זקנים בודדים בבתים שלהם. "הבנו שזה לא מקומנו לאתגר את הזקן טכנולוגית כי כל שאר הגופים כבר עושים לו את זה", אומרת שטיינברגר, "הטכנולוגיה שהזקן משתמש בה היא הטלפון שלו. כשהוא מתקשר בארבע ספרות למוקד האנושי שלנו, עונה לו מיד רכזת חברתית, בלי שום צליל המתנה ומבלי להקיש אף פרט מזהה או מספר".

ילדים מדברים על זיקנה

לעתים קרובות הפיתוחים הטכנולוגיים גם הולכים לכיוונים הנראים פרדוקסליים, על אחת כמה וכמה בעיני הקשיש. ביפן לדוגמה פותח לפני מספר שנים רובוט (חמוד למראה) יעודי לקשישים. כזה, שניתן לתקשר איתו וללטף אותו. הרובוט מצדו אמור ללוות את הקשיש, להבין אותו ולהקל על בדידותו. "יש היום טרנד כזה, אבל הייתי חושבת איך פיתוחים טכנולוגיים יכולים להנגיש קשר ופעילות משמעותית, אומר שטיינברגר.

"הבדידות בזקנה היא יעד למהפכה החברתית הבאה", קובע יששכר, "החברה המערבית הצליחה לשנות ולתקן את היחס לקהילה הגאה, את השיח כלפי נשים ואפילו תחומים לא אישיים כמו התודעה למיחזור. המהפכה הבאה צריכה להיות מהפכה בין דורית. להפוך את היחס השלילי בה זקנים נתפשים כיום בחברה. ברור לי שכרגע שאנחנו מזיזים רק במעט את המחט, אבל אנחנו רק מתחילים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#