אם הרשתות החברתיות פוגעות באושר שלנו, למה אנחנו עדיין שם?

רוב הפוסטים והתמונות שאנחנו מעלים לרשת מציגים את ההצלחות וההישגים שלנו ומאירים אותנו באור חיובי בפני האחר. אלא שכל "החיוביות" הזו היא בעלת אפקט כפול וסותר על הגולשים

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"ההתבוננות הסלקטיבית ברגעים יפים ובהישגים מרשימים, לא תמיד יוצרת לנו השוואה מחמיאה במיוחד"
"ההתבוננות הסלקטיבית ברגעים יפים ובהישגים מרשימים, לא תמיד יוצרת לנו השוואה מחמיאה במיוחד"קרדיט: Ponomariova_Maria / Getty Images / iStockphoto
יאיר בן דוד
יאיר בן דוד

כולנו מכירים את הסיטואציה הזו: אנחנו נמצאים בשירותים, במיטה או בישיבה משעממת במיוחד, שולחים את היד לעבר הסמארטפון ומתחילים לגלול את הפיד רק כדי להעביר את הזמן. לפייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק וכל רשת חברתית אחרת יש אלגוריתם שיגרום לנו להשקיע בה יותר זמן מכפי שתכננו. מסתבר שיש לו גם השפעה על החיים והאושר שלנו והיא גדולה יותר מכפי שאנו חושבים.

החיים ברשת החברתית הם בעצם משחק סכום אפס. על כל הורה שמעלה תמונה משפחתית מאושרת, ישנו אדם שלא יכול להביא ילדים לעולם ומביט בה בעצב. מול כל תמונה מרשימה של כיבוש פסגה באלפים או באנדים, יושב אדם שכבר כמה שנים לא יכול להרשות לעצמו לנסוע לחו"ל ומקנא. על כל זוג קורן מאושר באינסטגרם, יש זוג שבדיוק סיים מריבה קשה וברח קצת אל הרשת.

המחקרים בתחום מראים כי מרבית הפוסטים שאנחנו מעלים לפייסבוק הם חיוביים. אנחנו נוטים לעדכן את חברי הרשת שלנו בעיקר על דברים חיוביים בחיינו, על הצלחות והישגים, ובגדול - נוטים להציג את הצדדים היפים יותר של חיינו. מתן פומביות לרגעים המאושרים גם מאשרר את האושר שלנו בעיני עצמנו. אז אם הכל כל-כך חיובי, היכן הבעיה בעצם? למה שלא נמשיך לחיות בעולם וירטואלי של פרגון הדדי?

הרצאת TED על נזקי והשפעות הפיד

אחת הבעיות היא שהאושר שלנו מושפע במידה רבה מהשוואה בין מה שאנחנו שואפים אליו בחיינו לבין מה שקורה בהם בפועל. ההתבוננות הסלקטיבית ברגעים יפים ובהישגים מרשימים בחייהם של אחרים, לא תמיד יוצרת לנו השוואה מחמיאה במיוחד. אלא שכדי לבחון את השאלה באופן רחב יותר, לא מספיק להסתמך על אינטואיציות או על תיאוריות כלליות, הגיוניות ככל שישמעו. אנחנו חייבים מחקרים שיתמכו בהן. לעתים קרובות קורה דווקא ההיפך: למשל, ההנחה הרווחת שמשחקי וידאו אלימים משפיעים על רמת האלימות בחברה התבררה בעקבות מחקרים כהנחה שקיימת בראש שלנו בלבד.

הקשר שבין הגלישה ברשתות החברתיות לבין הנאה ואושר, הוא נושא שהעסיק מחקרים רבים. לרוע המזל, הממצאים מספקים תמונה מעט מורכבת: הם מצביעים על כך שלרגשות שאנחנו מביעים יש אפקט מדבק. מצד אחד, ישנם מחקרים (המובססים על הנחה שלא כולנו נסכים איתה ולפיה הרשת משקפת את הרגש האותנטי שלנו) שמדברים על כך שחיוביות שלנו ברשת תהפוך את כולם למאושרים יותר. מצד שני, יש לא פחות מחקרים שמראים כי שימוש רב ברשתות יכול לגרום לדיכאון, לירידה ברמת האושר ופגיעה באיכות החיים לאורך זמן.

"קנאת פייסבוק" היא תופעה שמתוארת במחקרים שהתבססו על דיווח עצמי ומתוארת כמחולל של ירידה ברמת האושר. זו קנאה שנובעת מחשיפת יתר לצדדים החיוביים בחייהם של אחרים ומהשוואת חייהם לאלה שלנו. בדרך כלל, בגלל האופן שבו פועלים האלגוריתמים של הרשתות החברתיות, אנו נחשף לחייהם של אנשים מצליחים יותר מהממוצע, מה שיחזק את "ההשוואה כלפי מעלה" ואת ההצטיירות שלנו בעיני עצמנו כמוצלחים פחות וכמאושרים פחות. למעט "קנאת פייסבוק" ישנם גורמים נוספים לרעה עלינו. למשל, תחושת חוסר היעילות וחוסר התכלית שיש לרבים אחרי ששקעו לכמה שעות טובות ברשת, תחושת העומס החברתי (דומה למשל לתחושה אחרי שפגשנו יותר מדי אנשים באירוע). מצד שני, ישנם מחקרים שמראים כי הגלישה ברשתות גם מחזקת את תחושת ה-Flow, שמקושרת בדרך כלל לחדוות הגילוי והסקרנות, ומספקת לנו, לפחות באופן רגעי, תחושה של הנאה.

יאיר עמיחי-המבורגר
יאיר עמיחי-המבורגרצילום: גבריאל בהרליה

אם כך, מתי ההדבקה הרגשית וה-Flow יגבירו את ההנאה שלנו מהגלישה ברשתות, ומתי קנאת פייסבוק וההשוואה כלפי מעלה יפגעו בנו בעת גלילת הפיד? "האופן שבו הרשתות משפיעות עלינו תלוי בשאלה מי אנחנו ומהו מוקד השליטה שלנו", אומר פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, "אם מוקד השליטה שלנו הוא פנימי, כלומר יש לנו מניע חזק שאינו מוכתב על ידי החברה או על ידי אופנות, הוא יקטין את השפעת הרשתות על האושר שלנו באופן כללי. לעומת זאת, אנשים בעלי מוקד שליטה חיצוני מושפעים הרבה יותר מהלכי הרוח וממגמות, ומנווטים את החיים על פי השוואה חברתית. במקרה זה לרשת החברתית תהיה השפעה גדולה הרבה יותר".

לדברי עמיחי-המבורגר, אצל רוב האנשים כיום מוקד השליטה הדומיננטי הוא חיצוני. "התרבות שבה אנחנו חיים והחשיפה האינטנסיבית שלנו למדיה, גורמים למוקד החיצוני להתחזק. כפועל יוצא מכך, אנשים מחפשים יותר אחרי חיזוק חיצוני להתנהגותם ולמי שהם. את החיזוק הזה הם יכולים למצוא בפייסבוק. הבעיה היא שהחיזוק הזה הוא זמני בלבד. מחקרים מראים שכאשר אנחנו מעלים פוסט לרשת החברתית יש עלייה מיידית בתחושת הערך העצמי, אך זה יורד בתוך זמן קצר מאוד".

עמיחי-המבורגר משווה בין צריכת פידבקים ברשתות החברתיות לבין התמכרות אחרת. "בני אדם מעדיפים לצרוך משהו שיתן להם הנאה רגעית ומיידית בטווח הקצר, גם על חשבון פגיעה באושר הכללי שלהם בטווח הארוך", הוא אומר, "זה מסביר את הסתירה בין הממצאים שמראים כי השימוש ברשתות גורם לנו הנאה אך גם ירידה באיכות החיים. כמו בשימוש בסמים, אנחנו מתרגלים לכמות מסוימת או לסף ריגוש מסוים, ואז הוא כבר לא נותן לנו את אותה הנאה ואנחנו מחפשים מינון גדול יותר, ריגוש גדול יותר. או במקרה של פייסבוק - יותר לייקים ויותר שיירים. ההתמכרות לפידבקים ושינוי מערך ההתנהגות בגללם יוצרים סוג של אני מזויף ולא אותנטי, עד כדי כך שכאשר אנחנו כן מקבלים פידבק חיובי - אנחנו מרגישים במקום מסוים שזה כבר לא אנחנו. גם זה פוגע ברמת האושר שלנו".

תובנה מחקרית מעניינת אחרת היא שצריכה פאסיבית של הפיד פוגעת באושר שלנו יותר משימוש אקטיבי (כתיבה, שיתוף, העלאת תמונות). "שימוש פאסיבי ברשתות, חשיפה לפוסטים חיוביים של אחרים, ההשוואה החברתית אליהם ובעיקר למוצלחים שבהם - מורידה את רמת האושר ביחס לפעילות אקטיבית", מסכים עמיחי-המבורגר. "בקרב קבוצות מיעוט, כאלו שהביטוי שלהן בחברה מוגבל או מדוכא, פעילות אקטיבית מעלה את רמת הביטוי העצמי האותנטי, ובעקבות כך גם את רמת האושר. המסקנה היא שיש שימושים שתורמים ויש שלא. חשוב גם לזכור שהרשתות החברתיות מתפקדות גם כקבוצות תמיכה משמעותיות סביב כל בעיה ומצוקה".

אם על פי רוב הגלישה הפאסיבית פוגעת באושר שלנו, למה אנחנו ממשיכים בה?

"יש לכך כמה סיבות. ראשית, אנחנו חיות חברתיות והטבע שלנו מכוון אותנו לזירה שבה מתרחשת הפעילות החברתית ולמקום שבו מתבצעת ההשוואה החברתית. שנית, הרשת מספקת לנו גירויים הרבה יותר מעניינים מהחיים עצמם ולכן גם תחושת הנאה רגעית גבוהה יותר מכפי שהשגרה מספקת. שלישית, לרוב בני האדם יש מודעות מאוד נמוכה למה יעשה אותם מאושרים בטווח הארוך. בהיעדרה, הם נמשכים אל הסיפוק המיידי כמו עש לנורה במעגל שדומה למעגל הנרקומניות".

יאיר בן דוד

יאיר בן דוד | |מידה טובה

איך בני אדם מקבלים החלטות מוסריות? האם לגברים ולנשים מוסר שונה? למה במקרים רבים המעשים שלנו שונים מהעמדות המוסריות שלנו, ולמה אנחנו מצפים מאחרים להתנהגות מוסרית אחרת ממה שאנחנו מצפים מעצמנו? המחקר הפסיכולוגי מנסה לספק תשובות לשאלות הללו.

אני ד"ר יאיר בן דוד, חוקר בתחומי הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכולוגיה של המוסר ומרצה לפסיכולוגיה של המוסר באוניברסיטת חיפה. בבלוג אנסה לספר לכם, באופן חלקי לפחות, את סיפור הפסיכולוגיה של המוסר בשנים האחרונות.

תגובות