הזנה בכפייה: צה"ל וממשלתו משלימים את כיבוש התקשורת

בעקבות החטיפה: בניגוד לקשיים בהשגת המטרה המקורית של הפעולה הצבאית, נרשמים הישגים ניכרים באילוף כלב השמירה של הדמוקרטיה היחידה (והקורסת) במזרח התיכון. ברחוב מוזס כבר מדובר בהצלחה מסחררת של ממש

אורי משגב
אורי משגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אורי משגב
אורי משגב

את סגן א', קצין צעיר ביחידה, הטלפון תפס כשהוא שוכב מחובק עם חברתו. "רק לא שיחה ממספר חסוי", אמרה-התפללה בת הזוג, אך נאלצה להתאכזב.

("ידיעות אחרונות", כתבת השער, גיליון סוף השבוע).

הנה כי כן: ברוח הזמן, בת הזוג מתפללת אפילו כשהיא שוכבת מחובקת במיטה.

בסוף, כשהכל ייגמר כמו שתמיד הכל נגמר בסיפורים האלה, אנא זכרו את הימים האלה. את חלוקת התפקידים המסורתית. לא רק את הממשלה החלשה, המופקרת והנגררת. לא רק את הנשיא הפופוליסט, אלוף הקלישאות והמליצות. לא רק את כל המחנה הפוליטי שמימין למרצ, ששוב הרכין את ראשו ותפקד כמקהלת מעודדות בקצב תופי הטם-טם. זכרו גם את התקשורת. נמנים עליה כמה מעמיתיי הטובים ביותר. אנשים נורמטיביים, בעלי זכויות, אינטליגנטים, שפשוט נהיים מטומטמים כשצה"ל וממשלתו משגרים צו 8 לאומי. הם אפילו לא מצייתים ל"שקט, יורים". הם ממלאים את האוויר ב"רעש, יורים". רעש לבן. אני מתכוון לא רק לכתבים הצבאיים, שנמצאים בחזית ופושטים עם הכוחות בלחימה הרואית מבית לבית מול אזרחים פלסטיניים שאין להם שום קשר לחטיפת הנערים. גם לא לפרשנים הצבאיים, ששולחים את הכתבים והחיילים לקו האש מהחמ"לים ובורות הפיקוד אחרי התדרוך של הקצין הבכיר התורן. אני מתכוון גם לעורכים בכירים ומנהלים בכירים שמתזמרים ומאפשרים את הקשקשת הזאת.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ