רוח גנץ: החברה הישראלית קרובה להתאבדות

התחדשו קרבות יום הכיפורים? רגע אחרי מלחמה קטלנית ורגע לפני תקציב קטלני, צה"ל והעומד בראשו כבשו את התקשורת הישראלית. זו לא השתלטות עוינת, אלא התמסרות מרצון. אלא שמאחורי האתוס האחד והיחיד שנותר כאן עומדת ריקנות גדולה

אורי משגב
אורי משגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים107
אורי משגב
אורי משגב

בסצינה הקשה ביותר ב"ג'וני שב משדה הקרב", הספר האנטי-מלחמתי הקאנוני שיצא באמריקה אחרי מלחמת העולם הראשונה, מגיעה משלחת לבית החולים הצבאי. קצין בכיר עונד ברוב טקס אות הצטיינות לחזהו של גיבור העלילה, שאיבד במלחמה את ארבע גפיו ואת כל פרצופו. נזכרתי בה בעצב בסוף השבוע האחרון, אל מול שערי שני היומונים הנפוצים ביותר בישראל. ניסיתי להסב מהם מבט, ולא הצלחתי. מאה שנים אחרי פרוץ המלחמה, שעליה כתב הסופר דלטון טרמבו את זעקת המחאה שלו, הסאטירה הפכה אצלנו למציאות. מח"ט הצנחנים אליעזר טולדנו מגיע למיטתו של רב סרן חגי בן-ארי, שנפצע אנושות במלחמת "צוק איתן" ונאבק מאז על חייו כשהוא מחוסר הכרה, ולקול תקתוקי המצלמות מעניק לו את הפיקוד על הסיירת החטיבתית - תפקיד שאליו היה אמור להתמנות ימים ספורים אחרי פציעתו. בתצלומים רואים אותו שוכב במיטתו, מחובר למכשירי החייאה, כשפרצופו מטושטש. זה קורע לב. חגי בן-ארי הוא אדם צעיר, נשוי ואב לילדים קטנים. איש לא שאל אותו אם היה רוצה להצטלם כך. אי אפשר לשאול אותו, מכיוון שהוא בסכנת חיים, מורדם, מונשם. הוא ומשפחתו איבדו הכל במלחמה הארורה הזו. אין ולא תהיה נחמה על האובדן הזה.  מכיוון שרעייתו התלוותה למח"ט, ברור שיש עבורה ועבור בני המשפחה משמעות סמלית במחווה הטקסית הזו. אין גם ספק שיש משהו נוגע ללב במעשה של המפקד טולדנו, שהתעקש ששמו של בן-ארי  ייכלל ברשימת מפקדי הסיירת. אני רק תוהה מדוע היה דחוף למישהו בצה"ל ובתקשורת להכניס מצלמות לחדר בית החולים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ