אורי משגב
אורי משגב
אורי משגב
אורי משגב

בסוף השבוע האחרון פרסמתי כאן פוסט תחת הכותרת "ליבוביץ' צדק: הפכנו ליודו-נאצים". יצאתי אליו דווקא מאירוע מינורי כביכול, שלא היו בו הרוגים או פצועים. רק ילד קטן אחד בוכה ומבוהל מול כוח משימה חמוש של לוחמי גבעתי ומג"ב. בהמשך צורף לעלילה גם אביו של הילד, אזוק ומכוסה עיניים. אירועים מהסוג הזה, וגרועים בהרבה מהם, מתרחשים מדי יום כבר 46 שנים בשטחים הכבושים. נטפלתי לאירוע הזה כי הוא צולם והופץ על ידי בצלם, והיה בו כדי להעיד בעיני על "הבנאליות של הרוע", אותו מושג מפורסם שטבעה חנה ארנדט ברשימותיה על משפט אייכמן.

כמובן שהטקסט משך, לצד תמיכה והזדהות, גם הרבה אש. בעניין הזה חשוב להזכיר את הצביעות הרבה של הימין הישראלי. סיפור די מדהים. המחנה הפוליטי הזה עושה בשואה ובנאצים שימוש אינסופי ויומיומי עוד מימי אלטלנה והקרב על השילומים. בגין וחרות קראו לבן-גוריון "דיקטטור פאשיסטי", והיה ברור למה הם מרמזים. אחר כך כולם היו היטלר. נאצר היה היטלר, עראפת היה היטלר, נסראללה הוא היטלר, אחמדג'נידד הוא היטלר. להם מותר.

אבל לעשות את הדבר האלמנטרי מצד הקורבן, ולהשגיח באופן מתמיד האם ואיפה הוא ממוקם על ציר הרשע? זה אסור. טאבו. לא יעלה על הדעת. האמת היא כמובן הפוכה בתכלית. או כמו שכתב לי הבוקר פרופסור יוסף גרודזינסקי: "לא סתם לגיטימי להשוות אירועים עכשוויים לנאצים. חובה לעשות השוואות כאלה, כדי לראות כמה אירועים כאלה קרובים בטיבם למה שנתפס כרע האולטימטיבי. זה לא קשור למדעי החברה, אלא ללוגיקה פשוטה. להשוות בין שני דברים הוא לבדוק אם הם שווים, ואם לא, במה הם שונים ובאיזו מידה. ודי ברור שדווקא לצאצאי הקורבנות של הרע האולטימטיבי צריך להיות חשוב לדעת את המרחק בין מעשיהם לאלה של הנאצים, ולכן חובה עלינו לעשות בדיקות כאלה בכל רגע כמעט".

ליבוביץ'. איור: ערן וולקובסקי

קוראים לא מעטים שהגיבו לפוסט השתמשו בדימוי לתסמונת הפסיכולוגית המוכרת, שלפיו ישראל נוהגת מאז הקמתה כמו ילד מוכה שהפך לאב מכה. זה עצוב וקורע לב. מה שקרה בפועל הוא אירוניה היסטורית מהדהדת. בעוד בנות הברית המנצחות עשו טובה גדולה לגרמנים וליפנים, פטרו אותם מה"זכות" להחזיק צבא גדול ובכך אפשרו להן להתפתח כמעצמות כלכליות ומתקדמות – דווקא מדינת העם היהודי הפכה לספרטה מודרנית (רק בלי להחיל את הספרטניות גם על תחומים אחרים מלבד החיים על החרב). במקביל, התרחש עוד תהליך מדהים: מאז הקמתה, הייתה לישראל רק שנת חסד אחת שבה לא קיימה משטר צבאי כובש. עד שנת 1966 החזיקה ישראל את המיעוט הערבי שבשטחה בתנאי ממשל צבאי, ומאז שנת 1967 היא מחזיקה ככה את הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. 64 מתוך 65 שנות עצמאות מדינית. את ההשלכות ניתן לראות בכל מקום, בכל יום. מספיק להציץ בתגובות לפוסט הקודם, ולבטח גם לאלו שיצוצו לפוסט הנוכחי, כדי להבין איזה "עם נבחר" צמח כאן. אני חוזר על הקביעה מהפוסט הקודם: מבחינת השקפת עולמם, ישראלים רבים היו משתלבים בלי קושי בגרמניה של שנות השלושים והארבעים. להערכתי אנחנו נמצאים כעת במעין מקבילה לגרמניה של תחילת שנות השלושים. כמו שם, בנקדות הזמן הזו המאבק בין כוחות האופל לכוחות האור עדיין בעיצומו, ורחוק מהכרעה. לכן אסור להיבהל, לא מהשוואות ולא מהרעש שהן מעוררות. להפך.

אז הנה קישור לעוד אירוע בודד ונשכח, מהעשור הקודם. הסרטון הנורא לקוח מהאתר של "שוברים שתיקה", שכבר שנים עושה בעבודת נמלים את מלאכת הקודש האיומה של איסוף העדויות האיומות מהסוג שאנחנו מדברים עליו. על פי העדות, באירוע הזה כבא אין מעצר של ילד בוכה. יש הוצאה להורג של ילד בן 12, שזרק בקבוק תבערה על ג'יפ ממוגן של צה"ל בתוך כפר באזור דרום חברון. הכוח המשיך לעקוב אחרי הילד, וזיהה אותו קרוב לשעה אחרי האירוע. צלף צה"לי הושיב אותו על הכוונת, קיבל פקודה ממפקדו הישיר לבצע ירי, התפלא והתקומם ("אבל זה ילד") ולמרות זאת קיבל הוראה לבצע את הפקודה. הילד נורה ונהרג במקום. כשהמח"ט רצה לתחקר את האירוע ולהעמיד לדין את האחראים, שכנע אותו המג"ד לוותר. זה אומר שמאז מסתובבים בינינו צלף, מ"פ, מג"ד ומח"ט שמעורבים באירוע בו הוצא להורג בשטח צבאי כבוש ילד בן 12. אגב, בקבוקי תבערה מאולתרים, שבזמן מלחמת העולם השנייה כונו בקבוקי מולוטוב, נחשבים מאז כנשק מוכר של תנועות התנגדות בשטחים כבושים. פרטיזנים עשו בהם שימוש נפוץ, כולל במרד גטו ורשה.

כעת אני מבקש להעמיק מעט בהגותו המדינית של גדול נביאי ישראל בעת החדשה, פרופסור ישעיהו ליבוביץ. לעומק ולמגוון של מפעלו נחשפתי לפני כמה שנים בספריה הלאומית, כשהייתה לי הזכות להיות הראשון שנובר בעזבונו לאחר שהועבר לשם על ידי משפחתו. במיוחד התפעלתי מהתכתובות שניהל עם אזרחים ישראלים רבים. נתקפתי אז געגועים עזים לא רק לשיעור קומתו של הפרופסור, אלא גם לאופי השאלות שהעסיקו פעם ישראלים בכל הגילאים (כמה התעמקות והתחבטות במוסר ובהומאניזם). בעזרת החומרים של עמותת "לשמה" שעוסקת בשימור ובהפצת הגותו, ריכזתי עבורכם כמה היגדים של ליבוביץ' הנוגעים לענייננו. כולם לקוחים מסוף שנות השישים, מייד אחרי אופוריית ששת הימים ועוד לפני מלחמת יום כיפור. הם מובאים כאן בקיצורים הכרחיים, אך ללא כל התערבות עריכתית או ניסוחית. היכן שלא יכולתי להתאפק הוספתי הדגשה. לקרוא ולא להאמין.

"כולנו מבינים את הזעקה הפורצת מפי רבים : 'האם לחינם נפלו יקירי בנינו במלחמת ששת הימים ? האם האדמה הרוויה דמם תחולל ע"י החזרתה לידי הגויים?'. אולם לזועקים ייאמר : לגבי רוב המלחמות בהיסטוריה, ואף בהווה, ניתן לומר על הנופלים שיש טעם למותם, ויחד עם זה - שנפלו חינם. יש טעם למותם - אם נפלו בהגנתם על עמם וארצם ; הם נפלו חינם - באשר לרוב אין מותם (ואפילו מתו תוך כדי נצחון) פותר את בעיית הענין שלמענו לחמו ונפלו. אף אחינו ובנינו שנפלו במלחמת ששת הימים הצילו את המולדת מסכנה שריחפה עליה באותה שעה ; אך נצחונם ומותם לא ביטלו, ואף לא החלישו, את הסיכון המתמיד לקיומה של מדינת ישראל, סיכון המוסיף להיות קיים ועומד, ללא קשר עם מה שייעשה או לא ייעשה בשטחים. ויש לחשוש, שאחרי חללי מלחמת ששת הימים עוד רבים עתידים ליפול בהגנה על המולדת".

"הציר שעליו סובב הוויכוח המדיני הוא 'שלום ובטחון'. אם המונח 'שלום' משמש כאן במשמעו האמיתי, ז"א כציון של מצב של קיום-בצוותא של מדינת ישראל ושל שכנותיה עפ"י הסדר מוסכם בין שני הצדדים - אין סיכוי לשלום כזה היום ובעתיד הנראה לעין. לא כאן המקום לבירור היסטורי מעמיק - אם מלכתחילה בכלל היה הקונפליקט היהודי-ערבי על א"י ניתן לפתרון מוסכם בין יהודים וערבים ; על כל פנים יש לומר, שאם ב-20 השנים שמהקמת מדינת ישראל היו הזדמנויות שבהן אולי היתה אפשרות כלשהי לנסות להגיע להסכם של פשרה... הרי החמצנו את כולן, ונוצר מצב שבו אין להעלות על הדעת שאחד משני הצדדים יוכל מרצונו החפשי להציע לצד-שכנגדו הצעה שזה יוכל לקבלה מרצונו החפשי".

"מי שעיניו פקוחות - ויש עיניים פקוחות גם בצמרת השלטון, אך בעליהן מעדיפים, כנראה, לשתוק - רואה שבלי פתרון כפוי מן החוץ נידרדר לווייטנאם שניה, למלחמה שתימשך ללא אפשרות של הכרעה, מתוך הסלמה מתמידה".

"בהעדר שלום אין בטחון ואין הסדר גאוגרפי-אסטרטגי שבכוחו לשנות מציאות זו. אין קשר ישיר בין בעיית הבטחון ובעיית השטחים : אין 'גבולות בטוחים'. ביסוס ההגנה על קווים מבוצרים - המנטאליות של קו-מאז'ינו - סופו תמיד היה כשלון, מימות החומה הסינית והלימס הרומי ועד לחומה האטלנטית של היטלר. בעיית הבטחון שלנו איננה בעיה של גבולות מסויימים, ואינה בעיה צבאית-גרידא, אלא היא בעיה צבאית-מדינית-חברתית משולבת. כל זמן שיש לנו יתרון איכותי (מבחינה טכנית ומבחינת האירגון החברתי) על הערבים ויש לנו גיבוי אמריקאי המנטרל את המעורבות הרוסית, נוכל להחזיק מעמד בכל קו-גבול - ומלחמת ששת הימים תוכיח, שבה פתחנו בגבולות שעברו על פני קלקיליה ועל חומת העיר העתיקה של ירושלים ; אם ייעדר אחד הגורמים הללו, לא יועיל לנו שום קו-גבול, גם לא זה שעל התעלה ועל הירדן. זהו המצב לאמיתו. היום, כשזכינו לגבולות שלדברי 'המומחים' הם 'אידיאליים מבחינת הבטחון', אנו נאלצים להקדיש לצרכי הבטחון חלק גדול הרבה יותר מהכנסתנו הלאומית ומתקציב המדינה מאשר בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים ולהשגת 'הגבולות האידיאליים'. זאת אומרת: בטחוננו לא גדל אלא פחת בעקבות הכיבושים במלחמה זו".

"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300 אלף שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה (בעקבות ריבויים הטבעי הגבוה) אלא יישארו שליש או 40% של אוכלוסייתה".

"כל התוכן של המפלצת הקרויה 'א"י השלמה' לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני-מינהלי שלה. מן הבחינה החברתית : תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר - שוטרי-חרש. המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב. (הכוונה לשב"כ של היום) עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית - מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים (משת"פים) - מזה. יש חשש שגם צה"ל - שהיה עד עכשיו צבא עממי - יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות".

"לפיכך אין לנו ברירה - מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו - אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב'החזרתם', כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש ל'החזירם' : לחוסיין ? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם".

"אשר לטיעונים 'הדתיים' לסיפוח השטחים - אין הללו אלא ביטוי לצביעות לא-מודעת (או שמא אף מודעת), ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית. דתיות מזוייפת מזהה את סיפוק האינטרסים הלאומיים עם עבודת ה' ומציגה את המדינה - שלעולם אינה אלא כלי ומכשיר ואמצעי הנדרש לסיפוק צרכים אנושיים - כערך עליון מבחינה דתית".

הספיק לכם להפעם? לכו לעכל. אני שומר לעצמי את הזכות והחובה להמשיך להזכיר כאן בקרוב עוד מאבחנותיו של גאון הדור הזה.

משגב מבינתי

מסין תיפתח הרעה: בבת אחת התרגשו משם על ראש ממשלת ישראל שתי צרות גדולות. גם הפרסום של נחום ברנע ושמעון שיפר ב"ידיעות" על התסבוכת המבישה בפרשת בנק אוף צ'יינה, וגם עיכוב אשרור מינויו של הנגיד המיועד יעקב פרנקל בוועדת טירקל עקב חשיפת "הארץ" על פרשיית החשד לגניבת בקבוק בושם מחנות בהונג קונג. אותי הכי מעניין באיזה בושם מדובר, אבל בינתיים רק אשאל: האם אלת ההיסטוריה והצדק הפואטי איבדה סבלנות והיא נוקמת, מייד ובמזומן, על שערוריית המסע לסין של המשפחה הקיסרית?

איום יום א'

אולי כתגובה פאבלובית, בין אם לצרות הסיניות ובין אם לחידוש המחאה החברתית-כלכלית, ראש ממשלתנו מחדש במלוא המרץ את הפינה האהובה. קבלו אותו, חם מהתנור: "חודש עבר מאז הבחירות באיראן, ואיראן ממשיכה לשעוט קדמה במהירות לפיתוח יכולת צבאית גרעינית... איראן הרחיבה ומשכללת את מערך ההעשרה שלה ובמקביל גם מפתחת כור פלוטוניום להשגת חומר לפצצה גרעינית. במקביל היא גם מפתחת את מערך הטילים הבליסטיים שלה. אלו איומים שהם אינם רק עלינו, אלא בעצם על המערב כולו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ