רק נתניהו יכול

הדרך הפוליטית והציבורית סלולה. היעד הוא 67, תרתי משמע. כך זה יקרה

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי משגב
אורי משגב

אני לא מתכוון להשחית כאן הסברים מדוע לא ייצא כלום מהמשא ומתן הישראלי-פלסטיני. זה משעמם אותי. אתם מכירים את כל הסיבות והנימוקים. ואם לא, אתם יכולים למצוא אותם בכל מקום אחר. על כל גבעת טרשים ועץ מדולדל יקפץ המומחה התורן שיסביר לכם למה הסכסוך אינו פתיר ומדוע נתניהו ואבו-מאזן מנהלים תמרוני סרק. הספקטרום של הדוברים הללו מסחרר בהיקפו. מהפוסט-ציונים של הימין המתנחל עד לטהרני השמאל התיאורטי, מאביגדור ליברמן ועד אחמד טיבי. תבלו. לי אין כוח לחמיצות ולקדרות. הקשבתי אתמול בתשומת לב לדבריו של נתניהו בישיבת הממשלה ויש לי יסוד להאמין שאנחנו נמצאים בפתחה של תפנית היסטורית. וכמו כל התפניות ההיסטוריות, ברור שמדובר במהלך עניינים שקשה לדמיין עד לרגע שהוא מתרחש. ככה זה עם כל התפניות ההיסטוריות. אחרת הן לא היו תפניות היסטוריות.

לכן אני מבקש לשרטט כאן את המסלול המעשי שעשוי להוביל לתפנית. אינני בטוח ששאלת המפתח היא, כפי שנהוג לשוב ולקבוע, "האם נתניהו רוצה". למהלכים היסטוריים יש דינמיקה. לעתים רצון מתחיל כדבר עמום, מותנה, ומתמלא בבמשקל סגולי לאורה של הדינמיקה. אני גם סבור שרצון הוא לפעמים שאלה של יכולת. לכן השאלה האמיתית היא האם נתניהו יכול. ואם יהיה לו ברור שהוא יכול, הוא גם ירצה.

אני מאמין שלא רק שנתניהו יכול, אלא שנתניהו הוא היחיד שיכול. לטובתו פועל שילוב של תכונות אישיות ונסיבות לאומיות. האמנתי כך גם בקדנציה השנייה שלו, זו שבה הוביל לשומקום את מדינת ישראל בשילוב כוחות עם אהוד ברק. לכן נדהמתי שהוא לא עשה כלום בקדנציה הזו. אבל בדיעבד, אולי זה אפילו יפעל לטובתו בקדנציה השלישית. אין ספק שנתניהו הוכיח עד כה באותות ובמופתים שהוא לא שש לפשרה מדינית, ויתורים טריטוריאלים ולקיחת סיכונים ביטחוניים. לכן הוא האיש הנכון מכולם לעשות את זה עכשיו.

בנימין נתניהו בטקס פתיחת המכביה בירושליםצילום: ניר קידר

אלוף בן כתב אתמול ב"הארץ" שמדובר בהזדמנות חייו של נתניהו. אני מסכים עמו בכל מלה, מלבד בהנחת עבודה אחת. בן כתב שנתניהו מצוי כעת בשיא כוחו הפוליטי. אני סבור שבשיא כוחו הפוליטי הוא היה באמצע הקדנציה הקודמת, זו שאורח לרגע כמו עורך המגזין "טיים" טעה לסכם בכותרת "קינג ביבי", דקה אחרי פרוץ המחאה החברתית ודקה לפני לפני קריסת הקואליציה וההיחלשות של נתניהו בבחירות.

כיום נתניהו הוא דווקא ראש ממשלה מוחלש ולא פופולארי. הוא איבד, לא מעט באשמתו אבל לא רק באשמתו, אפילו את בסיס התמיכה של מפלגת הבית שלו – הליכוד, שהפכה לגרסה ישראלית של סיעת מסיבת התה. חבורת גמדים סהרורית ומגוחכת, שמנהלת תחרות יומיומית ופרועה על לבם של חברי מרכז המפלגה הפייגלינים. זו בעצם מפלגה שנגנבה מבסיס האם שלה, ואין חפיפה בין מצביעיה (ימין רך) לפעיליה (ימין קיצוני). על תמיכה בסיעות אחרות, כולל בת הברית כביכול בדמות ישראל ביתנו, אין מה לדבר. נתניהו מעורר בעיקר חשדנות, עוינות וחוסר אמון.

הטענה שלי, וכאן אני מתחבר לבן, היא שנתניהו מצוי בשיא יכולת התמרון הפוליטית שלו. זה סוד כוחו. מבחינה קואליציונית, הוא חי בחלום. לכל סיעה בקואליציה יש מחליפה זמינה באופוזיציה. לכן לכל סיעה בקואליציה יש הרבה מה להפסיד ומעט מה להרוויח. מרחב התמרון של סיעות הקואליציה משתרע בערך על הציר שבין חשבונות בפייסבוק לשבת-תרבות בגבעת אולגה. כל הגיבורים הגדולים יכולים לקשקש קצת בסוף השבוע. עד ישיבת הממשלה של ראשון בבוקר הם כבר ידעו להתיישר ולהיאחז באיזה קצה-קצהו של תירוץ שמצדיק את המשך ישיבתם בממשלה. מספיק היה להסתכל בתימהון בפליק-פלאק של "נציגי" הימין הקיצוני בבית היהודי ובליכוד, מרגע הידיעה על חידוש השיחות ועד לישיבת הממשלה אתמול, כדי להבין מה מצפה לנו בחודשים הקרובים.

נתניהו וקרי נפגשים במלון המלך דוד בירושליםצילום: מתי שטרן

כעת ניגש לשרטוט המסלול להצלחה של נתניהו. אנסה להגיע די מהר לדרך שבה יאושר ההסכם בישראל, כי זה הסיפור האמיתי. המשא ומתן עצמו אינו באמת קשה, גם אם השלכותיו יהיו קשות על כמה רבבות מתנחלים שייאלצו להתפנות בכפייה ממקום מגוריהם. ההסכם בין הישראלים והפלסטינים מונח על השולחן כבר עשור. הוא מבוסס על יוזמת ז'נווה והצעת הליגה הערבית. מה שמוצג כנושאי הליבה הבעייתיים ביותר – גבולות, הסדרי ביטחון, ירושלים, פליטים, אסירים – אינו באמת בעייתי, ודאי שלא בלתי פתיר. גורלי ומרחיק לכת כן, בלתי אפשרי - ממש לא. סד הזמנים מרמז על זה. הפלסטינים מבקשים להסתפק בחצי שנה של דיונים, ישראל דורשת תשעה חודשים. בינינו, אפשר גם בפחות. משך הזמן הזה, קצר גם כך, נדרש כדי להראות לשני העמים שמדובר ב"פשרה היסטורית" וב"הכרעות כואבות".

עם זאת להבנתי יש בתמונת ההסכם כמה נקודות לא ברורות, שאין ודאות מוחלטת שיימצא להן פיתרון, ובכל מקרה הפיתרון להן בשלב הזה טרם ברור:

בנימין נתניהוצילום: מוטי מילרוד
  • מה דינה של רצועת עזה. האם יהיה באמת "מעבר בטוח" בינה לבין הגדה.
  • מה דינו של חמאס. האם והיכן הוא משתלב בהסדר.
  • מה דינה של אריאל. מבחינת רצף גיאוגרפי, אין אפשרות להכליל אותה בגושי ההתנחלויות הצמודים לגדר, שיסופחו לישראל במסגרת חילופי שטחים (איזו איוולת נוראה ובלתי נסלחת הייתה הקמת העיר הזאת!).
  • מה דינם של מושבי בקעת הירדן. האם הם נכללים בשטח ישראל במסגרת אותה "אחריות ביטחונית" ישראלית על הגבול המזרחי, בתמורה לעוד חילופי שטחים.
  • מה דינם של ישובי צפון ים המלח שמעבר לקו הירוק (מצפה יריחו, אלמוג, בית הערבה, קלי"ה, מצפה שלם).

אבל בהנחה שאפילו הקשיים האלו ייפתרו, נותרת שאלת-השאלות: האם ניתן יהיה להעביר את ההסכם בישראל (איני עוסק בשלב זה במגרש הפלסטיני, משום שכרגע אין בידי כלים מספיקים לכך). אסתפק כרגע רק בהערה אחת לגבי הפלסטינים. זו נקודה שמתבהרת לכל מי שביקר ברשות הפלסטינית בעשרים השנים האחרונות וקיים פגישות עם גורמים פוליטיים וציבוריים שם: בעיית האסירים היא סוגיית ליבה מבחינתם. פצע פתוח. אין בית פלסטיני שאין לו נגיעה לנושא. לאורך יובל הכיבוש עצרה וכלאה ישראל עשרות אלפי פלסטינים, שהואשמו בקשת רחבה ביותר של עבירות. לעתים, כידוע, הם נעצרו גם בלי אפילו חשד לביצוע עבירה ("עצירים מנהליים"). לכן שחרור אסירים אינו "מחווה", אלא תנאי להסדר. ודאי שלא הגיוני לבצע אותו מול חמאס בתמורה להחזרת שבוי צה"ל, אבל להימנע ממנו מול פרטנר מדיני להסדר קבע. ככה זה כשעושים שלום בין אויבים: מחזירים שבויים.

נחזור למגרש הישראלי. יש למעשה שני מגרשים: פוליטי וציבורי. בכנסת אין לנתניהו בעיה. בהסכם יתמכו 59 ח"כים מגוש המרכז-שמאל, וכמובן נתניהו שיביא אותו. תיאורטית צריך עוד אחד, אבל יהיו הרבה יותר. על פי ספירה של מנכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, יש כבר עכשיו 74 תומכים (שאר ה-14 מגיעים מהליכוד-ביתנו, ש"ס ויהדות התורה). כך שהכנסת לא תהיה בעיה. הסיפור האמיתי הוא הציבור. "העם".

ולכך נתניהו מצא בזריזות את התשובה המתבקשת. ברמה העקרונית, יש הרבה בעיות עם החלה נקודתית של משאל עם בישראל. לרבות מהן התייחסתי בעבר. די אם נזכיר שמעולם לא שואלים כאן את העם אם לצאת למלחמה, ולעולם לא ביקשו את אישורו להקמת והרחבת מפעל ההתנחלויות הפוסט-ציוני. תהיה גם בעיה עם הדרישה הצפויה ל"רוב מיוחס" (או בעברית פשוטה, הדרישה הגזענית לרוב יהודי). ויש עוד. אבל זה לא משנה. בנקודה הזאת, וכאמור אני מודע לכך שאני עצמי הבעתי רק לאחרונה עמדה אחרת – משאל עם הוא הכלי המנצח.

הוא ישיג שני דברים. הראשון הוא הורדת הלחץ הפוליטי מנתניהו במהלך ניהול המשא ומתן. או אם מסתכלים על זה בדרך אחרת – הוא ייתן אפשרות לכל הגיבורים הגדולים להישאר ישובים בכורסאותיהם האהובות שליד שולחן הממשלה האהוב עליהם. שהרי ממילא ההכרעה תימסר בסופו של הסכם לעם ישראל.

אבל זה רק יתרון טקטי. ההשג השני יהיה דרמטי בהרבה. משאל עם שבו יתבקשו אזרחי ישראל לאשר הסכם היסטורי עם הפלסטינים יבהיר אחת ולתמיד את יחסי הכוחות בישראל סביב השאלה הגורלית הזו. בניגוד למצג השווא שהימין הקיצוני מנסה למכור לנו, כמובן שאין רוב לשוללי הפיתרון המדיני. יתרה מזאת, לא מדובר בתיקו ואפילו לא בחלוקה קרובה לתיקו. אני מעריך שבהסכם יתמכו בין 62 ל-70 אחוזים מהמצביעים (בקרוב אסביר כאן ביתר פירוט למה). עם קצת מאמץ ועבודה נכונה, צריך לשאוף ששיעור התומכים בהסכם יעמוד על 67. תהיה פה סמליות כפולה. גם שני שליש מהמצביעים, וגם גבולות 67'.

בניגוד למיחזור העלוב של השר עוזי לנדאו, לא מדובר ב"גבולות אושוויץ". אושוויץ הוא מחנה השמדה שהנאצים הקימו בשלזיה-עילית, בשטח פולין כיום, ובו נטבחו בהמוניהם יהודים חסרי מגן. גבולות 67' הם הגבולות שבתוכם הצליחה לקום במהירות מדינת היהודים כנס עולמי חד פעמי. מהגבולות הללו היא גם יצאה למלחמת בזק שסימלה ניצחון צבאי גדול, אבל גם את תחילתה של הסתבכות מדינית בלתי פתירה. עוזי לנדאו וחברי המחנה הפוליטי שלו מבקשים למנוע מישראל את הפיתרון היחיד שיאפשר לפרויקט הציוני להמשיך להתקיים. הם פוסט-ציונים, ומשאל העם יוכיח אחת ולתמיד ששיעורם באוכלוסיה נע בין 30 אחוז במקרה הטוב ל-38 אחוז במקרה הפחות טוב אך עדיין נסבל.

הדרך להכרעה הזו סלולה. רק נתניהו יכול לצעוד בה.

משגב מבינתי

לקראת סוף השבוע כינה יאיר לפיד את החלטת חרם ההתנחלויות של האיחוד האירופי "אומללה", טען שהיא תרחיק את פתיחת המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים, ואף כתב ל"ניו יורק טיימס" מאמר דעה נחרץ ורצוף טעויות היסטוריות והנחות עתידיות שחלקן כבר הספיק להתבדות עד שהמאמר ראה אור. זה כמובן לא הפריע לו להתהדר בשבת בפייסבוק שלו ("התנענו את המשא ומתן"). רציתי לשאול, חרף האהבה העצמית העזה, ההצלחה האלקטוראלית המוכחת והמראה המצודד - מה קורה שם בלילה, ברגעי האמת,לבד מול המראה. הוא באמת לא נבוך קצת מרצף ההתבזויות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ