הזדמנות שאסור לוותר עליה

מאחורי המילים היפות, ההתנגדות האוטומטית של מחנה השלום לרעיון משאל העם מבטאת בעיקר פחדנות. הפחדנות הזו לא רק מריחה רע, היא גם מופרכת

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי משגב
אורי משגב

החיים מעניינים. משא ומתן בין ישראל לפלסטינים עדיין אין. בפועל הושגה הסכמה רק על קיום שיחות מקדימות, שאפילו הן עדיין לא התחילו. אבל הוואקום מתמלא במהירות. ככה זה בטבע. הימין המתנחלי כמובן בפאניקה (תכף נבין למה), ומתחיל לעשות רעש. הימין הרך, המרכז והשמאל בעיקר שותקים. חלק ממבוכה, חלק מעצם טבעם. ככה זה עם "הרוב הדומם", הוא דומם. זה מה שנתן לו את שמו.

את החלל ממלא בינתיים בעיקר דיון לכאורה טכני: האם יהיה נכון להביא את הסכם השלום שיתגבש להכרעה במשאל עם, או שיש להסתפק באישורו בדרגים המוכרים (ממשלה וכנסת). דעתי האישית נחרצת בעניין הזה, ופרסמתי אותה כאן כבר בתחילת השבוע. הטענה שלי, בניגוד לאינסטינקט הטבעי של המחנה הליברל-דמוקרטי ובניגוד אף לעמדה שונה שהחזקתי בה בעבר, היא שחייבים לאשר את ההסכם במשאל עם. להערכתי הוא יאושר שם ברוב סוחף, וירסק באופן סופי ומוכח את הרעיון ההרסני של ארץ ישראל השלמה.

לבני, נתניהו וקרי בעת ביקור האחרון בישראלצילום: מרק ישראל סלם

בהקשר הזה, אני שמח מתמיד לגלות שבעיתון "הארץ" קיימת עדיין ההפרדה הקלאסית בין עובדות לדעות. מאמר המערכת של העיתון טען אתמול באותות ובמופתים שאסור לקבל את הרעיון של משאל עם. הכותרת החדשותית הראשית של העיתון הבוקר, בהתבסס על סקר של מכון דיאלוג בפיקוחו של פרופסור קמיל פוקס, מבשרת ש-55 אחוזים מהישראלים תומכים או נוטים לתמוך בהסדר הקבע המסתמן. זו כותרת דרמטית, ומייד אסביר למה. אבל תחילה עוד כמה מילים על ההתנגדות למשאל עם.

נימוקיהם של המתנגדים כבדי משקל. הטיעון הרשמי העיקרי הוא שמדובר בהעדר מנהיגות ובבריחה מאחריות; שדמוקרטיה פרלמנטארית מתבססת על שיטה ייצוגית, שבה נבחרי העם מקבלים מהבוחרים מנדט לקבל הכרעות קשות. הטיעון הזה מושמע בימים האחרונים משני קצוות המפה הפוליטית. כך למשל התייצבו מאחוריו אביגדור ליברמן מצד אחד וציפי לבני מצד שני. מסרים דומים הושמעו גם מכיוונה של יש עתיד, שאמורה לייצג את ה"מרכז".

המשפטן פרופסור אייל גרוס ביטא ב"הארץ" התנגדות מכיוון אחר, מעניין מאוד. גרוס הזכיר ששטחי הגדה המערבית מעולם לא סופחו על ידי מדינת ישראל, התושבים הפלסטינים שם אמורים להחליט על עתידם, ולכן במשאל עם על עתיד השטחים יש ללכת בכלל אל העם הפלסטיני. או במילותיו של גרוס: "שואלים את העם הלא נכון". ויש כמובן עוד נימוקים חזקים. כאמור, גם אני עצמי השתמשתי בהם בעבר. למשל העובדה שמעולם לא ביקשו מהישראלים לאשר במשאל עם את היציאה למפעל הכיבוש וההתנחלות או את פיתוחו.

נפתלי בנט וציפי לבניצילום: אמיל סלמן

ואחרי הכל, התחושה שלי היא שמתחת להתנגדות הכמעט אוטומטית של תומכי ההסדר לרעיון משאל העם עדיין פועל משהו אחר: הפחד מכישלון. ופחד, כפי שידוע כלבים, מריח לא טוב. התחושה המתקבלת היא של ניסיון לא ראוי "לגנוב" את הסכם (מעין כשר-אבל-מסריח, אם להמשיך להידרש לעולם הדימויים מתחום הריח). לתפור אותו בחדרים סגורים, כמו בוועידות היסטוריות מפורסמות מהמאות הקודמות, ואחר כך לאשר אותו ברוב פרלמנטרי מזדמן מבלי להידרש בפועל לאתגר הציבורי האמיתי: להכשיר את הלבבות. לדבר אל העם. לשכנע את אזרחי ישראל שהסכם שלום הוא המפתח היחיד למימוש הפרויקט הציוני. שפשרה מדינית היא חיונית להמשך קיומה לאורך זמן של מדינה ישראלית דמוקרטית.

כמובן שפחד מכישלון לא יכול להוות בסיס רעיוני מוצק. ומעבר לכך, חייבים להודות שיש נימוק כבד משקל של מצדדי משאל העם. דמוקרטיה ייצוגית אמורה לפעול כהלכה כאשר הנציגים מכריזים מראש מה כוונתם לעשות בעתיד. אם הנציגים נמנעים מכך במהלך מערכת הבחירות, או מחליטים מסיבות שונות לפעול אחרי הבחירות בניגוד לאידיאולוגיה שאתה ייצגו עד הבחירות – הרי שמן ההגינות לבדוק מחדש עם המצביעים מה עמדתם בנושא. זה למשל שורש הזעם האדיר שמעורר יאיר לפיד בשבתו כשר אוצר, שמתנכר לכל מה שהטיף לו עד שנבחר לשר אוצר. ואם לחזור לתחום המדיני, הרי בנימין נתניהו לא הצהיר לפני הבחירות שפניו להסדר מדיני בהתבסס על פשרה טריטוריאלית, חלוקת ריבונות בירושלים ופיתרון ממשי לסוגיות הפליטים והאסירים. אפילו הצהרת בר-אילן הכוללנית שלו לא נכללה במצע הליכוד. לפיכך יש היגיון דמוקרטי בפניה מחודשת לבוחרים (גם אבי שילון, במאמרו מהבוקר במדור הדעות, תומך ברעיון).

כעת ברצוני להסביר שוב למה אותו פחד מכישלון הוא לא רק משתק, אלא גם מופרך. איני טוען שהשיתוק לא מובן לי. מחנה השלום הישראלי נוהג כרגע כמו ילד מוכה, שאחרי שנים של דיכוי נפתח לו לפתע צוהר של תקווה. קשה לצפות ממנו לחזור לתפקוד רגיל בן רגע. אותם דברים אמורים ביתר שאת גם ביחס לזרם המרכזי, אותו רוב דומם שכבר הזכרנו. מה גם שמי שאמור להוביל את החתירה להסכם, אם אכן יחודשו השיחות מתוך כוונת אמת, הוא נתניהו – אותו נתניהו שעד כה בנה קריירה פוליטית על ניציות ביטחוניסטית, ובמקביל השניא את עצמו בתחומים אחרים (מדיניות כלכלית-חברתית, התנהלות פוליטית, התנהגות אישית ומשפחתית).

צילום: אי–פי

אבל שימו לב לנתוני המוצא. כשצוללים לתוכם מגלים שמדובר בקרב שלמעשה כבר הוכרע. כאמור, הכותרת הראשית של "הארץ" היא דרמטית. 55 אחוזים מהישראלים תומכים או נוטים לתמוך בהסכם אפשרי עוד לפני שהתחילו לדבר עליו אפילו. עוד לפני שחזרו להזכיר כאן את פירות השלום ואת יתרונות הפשרה. כשרק המקלות מונחים על השולחן - החזרת שטחים, פינוי התנחלויות, חלוקת ירושלים, קליטת פליטים, שחרור אסירים. בטרם הוצגו לידם הגזרים הפוטנציאלים - סיום הכיבוש, סיוע כלכלי וערבויות ביטחוניות של אמריקה ואירופה, הכרה של הליגה הערבית, שת"פ כלכלי עם האיסלאם המתון.

שימו לב למספרים של הצד המתנגד. הם יותר מרתקים אפילו מאלו של הצד התומך. 20 אחוז אמרו שיצביעו נגד, עוד 5 אחוז חושבים שיצביעו נגד. 25 אחוז. זה בסיס ההתנגדות להסכם מדיני עם הפלסטינים. מתוכם רק 20 אחוזים קשיחים. מה זה מוכיח? שאחרי 46 שנות כיבוש והתנחלות, הכיבוש וההתנחלות אולי תפסו חזק בשטח אבל לא התנחלו בלבבות. מרבית הישראלים לא מחבבים אותם, ומסוגלים לדמיין חיים בלעדיהם. פלא שהימין המתנחל בפאניקה? פלא ש"שדולת ארץ ישראל" בכיכובם של זאב אלקין ואורית סטרוק התכנסה בבהילות? לא פלא.

הפלא היחיד הוא שמחנה התומכים בהסכם נכנס לפאניקה ומבקש לברוח ממשאל עם. לא מבינים שם שדווקא משאל עם יהיה הכלי שירסק סופית את ההזיה המשיחית והקטלנית של א"י השלמה. לפני יומיים כתבתי כאן על דעת עצמי שהיעד האלקטוראלי אמור להיות 67 אחוזי תמיכה, אבל הערכתי שניתן להגיע אפילו ל-70. הבוקר אצל פוקס, אגב, לצד 55 אחוזי התומכים יש עוד 20 אחוז של מתלבטים. לקחת מתוכם בין 12 ל-15 למחנה התומכים לא נראה לי בשמיים כשההסדר הוא כבר הסכם כתוב ולא רעיון תיאורטי.

לצורך ביסוס העניין, הנה עוד כמה דוגמיות לסקרים מהשנתיים האחרונות (תודה ליוזמת ז'נווה על הנתונים). בכל המחקרים נשאלו הנסקרים על עמדתם ביחס לפשרה מדינית על בסיס רעיון שתי המדינות, על פי עקרונות יוזמת ז'נווה/ מתווה קלינטון – כלומר לנשאלים הוצגה מסגרת של הסדר קבע ממשי וריאלי, לא רעיונות היפותטיים.

בסקר של האוניברסיטה העברית ומכון שיקאקי מיוני 2013, 62 אחוז מהישראלים תומכים בהסדר ו-33 אחוזים מתנגדים. בקרב הפלסטינים 53 אחוז תומכים ו-46 אחוז מתנגדים. ממצא מעניין: 46 אחוז ממצביעי הליכוד תומכים בהסכם.

מסקרים שביצעו מכון דחף ומכון רפי סמית בינואר 2013 עלה ש-68 אחוז מהישראלים תומכים בהסכם. גם בסקרים הללו נבדקה עמדתם של מצביעי ליכוד - 58 אחוז מתוכם תומכים בהסכם, ואף השיבו שיתמכו בו במשאל עם. אחוז דומה של תמיכה נרשם בקרב מצביעי ש"ס.

בסקר ישן יותר, שביצעו האוניברסיטה העברית ומכון שיקאקי בסוף 2011, עלה ש-58 אחוז מהישראלים תומכים בהסכם, לצד 50 אחוז מהפלסטינים.

לטעמי יש רק נתון אחד יותר מעניין מהנתונים הללו, והוא עולה באופן עקבי בכל הסקרים שבודקים את הנושא: מרבית תומכי ההסכם חושבים שהם במיעוט, כלומר שאין רוב לתמיכה בהסכם. הסנטימנט הזה, של רוב דומם שחושב שהוא מיעוט למרות שבפועל הוא רוב מוצק – הוא סנטימנט מדהים, כמעט קורע לב. יש בו כדי להסביר הרבה מהחולשה, השיתוק והתבוסתנות של תומכי הפשרה המדינית. יש בו כדי להסביר את הבריחה המבוהלת מרעיון משאל העם, למרות שמשאל עם צפוי להשיג בדיוק את ההפך – קונצנזוס גורף שיוכיח אחת ולתמיד לאנשי הרוב שהם רוב, גם אם אין להם שדולה עם שם מפוצץ וכוכבים מזהירים כמו זאב אלקין ואורית סטרוק. וזה כנראה האתגר הציבורי הבוער ביותר שמונח כרגע לפתחו של המחנה השפוי במדינת ישראל. להפסיק לפחד.

משגב מבינתי

במאמר שפרסמתי לאחרונה ב"הארץ" עסקתי בעתירה לבג"צ של עו"ד איתי מק, שדרש מהמדינה שקיפות וחופש מידע בנוגע לחונטה הישראלית שנהנית מרישיונות ל"ייצוא ביטחוני" (סחר בנשק). בתכתובת שלי עם מק הוא העריך כי מרבית החברות העוסקות בייצוא ביטחוני נהנות מהטבות מס מפליגות. כעת, בעקבות עתירה של "גלובס" ופרסום של רשות המיסים, התברר שהוא צדק. בין 2006 ל-2011 קיבלה אלביט מערכות הטבות מס בשווי 404.7 מיליון שקלים. בין השנים 2010 ל-2011 קיבלה רפא"ל הטבות מס בשווי 144.7 מיליון שקלים. חשוב לציין שהנתונים לא כוללים את ההטבות שניתנו בשנת 2012, שהייתה שנת שיא לייצוא הביטחוני הישראלי (סך כולל של 7.5 מיליארד דולר, אימפריה).

ואלו רק שני הענקיות; לצדן פועלות מאות חברות. מק טוען כעת כי סביר להניח שחלק גדול מהן נהנות מהטבות המס: החוק דורש שלפחות 25 אחוזים מהמחזור יהיה מיועד לייצוא, ובכתבה של גילי כהן נכתב ש-75 אחוז מהייצור הישראלי הולך לייצוא. מדוע החוק לעידוד השקעות הון, הבעייתי גם כך, חל בכלל על כל יצואני הנשק הללו? הרי החוק נועד במקורו לעודד השקעות בישראל. בניגוד לטבע או אינטל או צ'ק-פוינט, הרי שרפאל או אלביט מערכות אפילו לא יכולות לאיים עלינו שמחר בבוקר הן יעבירו את המפעל לארץ אחרת, אז מדוע לוותר להן ולאחיותיהן על מיסים במאות מיליונים?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ