ישיבת הממשלה על שחרור האסירים: העתיד הפוליטי-מדיני בקליפת אגוז

למרות האקשן בוושינגטון ובבנק ישראל, שווה להתעכב עוד רגע על דפוסי ההצבעה של שרי ישראל. נתחו את 13 התומכים, 7 המתנגדים, וכמובן 2 הנמנעים הלא ייאמנו – וייתכן שקיבלתם מיקרוקוסמוס שבעזרתו ניתן לנבא איך יתנהל התהליך המדיני בשנה הקרובה

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי משגב
אורי משגב

קצב הכותרות החדשותיות בישראל הוא אינטנסיבי, ולעתים קרובות הן גם מגיעות באשכולות – כך שקשה מאוד להתעכב ולו לרגע על אירוע בודד ולנתח אותו. הכל חשוב, ושום דבר לא נראה חשוב מספיק. לאזרח הנבוך, ולמעשה גם לפרשן הנלהב, נראה כמעט לא סביר להתעקש דווקא על אי בודד זה או אחר בתוך השיטפון. למרות זאת אני מבקש להתמקד לרגע בהצבעת הממשלה על שחרור האסירים שנערכה ביום ראשון בירושלים, רגע לפני ההצבעה המרתונית על התקציב, סופה של פארסת מינויו ואי-מינויו של פרנקל לנגיד, ומינוי נגיד חדש (או כפי שהבעתי כאן תקווה מהרגע הראשון, נגידה חדשה). הניתוח הזה חשוב כי אם ראש הממשלה נתניהו באמת מתכוון להיכנס לתהליך מדיני משמעותי, הרי שההצבעה עשויה להוות מיקרוקוסמוס מדויק לאופן שבו תלווה הממשלה את האירועים מבחינה פוליטית. אם נתניהו לא מתכוון ברצינות, הניתוח הזה ממילא אינו חשוב, ואתם מוזמנים לדלג עליו. הסתכנתי כאן בהערכה הלא פופולארית שהוא כן מתכוון ברצינות, ולכן אני מקדיש לו זמן.

1. שחרור האסירים נדרש כדי להתניע מחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים, אחרי שלוש שנים של ניכור ואי אמון. נתניהו העדיף אותו על שתי מחוות אפשריות אחרות, הגיוניות הרבה יותר: התחייבות להקפאת הבנייה בהתנחלויות, או מחויבות פומבית לפשרה טריטוריאליות בהתבסס על גבולות 67'. הוא העדיף את האסירים כי הבין מנציגי הימין הקיצוני בממשלתו (שרי הבית היהודי ושליחי מסיבת התה של הליכוד הפייגליני) ששתי האופציות האחרות לא יעברו, כלומר יביאו לנפילת המו"מ עוד לפני שהתחיל, או לנפילת הממשלה).

2. בעקבות ההחלטה, השיחות בין ישראל פלסטינים התחילו אמש בוושינגטון. ציפי לבני מירושלים וסאאב עריקאת מרמאללה (מרחק קילומטרים ספורים!) טסו עד וושינגטון כדי להתחיל בשיחות הכנה לשיחות המהות. זו נקודת הפתיחה, זה גודל תהום האי-אמון והחשדנות שעליה צריך לנסות ולגשר. גן עדן לקיצונים, לפחדנים ולצבועים משני הצדדים.

נתניהו בישיבת הממשלה אתמולצילום: אי–פי

3. נתניהו השקיע מאמץ מנהיגותי ניכר בהעברת ההחלטה, וקצר את הפירות ברוב משכנע לכאורה. תכף נדבר עליו. הוא הפגין גישה דומה בהתייחסויות הפומביות הבודדות שלו לנושא בימים שקדמו להחלטה (הודעה מקדימה על חידוש השיחות בממשלה, פייסבוק, ביקור בבקו"ם ושיחה עם מתגייסים). מילות הקוד שלו הן "אחריות" ו"אינטרס ישראלי עליון".

4. נתניהו לא גיבה את הגישה הנוכחית שלו בניסיון אמיתי לכבוש את לב הציבור הישראלי. הוא טרם חצה את הרוביקון בהקשר הזה. הוא מהוסס, נע בכבדות. עיקר מאמציו הושקעו בשיחות אישיות סגורות. הוא טרם מצא את האומץ לדבר אל הקהל הישראלי גם על סוגיה ספציפית ולא נוחה כמו שחרור האסירים. אין ספק שקשה לו. אפילו בטאון הבית שלו, "ישראל היום", הקדיש מקום ניכר לביקורת על המהלך. הקרקע המוכרת לו רועדת תחת רגליו. בינתיים הוא לא הרהיב עוז לפרוץ את גבולותיה. לחפש קרקע חדשה.

5. כעת בואו נפרק לגורמים את תוצאות ההצבעה בממשלה. היא מוכיחה שלמעשה הקרקע החדשה כבר שם, אם נתניהו ירצה או לא ירצה. אין לו באמת ברירה אחרת.

6. 13 שרים תמכו בהחלטה. בלב כבד, בלה-בלה-בלה, אבל תמכו. מלבד נתניהו מדובר ב-12. 7 מתוכם באו מסיעות המרכז-שמאל של הקואליציה, ובכך הגשימו את ייעודם המדיני והצדיקו מדינית את הצטרפותם לממשלה. חשוב לומר זאת, בהגינות ובפה מלא. מדובר בשני שרי התנועה, שהייתה המפלגה הראשונה להצטרף לממשלת נתניהו, ובכל חמשת השרים של יש עתיד – כולל הרב תושב אורנית שי פירון.

7. נותרנו עם 5 תומכים. גם עם נתניהו עצמו זה כבר פחות ממספר המתנגדים (7), שתכף נגיע אליהם. היו שם שניים משרי ישראל-ביתנו, בעקבות חופש הצבעה שאפשר ליברמן לשריו. זו נקודה מעניינת, שכנראה מרמזת לבאות. ליברמן, כהרגלו בנושאים מדיניים, לא נוקט עמדה חד משמעית ואינו ממצב את מפלגתו בחזית הסירוב.

8. הכי מעניינים הם שלושת שרי הליכוד שתמכו בהחלטה: שטייניץ, יעלון וסער. שטייניץ נחשב בכיס של נתניהו, וגם גיבה את הצבעתו בראיון מתון מדינית ב"דיילי טלגרף". יעלון וסער דווקא עשו מאמצים ניכרים להתחבב על הימין הקיצוני בשנים האחרונות. בהחלטתם לתמוך בנתניהו ובהחלטה שהוביל הם למעשה קיבלו הכרעה ברורה – למקם את עצמם כיורשים פוטנציאלים לנתניהו בדרכו של נתניהו, כלומר מועמדים להוביל את מה שהיה פעם הזרם המרכזי בליכוד.

9. אבל באיזה ליכוד מדובר? הרי הליכוד הנוכחי הוא סניף של מסיבת התה. מרבית החכ"ים שלו, אם מסיבות אידיאולוגיות ואם משיקולים אישיים ציניים ואופורטוניסטים, רוקדים לפי החליל של הימין הקיצוני שהשתלט על המפלגה ומצביע בכלל למפלגות אחרות. אם התהליך המדיני יתמלא בתוכן ויתפוס תאוצה, ייתכן שנתניהו יידחק לבצע מעשה שרוני ולהקים מפלגה חדשה, משהו בנוסח "הליכוד האמיתי". במקרה כזה, נראה שיעלון וסער יהיו מועמדים להצטרף אליו, יחד עם שטייניץ ואולי פורשי ומופרשי עבר כמו משה כחלון, דן מרידור ומיקי איתן.

10. על פי אותו היגיון, מתנגדים לשחרור כמו ישראל כץ וגלעד ארדן יישארו להנהיג את מסיבת התה. הם בטח הרגישו מאוד אידיאולוגים ומחובקים השבוע, אבל זו הולכת להיות מסיבה עצובה מאוד בעתיד. זכרו מה נשאר מהליכוד בזמנו, אחרי ששרון נטש אותו והקים את קדימה. אני בטוח שנתניהו זוכר. הוא ישמח להאכיל את הארדנים והכצים את המרורים הללו, אם וכאשר. ההחלטה של ארדן, שרואה את עצמו משום מה כנסיך כתר פוטנציאלי, היא קצת מפתיעה ולדעתי קצרת ראות. לליכוד של מסיבת התה לא תהיה תקומה בפוליטיקה הישראלית כמפלגת שלטון.

11. גם שלושת שרי הבית היהודי התנגדו לשחרור. ההתנגדות הייתה צפויה, אבל מקורותיה מגוונים. את התנגדותו של אורי אריאל, נציג סיעת תקומה החרד"לית והמתנחלת, ניתן להגדיר כאוטומטית. זו סיעה פוסט-ציונית שכלל לא אמורה לשבת בממשלה ציונית, בדיוק כפי שמפלגת האיחוד הלאומי לא ישבה בממשלה. רק איחוד הכוחות בדמות הבית היהודי אפשר לכבס את זהותה. אורי אורבך, שמייצג את המפד"ל הקלאסית, התנגד לשחרור אבל הציג נימוקים סדורים והגיוניים לשיטתו (מדוע לשלם מחיר מקדים עוד בטרם התחיל משא ומתן). מי שהתבזה מכל בחינה היה השר השלישי, מנהיג המפלגה המאוחדת נפתלי בנט, שמיום ליום מצטייר כקריקטורה גרוטסקית. אבוי לציונות הדתית שזה מי שהפך לפרצופה המייצג. ההכרזה שלו, "מחבלים צריך להרוג, לא לשחרר", היא אחת מנקודות השפל של שר ישראלי בכל הזמנים. פופוליסט ילדותי וזחוח, שלו היה ניחן לפחות ביושר ובהוגנות היה עוזב את הממשלה עם פתיחת המו"מ ולא ממשיך לרקוד על כל החתונות. לא מזמן פרסמתי במדור הדעות של "הארץ" מאמר על חוסר המודעות וההשלכתיות המדהימות של בנט. הקורא אמיר שפר הסב את תשומת לבי לנקודה מתבקשת בהקשר הזה: מי שמתגאה בפומבי בכך שיש לו הרבה דם על הידיים מטיף בלהט נגד שחרור אסירים עם דם על הידיים. קלאסיקה.

12. הגענו ליהלום שבכתר: הנמנעים. לימור לבנת וסילבן שלום. האמת שחשבתי להקדיש להם מאמר שלם. בתחילת השבוע כיניתי כאן את המתנגדים לשחרור פחדנים וצבועים. מסתבר שיש דרגות חומרה לכל דבר. המתנגדים, יהיו סיבותיהם אשר יהיו, לפחות נקטו עמדה. אינני מבין מה פירוש להימנע בהצבעה על החלטה כמו שחרור אסירים. או שאתה בעד או שאתה נגד. ברור שמדובר בסוגיה מורכבת. ברור שיש צדדים לכאן או לכאן. אחרת לא היה צורך להתווכח ולשכנע ולקיים הצבעה. למען האמת, אני סבור שצריך להוציא את אופציית ההימנעות מחוץ לחוק בכל הנוגע לישיבות ממשלה. להגיד לשרים: אין חיה כזאת. רוצים להימנע? תתפטרו. מי שאינו מסוגל לגבש עמדה ולהתייצב מאחוריה, כנראה שאינו כשיר למלא תפקיד של שר בממשלת ישראל.

לימור לבנת היא ממבכירי האופורטוניסטים בפוליטיקה הישראלית לדורותיה. מה קרה לגברת שממהרת לקפוץ על כל פודיום בשעת כושר, לאן היא נעלמה פתאום במאני טיים? מדוע לפתע גזרה על עצמה פרופיל נמוך? הרי לא מדובר בתקופה כזו של התכנסות. בשבועות האחרונים לבנת זיהתה כהרגלה סוס מנצח, בדמות האיבה הלאומית לאבי לוזון ולהתאחדות לכדורגל. שם היא דווקא הצליחה לגבש עמדה מאוד נחרצת, ולעשות הרבה רעש ציבורי ותקשורתי. למה, כי זה היה קל ופופולארי? ההימנעות שלה היא אופורטוניזם טהור. רק שהפעם היא הלכה עם האופורטוניזם המוכר שלה צעד אחד יותר מדי.

המקרה של סילבן שלום שונה במהותו, ואולי דווקא יותר מאכזב. בבסיס, שלום אינו משתייך לימין הקיצוני. להפך, ניתן היה לציירו כימין פרגמאטי, מתון מדינית. אלא שההשפלות שספג מנתניהו דחקו אותו עם הזמן לעמדה אופוזיציונית. ואופוזיציה בליכוד יש בעיקר מצד ימין. ההימנעות של שלום מבטאת בעצם קריעה פנימית – בין השקפת עולם לבין משקעי עבר ואינסטינקטים פרסונאליים. זה לא הופך את התוצאה הסופית לטובה יותר.

13. בסופו של דבר, בדיוק כמו בהצבעה של יום ראשון, הכל יקום וייפול על אומץ לבו של נתניהו. הפוליטיקה תתיישר לפי המציאות, לא להפך. לכל מפלגה בקואליציה יש מחליפה אפשרית באופוזיציה. את הליכוד של מסיבת התה אפשר להשאיר מאחור, בין דפי ההיסטוריה. ייתכן שהוא כבר מבין את זה בראש. השאלה הפתוחה היא אם יוכל לתרגם את ההבנה למעשה. להזרים את האומץ מהראש לרגלים. יש לו עוד כברת דרך בתחום. בהקשר הזה, ההחלטה לדחות ברגע האחרון את סוגיית האסירים שהם ערבים ישראלים מצטיירת כפספוס, אופייני להססנות ולדחיינות של נתניהו. אולי הבין בחדרי חדרים שאין לו ברירה. אבל על פניו, המומנטום כבר היה אצלו, ואין היגיון בהשארת תפוח האדמה הלוהט הזה למועד ב'. מדוע לעבור ולהעביר שוב את ממשלתו בוויה דולורוזה הזו? להזכירכם, הדרך הארוכה והמתפתלת שהחלה השבוע סביב שולחן הממשלה בירושלים אמורה להוביל להסדר קבע. אין בכלל ספק שיידרשו שם אומץ ומנהיגות. על הפרק תהיה סוגיה קצת יותר מקיפה משחרור אסירים – פשרה היסטורית וחלוקת הארץ. מעניין אם גם שם יהיו נמנעים.

משגב מבינתי
לכאורה נאמר כבר הכל על ראיון ה"יש בישראל ילדים רעבים, אבל לא עם בטן נפוחה", שהעניק ל"דה מארקר" מנכ"ל משרד הרווחה, תא"ל במיל' יוסי סילמן, מכוכבי השטח החדשים של יש עתיד. בראיון המלא, זה שמעבר לכותרת האומללה, הציג סילמן לא מעט השקפות, לא כולן מופרכות ושערורייתיות. אבל ייתכן שיותר מכל ציטוט, דיברה בעד עצמה התמונה. זו אפילו לא הכלכלה, טמבל, זו הזחיחות הבלתי נסבלת.

לי יש רק דבר אחד לשאול את מר סילמן הנכבד. דיברת המון על הנטל שמהוות משפחות מרובות ילדים על הכלכלה הישראלית. אני מניח שאתה אפילו צודק. אבל מה דעתך להקדיש קצת תשומת לב לנטל מכביד אחר – אותה אוכלוסיה ענקית של קצינים משוחררים שיצאו בגיל ארבעים וקצת לפנסיה מפלצתית על חשבון המדינה, עושים מאז לביתם בכל מיני חברות ביטחוניות וציבוריות, מתיישבים מתישהו בעמדה פוליטית מתגמלת, לא מוותרים לרגע על הפנסיה שלהם, ואז מטיפים מוסר על נטל והכבדה? אתה לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא אותם, אדוני המנכ"ל, רק להסתכל במראה.

היה שווה?
האם ייתכן שהיה שווה לספוג את כל המשגים הציבוריים וחוסר הנעימות הפוליטי והאישי שהסבה בשנה האחרונה יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' לרבים מאנשי השמאל הישראלי, רק בשביל להגיע ל"נאום הפרזנטור" שנשאה אתמול במהלך ישיבת הכנסת על תקציב המדינה? האם מדובר באחד מרגעי השיא של הקריירה שלה? האם הייתה מילה אחת בנאום הזה שהיה ניתן לכתוב ולבטא טוב יותר?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ