אורי משגב
אורי משגב
אורי משגב
אורי משגב

מעט אחרי הופעת הדואר האלקטרוני, בא לעולם גם הניוזלטר (news letter) - עדכון תקופתי שמשוגר מטעם ארגונים וחברות לתומכים רשומים שהפקידו בידם את כתובת הדוא"ל שלהם. במקור אמצעי מצוין לשמירה על קשר, וכמובן גם לשיווק וקידום אינטרסים של המשגר. עם השנים הועם בהדרגה זוהרו של הניוזלטר, שנחשב ארוך ומסורבל ביחס לאמצעים תמציתיים יותר שהופיעו אחריו (מסרונים, סטטוסים, ציוצים) ועונים טוב יותר על הקשב המתקצר של הציבור. בליל שבת נפל דבר בישראל: הניוזלטר חזר, ובגדול.

מאז הפציע בשמי הפוליטיקה הישראלית, נכתבו על יאיר לפיד הררי מילים. בסוף הוא בא ועשה את העבודה בעצמו הכי טוב שאפשר. מכתב העדכון ששיגר אמש לתומכיו, תחת הכותרת "בסיכומו של מושב", מעיד על תפיסת המציאות שלו (או על תפיסת האי-מציאות שלו, או על הליקוי בתפיסת המציאות שלו) טוב יותר מאשר עשה זאת עד כה כל כותב אחר. וכיאה לבעל טור ותיק ומיומן בעיתון סופשבוע, הוא עושה זאת ב-935 מילים בלבד (בניגוד לטקסט שאתם קוראים עכשיו, שזה הזמן לצרף אליו אזהרת והתנצלות יצרן – זה הטקסט הכי ארוך שפרסמתי בבלוג הזה מאז היווסדו).

זה מסמך מאלף, שראוי להידרש אליו לפרטי-פרטים. בשלב זה אינני יודע אם לפיד כתב אותו לפי סדר פעולות כתיבת הטור שתיאר במדור שבו נפרד מקוראיו - אחרי מקלחת, הזלפת בושם, שתיית אספרסו, לבישת ליווייס 501 ונעילת נעלי טימברלנד (הוא הסביר אז שהוא עושה את כל זה כי הוא מתייחס ברצינות לעבודה שלו). אבל אין ספק שמבין השורות עולה געגוע של ממש לעיסוקו הקודם של שר האוצר. זו בעצם כותרת הגג: כמה קלים ונוחים ופשוטים היו החיים כשאפשר היה לעוות וללוש את המציאות המסובכת, ואז לארוז אותה יפה-יפה באלף מילים.

אין בכלל ספק שלפיד כתב את המכתב בעצמו; למרות שמיד אציע מקור השראה מובהק שמרחף מעל הטקסט, ברור איש בעולם לא היה מסוגל לכתוב את זה טוב יותר, גם אילו היה רוצה. כאשר חבר טוב שיגר אלי אתמול לראשונה ללא מילות הקדמה את הקישור הטרי למסמך הזה, התחננתי אליו בתגובה שיגיד לי שמדובר בחומר שנכתב על ידי ה"לפידומטור", אותו מחולל טקסטים אינטרנטי משעשע ברוחו של לפיד שיצרו כמה ממבקריו השנונים. אבל האמת הייתה שידעתי בן רגע שאין מי שמסוגל לכתוב כך. מהבחינה הזאת, מכתב העדכון ששלח לפיד לתומכיו הוא שעתם הקשה של כל הסאטיריקנים השנונים שממלאים את הרשת בפארודיות על הלפידיזם; הם יכולים להוריק מקנאה. בואו נתחיל.

בפתח הדברים מתייחס לפיד להתרחשות החדשותית הבוערת של היום – הסרת מועמדותו של הנגיד המיועד, ליאו ליידרמן. "אז מה יש לי להגיד על פרשת הנגיד 2?", שואל לפיד, ועונה: "שמתברר שפרופסורים לכלכלה הם חבורה מאוד צבעונית ופרועה. אני מתגעגע כבר לאנשים סולידיים ויציבים כמו יצפאן ובראבא".

כך, בהלצה בלתי מחייבת, בוחר שר האוצר להתייחס למבוכה מתמשכת אדירה שהוא המחולל העיקרי שלה. התת-מודע כבר כאן: פרשת הנגיד 2, כלומר מערכה שנייה; היה כמובן מוטב לכתוב פארסת הנגיד 2. ואז מגיע עיקרון יסוד, שנשוב ונעמוד עליו – האשמים הם תמיד האחרים. לפיד עצמו אינו אחראי לתקלות. הוא רק משקיף עליהן בהומור משועשע ומרוחק. הוא אחראי רק כאשר לשיטתו דברים טובים קורים.

יאיר לפיד במליאת הכנסת, בליל אישור תקציב המדינהצילום: אוליבייה פיטוסי

מי האשמים הפעם? כמובן, אותם פרופסורים לכלכלה, שמשתייכים ל"חבורה צבעונית ופרועה". המועמד הראשון, יעקב פרנקל, הסיר את מועמדותו אחרי שלא הצליח לספק הסברים לתקרית גניבה מחנות בדיוטי-פרי ולניסיונותיו להעלים ולטשטש את המאורע ונסיבותיו. המועמד השני, ליידרמן, מיהר לפרוש אחרי שלוועדת טירקל זרמו תלונות על התנהלותו האישית בעבר הקרוב. על פי אמיר אורן, מדובר בתלונות על הטרדה מינית לכאורה. אצל לפיד מסתבר שחשדות לגניבה, העלמת מידע והטרדה מינית הם "התנהגות צבעונית ופרועה". הוא נפטר מהמועמדים עם שורת מחץ בודדת (לא ממש מעודכנת אגב) על יצפאן ובראבא, אבל מתעלם כמובן מהעיקר – אחריותם האישית של שני אנשים שכשלו שוב ושוב בהליך לקוי של מינוי בשליפה. לליצנים קוראים לפיד ונתניהו, לא יצפאן ובראבא.

מכאן עובר לפיד לגוף הטקסט. תחילה הוא מציע תזה כללית. הוא שוב משתמש בטכניקה הכה סמלית שבה הוא מראיין את עצמו. שואל את עצמו "ואיך אני מסכם את מושב הקיץ של הכנסת שהסתיים השבוע?", ואז עונה לעצמו "בחצי הראשון של המושב מתנגדינו זעקו ומחו על כך שאנחנו מפרים את הבטחות הבחירות שלנו. בחצי השני הם זעקו ומחו על כך שאנחנו מקיימים את הבטחות הבחירות שלנו".

הנה בעל הטור לפיד במיטבו. משפט מעגלי, מבריק לכאורה, שאין בעצם שום אפשרות לקורא לערער עליו. טיעון סגור. לפיד השחיז אינספור כאלו לאורך השנים במדורו "לא סופי", אבל כל כוונתו היא להציע טיעון כן סופי. לכו תתווכחו איתו עכשיו. אבל הוא משתמש כמובן בטכניקה הזו כאמצעי מילוט. בורח מהתמודדות.

הנושא הוא כמובן "מתנגדינו". שוב האחרים אשמים. במקרה הזה, לשיטתו של לפיד, הם כרגיל גם מתבזים. אבל במה בעצם? לפיד לא מתייחס בכלל למהות עצמה – הפרת הבטחות הבחירות שלו ושל מפלגתו. הרי מדובר באיש שהרוויח סכומי עתק כדי שיוכל לכתוב טורים לאחיו העבדים בעודו לוגם אספרסו ועוטה מותגים יקרים, ואז ייצא מהווילה שלו ברמת אביב ג', ייכנס לג'יפ המנהלים וייסע לנווה אילן כדי להגיש שם חדשות בעבור עוד סכומי עתק. ומה הייתה הבטחת הבחירות שלו? לדאוג ל"מעמדות הביניים", "לאדם העובד". הוא התמנה לשר אוצר, ואז התברר שהוא עושה את ההפך הגמור. זה לכאורה ראוי להתייחסות ולהסבר, אבל הרבה יותר נוח, שוב, להסתפק בבדיחה.

ואז מגיע לפיד ללב העניין שלשמו נתכנסנו:

"ביום חמישי סערה העתונות – והרשת - סביב המשבר עם עדי קול. כזכור (בעצם למי?), בעת ההצבעה על שינוי שיטת המשטר עדי נמנעה במפתיע למרות המשמעת הסיעתית, ואני בתגובה השעיתי אותה מפעילות פרלמנטרית. הדיון בנושא היה גועש, האופוזיציה כמובן חגגה, המילה 'דיקטטור' הושמעה שוב ושוב, ח"כ גפני עלה על הבמה ורעד מזעם קדוש בעת שזעק על כך שאנחנו מפלגה לא דמוקרטית...".

עד כאן התיאור העובדתי. לפיד עובר ממנו להשתלח בחבר הכנסת גפני, ולהלעיג עליו כעל מי שמרשה לעצמו להטיף בנושא דמוקרטיה מפלגתית. זו מטרה קלה, ואכן מוצדקת, ולפיד מזהה את הטרף ויוצא לחגוג. ובמילותיו:

"כידוע ח"כ גפני הוא אדם שבא ממפלגה שבה אתה לא יכול להיות חבר אם אתה:
מזרחי.
אתיופי.
רוסי.
חייל.
הומו.
חילוני.
כיפה סרוגה.
אשה.

בעצם אתה לא יכול להיות חבר במפלגה של גפני אלא אם כן אתה לבוש, מתנהג, מדבר, זז, נושם וחושב בדיוק כמו ח"כ גפני. אני לא רוצה להישמע שיפוטי, אבל לא בטוח שזה הופך אותו לגורם מוסמך בשאלה מהי בדיוק מפלגה דמוקרטית".

עילת החגיגה ברורה. הרי לפיד הרכיב את רשימת "יש עתיד" לכנסת בדיוק על פי הפרמטרים שמנה כרגע. למעשה הרשימה נראית כתוצר של תוכנת מחשב מדויקת שהפרמטרים הוזנו אליה, ושלפיד רואה כמפתחות ל"ישראליות", למעט כמה הערות בשוליים. בשלב הנוכחי אינני יודע אם יש ברשימה של לפיד הומו; אולי אחד החברים ייצא במהלך מושב החורף מהארון. לחייל בשירות פעיל, לעומת זאת, אסור להתמודד לכנסת, לא אצל גפני ולא אצל לפיד. יש גם פרמטר אחד שלפיד שכח לנפנף בו מול גפני, שכחה מכוונת כמובן – ערבי. הרי גם ב"יש עתיד" אין ערבי.

הכל טוב ויפה, אבל הנה שוב ההתחמקות מהנושא עצמו. הנושא הוא ביזויה והשפלתה של חברת הכנסת עדי קול, שהושעתה מפעילות פרלמנטרית ואולצה להתנצל קבל עם ועולם על הימנעותה בהצבעה. השאלה על הפרק הנה האם זו התנהלות מפלגתית דמוקרטית. על כך הותקף לפיד. בשל כך הוא כונה דיקטטור. לא נוח לו להתייחס, אז הוא מסיט את האש למטרות נוחות ועובר הלאה. למזלנו, בזכות המעבר הזה מתקבל קטע השיא של הטקסט. המופת, הפיוט, שיר השירים. קבלו את זה. לא נגענו.

ביזוי והשפלה. עדי קול במליאת הכנסתצילום: מיכל פתאל

"אני, אגב, לא חושב שגם מפלגות כמו העבודה, שבה כולם שונאים את כולם בלהט, מלכלכים אחד על השני בעיתונים מהבוקר עד הערב ולא מצליחים לשתף פעולה בשום נושא הן מופת דמוקרטי, אבל לא על זה רציתי לדבר אלא על הפער בין המציאות למה שנכתב עליה.

כי באותו יום חמישי בערב, אחרי המהומה הגדולה, היינו כולנו – כל חברי הכנסת של 'יש עתיד', כולל עדי קול כמובן – על המרפסת של הרב שי פירון ביישוב אורנית. החום בדיוק פג, ושתינו יין אדום ודיאט ספרייט, ודיברנו. שיחה ארוכה, אוהבת, פתוחה, עמוק לתוך הלילה. עדי הסבירה מה קרה לה, ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, והתחבקנו, ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב כי אנחנו אנשים שעובדים על עצמם ויודעים לבנות שפה אחרת וללמוד מטעויות.

וגם האחרים דיברו. על החודשים האחרונים, ועל מה שהם השיגו ומה שהם רוצים להשיג, ועל זה שאנחנו לא שוכחים לרגע את מה שאנחנו מאמינים בו כי באנו – באמת, נשבעים לכם, בכל ליבנו – לשנות".

עכשיו, קוראי היקרים, קחו אויר רגע. אני רוצה שנדבר.

בשנות התשעים של המאה הקודמת חרך את ארון הספרים היהודי רב מכר חדש: "באדולינה", מאת גבי ניצן. "באדולינה" הלך בדרכם של רבי מכר עולמיים מאותה תקופה נוסח "האלכימאי" מאת פאולו קואלו. כמוהו, הוא הציע משל נעים וקל לעיכול, כתוב ברוח ניו-אייג'ית פופולארית, שהציע השקפת עולם לפיה האדם יכול בכוחות עצמו לעצב את מציאות חייו. מספיק לאדם לחשוב חיובי ולהיפתח את הקוסמוס, והכל כבר יבוא אליו. מעטים הישראלים בני דורי שלא מכירים את הספר הזה. בשנותיו המכוננות אף רווח בעקבותיו הביטוי "לחשוב באדולינה".

שיאו העלילתי של הספר מציע קתרזיס. אבל לא סתם קתרזיס, אלא קתרזיס קבוצתי. מפגש ליל סביב מדורה על חוף ים בסיני שמהלכו כל אחד מהמשתתפים מוצא בעצמו את הכוחות לעבור מטמורפוזה מזורזת ולשנות בזריזות את מציאות חייו מהיום והלאה. זה כולל בין השאר גם אשה מוכה שמחליטה שמכאן ואילך אף אחד לא ינהג כלפיה באלימות בתוך הבית שלה (בגרסת המקור לא קוראים לה עדי קול, אלא אמא-סימה).

עכשיו אני רוצה להזכיר לכם קתרזיס קבוצתי שהופיע לא מזמן בטקסט המכונן הקודם של יאיר לפיד, פוסט ריקי כהן. אנחנו מצטרפים לסיפור אחרי שלפיד תיאר את תסכולו מישיבות התקציב שבהן הוקרנו גיליונות אקסל, והדהים את פקידי האוצר בהסתכלותו הייחודית על נושא תקציב המדינה.

"אתמול התקיימה הישיבה הראשונה על גברת כהן.
המסך הגדול נותר מגולגל, לא הוקרנה שום מצגת, רק ישבנו ודיברנו. כולם הביאו מהבית ניירות עם רעיונות ומחשבות והצעות. דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהיא מלמדת בו), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, על העובדה שמערכת הבריאות סביבה קורסת ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית.

והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על הצורך שלה בחיי קהילה, על כך שאין מספיק תחרותיות בשירותים הפיננסיים שהיא מקבלת, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה מעלימים מסים ורק היא משלמת הכל.

דיברנו ודיברנו, והזמן עף.

הסתכלתי עליהם מהצד בזמן שהם דיברו. האנשים האלה, שכולם קוראים להם 'נערי האוצר', אולי עובדי המדינה המושמצים ביותר בישראל, היו נלהבים, ואכפתיים, ובעיקר לא ציניים לגבי הרעיון כולו. לכל אחד מהם היתה את הגברת כהן שלו – אמא, אחות, רעיה – אבל מעבר לזה, דווקא בגלל שהם כלכלנים מקצועיים, הטובים בתחומם, הם יודעים שבלי הגברת כהן לא תתקיים פה המדינה.

רגע לפני שנכנס החג התפזרנו, אבל קבענו להמשיך לדבר על הגברת כהן מיד אחרי החג. מבחינתם, אני מניח, זוהי זווית מרעננת של הסתכלות על הדברים. מבחינתי הגברת כהן מחדרה היא הסיבה שבשבילה באתי לאוצר".

כעת קראו שוב את התיאור של לפיד מ"המרפסת של הרב שי פירון ביישוב אורנית". ה"יישוב" הוא התנחלות איכות-חיים חביבה המשתרעת משני צדי הקו הירוק אגב, אבל בואו לא נדקדק בקטנות. יש לנו פה אוצר הרבה יותר גדול. אתם מזהים את הז'אנר? אתם מתחילים להריח את עשן המדורה, או לפחות את הזיוף הבלתי נסבל? את הקיטש והדביקות שבשמם לפיד לוקח מציאות בעייתית ומורכבת, ומטייח אותה מחדש בעזרת יין אדום ודיאט ספרייט לצרכי הפרופגנדה הפופוליסטית שלו?

שימו לב מה, לשיטתו של לפיד, קרה על המרפסת בממלכת באדולינה.
החום בדיוק פג (מטאפורה).
ושתינו יין אדום (שנרכש לפני ההתייקרות האחרונה?).
ודיאט ספרייט (משקה עממי של עבדים).
ודיברנו. שיחה ארוכה, אוהבת, פתוחה, עמוק לתוך הלילה (כמה עמוק? כמה אוהב ופתוח? כמו עם נערי האוצר, שגילו לתדהמתם שהם בכלל ניצבים בסרט שלפיד חי בו, ושהכחישו אחר כך רבים מהפרטים בסיפור שלפיד מכר לעם ישראל?).

עדי הסבירה מה קרה לה (כמובן, עדי אשמה. משהו "קרה לה". זה לא שהיא קיבלה לטוב ולרע החלטה אישית של אדם בוגר, ועוד אחד שמכהן בכנסת ישראל. או של אשה דעתנית ועצמאית. לא ולא. כאן מדובר במין בובה על חוט, שמשהו קרה לה).

ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני (הו, צביעות קדושה! שניכם לא תפתיעו אחד את השני? עדי לא תצביע בניגוד להוראות, ואילו אתה לא תשלח את עופר שלח לנזוף בה, להשעות אותה מפעילות ולפרסם התנצלות פומבית? או שכרגיל, רק הצד השני נושא באשמה ובתוצאות?).

והתחבקנו (מי התחבק? אתה ועדי? עדי עם כולם, עם כל ה-18 שעמדו מהצד במהלך הזובור? כולם עם כולם? חיבוק קבוצתי, אותו group gathering קלאסי כמיטב הז'אנר? או אולי כל אחד בנפרד עם שאר 18 החברים, מה שמסביר את הלילה הארוך שתואר, שהרי מדובר בדי הרבה חיבוקים? ואל תנסו לחשב את זה בבית – זה לא 19 כפול 18, גם כי צריך לשקלל פנימה כפילויות – אם יעקב מתחבק עם מיקי אז גם מיקי מתחבק עם יעקב, שזה בעצם חיבוק אחד שנספר פעמיים – וגם כי טרם נמסר אם גם הרב שי פירון לקח חלק בחיבוקים. ייתכן שהוא חיבק רק גברים. בקיצור חסר לנו מידע. אולי בניוזלטר הבא).

ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב (מה לא יקרה שוב? שעדי תפר את המשמעת הסיעתית? שעדי תושפל ותאולץ להתנצל?).

כי אנחנו אנשים שעובדים על עצמם ויודעים לבנות שפה אחרת וללמוד מטעויות (מי, כולכם או רק עדי? גם עופר שלח? גם אתה? הרי עד כה טרם הודית בטעות אחת בודדת שביצעת מאז הבחירות. כולם תמיד אשמים ואתה תמיד מושלם, שמש העמים. האם במקרה הזה גם אתה טעית? אם כן, מדובר כאן בתקדים היסטורי. אפשר לקבל את זה בכתב ובמפורש, לא רק ברמיזה מובלעת?).

ואפרופו "שפה אחרת", הנה תגובה שליקטתי בפייסבוק מטעם צוות התגובות הרשמי של יש עתיד, שהשיב לגולש המוטרד אבנר בנוגע לזובור: "היי אבנר, מצביעי יש עתיד הצביעו למפלגה על סמך המצע ועל סמך התחייבויות המפלגה. אחת מהן הייתה שינוי שיטת הממשל לפי התוכנית שהתפרסמה במצע. ח"כ קול נבחרה בקולות אותם מצביעים שציפו ממנה לממש את מה שהתחייבה אליו. ח"כ קול היא פרלמנטארית מוכשרת ומוערכת אבל לא הייתה לה זכות למעול באמון הבוחרים ולהפר את המחוייבות שלה כלפיהם. היא הבינה את הטעות שעשתה, התנצלה מרצונה החופשי ומשלמת את המחיר על הטעות שלה. כשתסתיים ההשעיה היא תחזור לפעילות הפרלמנטרית המבורכת שלה. בברכה, שי, צוות 'יש עתיד"' (ההדגשה שלי, הפטרונות והצביעות במקור). בהקשר הזה, אני רוצה רק לחזור כאן על הערה של פרופסור מיכאל בן-יאיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלת רבין: "שיטה מוכרת במפלגה הבולשביקית - הכאה על חטא עצמי".

אנחנו מתקרבים לסוף. הנה לפיד מסכם את האירוע: "אז בכל פעם שאתם שומעים מישהו מהאופוזיציה מדבר על 'צפון קוריאה' או 'דיקטטורה', אל תסגרו את הרדיו או הטלוויזיה. תקשיבו טוב, אם תתאמצו קצת לא תוכלו להחמיץ את הקנאה הצורבת, החומצתית, של אנשים שלא רק סובלים מבדידות מתמשכת אלא גם נאלצים, בכל פעם שהם מרימים את הראש, לראות מולם קבוצת אנשים המחויבים לרעיון, ולא פחות מזה, אחד לשני.
אה, ועדי ביקשה שאמסור ד"ש".

מסכנה עדי. גם הושפלה, גם הושעתה, גם אולצה להתנצל מרצונה החופשי, גם חובקה והתחבקה, וגם מסרה ד"ש מרצונה החופשי. לילה לא שקט עבר על כוחותינו באורנית.

אבל לא ניפרד בלי הפרידה הרשמית של לפיד.

"ולפני זה – עבר ברוב גדול התקציב הראשון שלי כשר אוצר.
האם זה התקציב שרציתי?
בוודאי שלא.
מטרתו הראשונה של התקציב הזה הייתה למנוע קריסה ולהחזיר את ישראל לשפיות כלכלית. את זה עשינו. איש אינו אוהב להעלות מיסים, אבל לפחות הצלנו את המשק הישראלי מפשיטת רגל והרכבת שוב נוסעת על המסלול...
מה יכול להפריע לזה לקרות?
אנחנו.
כי אנחנו – כלומר הישראלים – הכנסנו את עצמנו למצב רוח דיכאוני. הצמיחה גבוהה, האבטלה נמוכה, התקציב אחראי, מעמד הביניים מוגן לראשונה מזה שנים, אבל אנשים מסתובבים שפופים ואומרים אחד לשני שאולי הגיע הזמן לעבור לניו זילנד.
והחלק הכי מטורף זה שבכל פעם שאני פוגש משקיעים מחו"ל הם מסבירים לי שהם החליטו לשים פה את הכסף שלהם לטווח הארוך כי הם מאמינים בכלכלה הישראלית.
אז בסוף הכסף של הזרים מגיע הנה ומרוויח, והכסף של הישראלים יוצא החוצה ומפסיד".

ובקיצור: ההפסד כולו שלנו. אנחנו אשמים. הכל כל כך טוב, אפילו מעמד הביניים מוגן לראשונה מזה שנים (אמצעי ההגנה: העלו לו עוד קצת-הרבה את המיסים), ואנחנו "הכנסנו את עצמנו למצב רוח דכאוני" ומדברים על ניו-זילנד.

כי ככה זה בעולמו של בעל הטור והפוליטיקאי יאיר לפיד. בנאום התשובה שלו בדיוני התקציב הוא חזר פעמיים על התיאור שלפיו מתנגדיו (האופוזיציה, תנועת המחאה) "חיים בלה-לה-לנד". תראו מי שמדבר. הרי לה-לה-לנד הוא הביטוי הפופולארי שהחליף במידה רבה את באדולינה. הוא מתאר מציאות מדומיינת, הזייתית, בלי דאגות. כזו שאנשים מסוג מסוים מסוגלים לעצב לעצמם על המרפסת באורנית או בחדר העבודה ברמת אביב ג'. בעצם הגדיר את זה הכי טוב מלך באדולינה שלנו, שר האוצר יאיר לפיד, בטקסט שכרגע סיימנו לנתח: "לפעמים הפערים בין המציאות ומה שנכתב עליה הופכים להיות מגוחכים".

משגב מבינתי

העולם שאנחנו חיים בו.

מה אתה מרגיש? עופר שלח במליאת הכנסתצילום: אורן נחשון
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ