האתגר מאת שמעון גפסו

מי שמבטל באופן מוחלט את משנתו של ראש עיריית נצרת עילית עושה לעצמו חיים קלים מדי

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי משגב
אורי משגב

שמעון גפסו פרסם מאמר בזכות עצמו ונגד מבקריו ב"הארץ". טוב שהוא כתב אותו, וטוב ש"הארץ" נתן לו במה. חבל שלא במה קדמית יותר אפילו. בעיני זה מאמר חשוב, ואני לא טוען את זה בסרקסטיות או בהפוך על הפוך. אחדד: הטענה שלי, שהמאמר שגפסו חשוב, אינה לקוחה מהז'אנר של "טוב-שהוא-כתב-את-זה-כדי-שנוכל-
לראות-מה-אנשים-כמוהו-באמת-חושבים". ממש לא. כפי שנהגתי ללמד את תלמידי במסלול העיתונות של מכללת ספיר, מאמר טוב הוא מאמר שגורם לך לחשוב. שמפעיל אותך, שכלית וגם רגשית. המאמר של גפסו נמנה על הקטגוריה הזו.

זה כמובן לא אומר שצריך לקבל את דבריו כדברי אלוהים חיים, או שבמאמר אין פגמים. יש בו לא מעט כאלה, בעיקר ברמת הניתוח ההיסטורי. התזה המרכזית של גפסו היא שכל תולדות הריבונות היהודית בארץ ישראל הם סמל לגזענות. למעשה הוא מיישר קו עם החלטת האו"ם המפורסמת, שעל פיה הציונות היא גזענות. גפסו בא ואומר – נכון, הציונות היא גזענות, ואני גזען גאה.

כדי לאושש את התזה הזו, הוא מערבב סלט היסטורי על טווח של אלפי שנים, כאילו בזמן הזה לא השתנו מקצה אל קצה ערכי המוסר האנושי. הוא מתהדר למשל ברצח העם השיטתי, ליתר דיוק רצח העמים, שביצע יהושע בארץ כנען על פי המתואר בספר הנושא את שמו בתנ"ך. זה לא צעד חכם מבחינת ההיסטוריון גפסו. התנ"ך אינו נתפס היום כמקור היסטורי מדויק, ובכל מקרה איש אינו שואב ממנו כיום השראה ישירה. בימי התנ"ך נהגו גם לפעמים להקריב קורבנות אדם, לפעמים אפילו בן יחיד (יצחק) או בת אהובה (בת יפתח). או לבתר גופת פילגש שנאנסה ל-12 חלקים ולשגר אותם לקצוות הארץ כדי להעביר מסר. או לחטוף בתולות שנשלחו לחולל בכרמים בתאריך מסוים. או להחזיק עבדים. להתחתן במקביל עם כמה נשים ושפחות. בקיצור, התקדמנו מאז.

6 מתוך 6 |
נצרת עילית, השבוע
1 מתוך 6 |
נצרת עילית, השבוע
2 מתוך 6 |
ראש העיר גפסו בכניסת לנצרת עילית, השבוע

הדוגמאות העדכניות יותר שגפסו זורק לאוויר סובלות פה ושם משטחיות היסטורית. הוא נוטה להתבלבל בין לאומיות לגזענות. מבחינתו כל מי שפעל לטובת הקמת בית לאומי ליהודים הוא גזען, כלומר ציוני נלהב כמוהו. בלהט הדברים הוא משחיל בין הרצל ובן-גוריון אפילו את בלפור, שהיה בכלל שר החוץ הבריטי.

אבל הטענה שלי היא שטוב שגפסו מתבלבל. ויתרה מכך: הוא לא מתבלבל לחינם. הבלבול הזה, חוסר הבהירות הזה בין לאומיות יהודית לגזענות יהודית (וגם דתיות יהודית) הוא לא עניין פרטי של גפסו. הוא עניין של כולנו. אין ולא תהיה דרך של ממש לפתור אותו עד הסוף, וכל ניסיון ליישב אותו הוא סוג של פשרה. אין דבר כזה "מדינה יהודית ודמוקרטית". זה אוקסימורון. השאלה היחידה היא שאלה של יושר עצמי: עד כמה כל אחד מאיתנו מודע לכך. מודעות היא השלב הראשון בדרך. לא רק לתיקון או לריפוי – כי לא הכל ניתן לתיקון מלא. בעיקר לא אוקסימורונים. מודעות היא גם השלב הראשון בדרך להבנה. להשלמה. לשאיפה לחיות עם נכות או מגבלה באופן הכי טוב ונכון שאפשר, תוך כדי מאמץ לשיפור מתמיד.

גפסו כמובן לא מתייחס ל"מדינה יהודית ודמוקרטית" כאל נכות. מבחינתו אין בעיה, אפילו תיאורטית. הוא רואה באתנו-צנטריות דרך חיים. לפיכך אותה מודעות חשובה שהזכרתי היא אצלו מודעות בעירבון מוגבל. הוא מודע ל"בעיה", אבל לא לבעייתיות. להיות לאומן גזען זו לא בעיה בעיניו. הוא חי עם זה בשלום, ואפילו בגאווה. ודאי שלא בהתייסרות או בהתחבטות. מתוך אותו חוסר מודעות הוא יכול לפזר במאמר שלו פנינים כמו העובדה שיש תושבים ערבים בעירו ו"רבים מהם הם חברי, ורבים מהם אני מוקיר ומחבב". או בקיצור, כמה מטובי חבריו הם ערבים. קלאסיקה.

מכיוון שנראה שהידע ההיסטורי שלו לא מעמיק, ולכן גם המודעות לאירוניה היסטורית, הוא יכול להתמודד בבחירות לראשות עירו תחת הסיסמה "נצרת-עילית נקייה מערבים". הוא כנראה לא יודע שהוא מבצע כאן חזרה מדויקת על סיסמת ה"יודן-ריין" של הנאצים. יודן-ריין פירושו "נקי מיהודים". זו היתה השאיפה, וההגדרה, הנאצית לאזורים הגיאוגרפים הקרובים ללבם ולמולדתם. כמובן שגרמניה עצמה, אבל גם מערב אירופה ואף פולין המערבית – ובסוף הדרך הנכספת, כל מרחב המחיה הראוי לגזע הארי העליון.

אבל זה קל מדי לפתור את גפסו כנאצי או נאו-נאצי. ציינתי כבר שהוא מניח לפתחו של כל אחד מאיתנו אתגר. והאתגר הוא לא להיתפס לענייני ניסוח או סגנון, אלא למהות. לא יעזור לנו כלום: יש הרבה בטענה המרכזית שלו, מגושמת בקצוות ולא פוליטקלי-קורקט ככל שתהיה. כי יש הרבה מאוד יישובים ישראלים שבפועל הם "נקיים מערבים". גפסו אפילו ציין דוגמה אחת – הקיבוצים. כואב לי להודות בכך, אבל הוא צודק לגמרי. אני אישית גדלתי בקיבוץ. אחד מני 300 ברחבי הארץ, שחינך אותי ואת כל דומי לציונות ושלום ואחוות עמים – ולא קיבל מימיו לשורותיו חבר ערבי או אפילו תושב ערבי.

אבל הקיבוצים לא לבד. ממש לא לבד. יש את כל המושבים, והיישובים הקהילתיים שוחרי איכות החיים, והמצפים החינניים והרוחניים. ויש גם את הערים, והעיירות, ועיירות הפיתוח, והמועצות המקומיות, וכמובן ההתנחלויות. זה אולי לא מנוסח בחוק היבש, ולא עובר תמיד דרך ועדות קבלה מסודרות, אבל ערבים לא באמת יכולים לגור בין יהודים בישראל. הזירה היחידה שזה קורה בה על בסיס קבוע היא הערים המעורבות. למשל יפו שבה אני מתגורר לשמחתי בשנתיים האחרונות.

אין טעם לחזור במסגרת הזו לדיון על הסיבות לתופעה הזו. די להזכיר שיש לה שורשים היסטוריים כבדי משקל, מכל הכיוונים. חלקם נטוע עוד בתקופת היישוב (בימי "המאורעות" ו"המרד הערבי" המותקפים היהודים הראשונים היו תמיד תושבי הערים המעורבות). מצד שני, להסב מהתופעה מבט – או גרוע מזה, להתהדר בה נוסח גפסו – זה גם מאוד לא רציני ואפילו די מכוער. שהרי הגזענות הזו חורגת בהרבה מתחומי הדיור. אפשר למצוא אותה כמעט בכל מקום, מהיציע המזרחי באצטדיון טדי שמניף שלטי "בית"ר טהורה לנצח" ועד לבנק מזרחי-טפחות שמבטיח "אצלנו לא פותחים חשבון לבני דודים".

לא על המופת הזה חלם הרצל. אבל גפסו צודק בכך שהוא לא מוכן לעשות לו ולנו הנחות. במאמרו הוא גם מיטיב לציין את ההמנון הלאומי הנקי מערבים, את גלי ההגירה היהודית היזומה ואת גירוש הערבים היזום במלחמת 48'. טוב שהוא עושה את זה, וזה בכלל לא משנה אם בדרך אותו זה משמח ואותי זה מעציב. מאיר אריאל הגאון כתב פעם ב"שיר כאב" המופלא שלו, מפיו של "צעיר ערבי משכיל, דווקא אחד שהכרתי", ש"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". על אותו משקל, בסופו של כל בנימין זאב הרצל יושב שמעון גפסו. והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.

משגב מבינתי

ברכות לרא"ל במיל' דן חלוץ על המינוי היוקרתי ליו"ר איגוד הכדורסל. מהמפגש הבודד שהיה לי איתו, לפני כמה שנים בשיחת מערכת, זכורה לי בעיקר יהירות בלתי רגילה. היא התפוצצה לכל עבר כשביקשתי ממנו בנימוס להסביר איך ולמה נחשבת בעיניו מלחמת לבנון השנייה להצלחה כבירה, ומדוע הוציא עם ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ את חיילי צה"ל למהלך קרקעי מיותר וקטלני כשהפסקת אש בתיווך אמריקאי כבר היתה מונחת על השולחן. רציתי לשאול איך מכנים בעגת חיל האוויר את מסלול ההנמכה המזורז שעשה חלוץ מאז שחרורו במגרש הפוליטי והכלכלי, כל הדרך לחברותא של שמעון מזרחי ואבנר קופל – ורטיגו או מכה קלה בבטן?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ