מדינת בקע טבורי: איך מחדשת ישראל את התהליך המדיני

אין חגיגיות, רק חמיצות. אין שעת רצון, רק בנייה בהתנחלויות והתפלשות ברשימת האסירים. אין ראש ממשלה, אין מנהיגות. רק האח בנט והאחות סטרוק צוהלים על גב החמור הלבן שלקח אותם לשולחן הממשלה. זה מחזה נורא, שמעליב אותי כישראלי

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי משגב
אורי משגב

חרש, ביבבה. בחמיצות, בעייפות, ככפאה שד. כך ניגשת השבוע מדינת ישראל לחידוש המשא ומתן המדיני בינה לבין העם השני שחולק איתה, אם נרצה או לא נרצה, את אדמת הארץ הזאת. זה מחזה נורא. מתחשק להסב ממנו את העיניים במבוכה ושאט נפש. אותי כאזרח ישראלי הוא מבזה ומעליב. לא זו המדינה שגדלתי בה, שחונכתי בה, ששירתי בצבאה כחייל וכקצין, שחלמתי בה על עתיד טוב יותר, שלא מעט פעמים התגאיתי בה, ששאפתי לגדל בה את ילדיי. לא כך נוהגת מעצמה אזורית חזקה ובוטחת. לא זו דרכו של נס היסטורי.

מכירים אנשים שכאשר אתה מושיט להם יד ללחיצה הם מושיטים יד בחזרה, אבל מניחים אותה בכפכם ולא לוחצים? מכירים את תחושת הדג הקר מעוררת החלחלה הזו? כך מצטיירת היום "ידנו המושטת לשלום". ממש לא מזמן נעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו על דוכן הכנסת ופנה ישירות לאבו-מאזן במילים: "give peace a chance". אפילו את ג'ון לנון הוא גייס לעניין. ובכן, בואו ניזכר בזריזות איזה צ'אנס נותנת ישראל לשלום.

ראשי צוותי המו"מ לבני ועריקאת, בשבוע שעברצילום: אי-אף-פי

קודם כל אסור כמובן להזכיר את השלום. הוא הפך למילה גסה. טאבו. אל תגידו שלום. תגידו משא ומתן, תגידו תהליך מדיני, תגידו שיחות, תגידו מגעים, תגידו הסדר. אם אתם ממש מוכנים להסתכן בתיוג כאופטימיים חסרי תקנה, תגידו פיתרון או פשרה. אבל לא שלום. שחס וחלילה לא תיתפסו כהוזים/הזויים/נאיבים/חולמים/סהרוריים. כי לקפץ על הגבעות הכבושות נגד הגיאוגרפיה והדמוגרפיה והפוליטיקה של כל העולם זה מאוד מציאותי ופרמטי ומעשי.

אז בסדר, נניח לשלום. אבל מה מונח כאן על הפרק? מה מוטל על הכף? ישראל הרי ניגשת לשיחות כדי לנצל הזדמנות, אולי אחרונה, למצוא פיתרון שיאפשר את המשך הפרויקט הציוני. זה אמור להיות רגע די נכסף. כשאומה ניגשת לבדוק בזהירות אם יש ביכולתה לממש את האינטרס הקיומי האסטרטגי ביותר שלה – להמשיך להתקיים – אמור להיות משהו חגיגי באוויר.

אתם מרגישים חגיגי היום? ודאי שלא. אתם מרגישים חמיצות איומה. השטח הופקר. המרחב הציבורי שומם. הקרב על התודעה הוכרע עוד בטרם החל. הנושא היחידי שעוסקים בו הוא רשימת 26 האסירים המיועדת לשחרור. מה שמם המלא, את מי הם רצחו לפני 20 שנים, איפה בדיוק ואיך בדיוק זה קרה. ליבנו עם המשפחות, כפי שהכריז נשיא בית המשפט העליון ששוב הוטרד לחינם בעתירות הנצחיות נגד שחרור שאינו בסמכותו (לא הגיע הזמן לבטל את זכות העמידה ולפסוק הוצאות לעותרים האומללים הבאים, שהימין המקצועי מנצל לצרכי התעמולה שלו?).

אסירים עם דם על הידיים, משפחות מפגינות עם תמונות של אסירים עם דם על הידיים. זו חזות הכל. בזה מתמצה הדיון המדיני מבחינת מדינת ישראל ועם ישראל. בעת ההיא אין מלך בישראל. עזבו מלך, אין אפילו ראש ממשלה. אין גם ממשלה. אין מנהיגות. מדינת בקע טבורי. נתניהו ספון בביתו. שירגיש טוב כמובן ויחלים במהרה, אבל למען ההגינות צריך לציין שהוא התחבא מהשד המדיני גם בימים שקדמו לניתוח. הוא לא ניסה לבצע אקט מנהיגותי במפלגת מסיבת התה שלו, גם לא מול הציבור הרחב. תנאם, תתראיין, תציע תקווה, תגיד משהו. לאמריקאים הוא הסביר שהופתע מהתחלות הבנייה. הם והאירופאים והפלסטינים אמורים לקחת ברצינות פרטנר כזה?

לשרי "התנועה" אין השפעה ציבורית ואין גייסות בשטח. לשרי יש עתיד דווקא יש, אז הם משמיעים מדי פעם הצהרה בזכות התהליך המדיני, ואפילו בגנות חידוש הבנייה. נו אז. אומרים ונשארים בחיים. אין להם קוים אדומים בנושא. הם שומרים אותם לגיוס בכפייה של כמה מאות חרדים. זה ייהרג ובל יעבור מבחינתם. אבל להכשיל את המשא ומתן עוד לפני שהתחיל נראה להם בגבולות המשחק.

מה כן יש? עם מה באה ישראל באמתחתה לחידוש השיחות? בואו נעשה ספירת מלאי של השבועות האחרונים. ישראל ניגשת לשיחות עם אישור והפשרת בנייה של אלפי יחידות בהתנחלויות. ישראל ניגשת לשיחות עם הכללה של כמעט 100 התנחלויות במפת העדיפות הלאומית, כולל כל ההתנחלויות המבודדות וכמה מאחזים לא חוקיים שהפכו לחוקיים. ישראל ניגשת לשיחות עם החלטה להפסיק את שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי, שנזקה מוערך באובדן של מיליארד וחצי שקלים לשנה(!). ישראל ניגשת לשיחות עם תקריות התקפיות בגבולה הצפוני והדרומי (חדירה לשטח לבנון, תקיפה על פי מקורות זרים בשטח מצרים). ישראל ניגשת לשיחות עם שלל תרגילי מוכנות וכוננות מטעם פיקוד העורף, כולל אזעקות פתע בערים גדולות ואפילו תרגול מטורלל על אמת בשדה התעופה הקטן של חיפה. זו האווירה שמשדרת ישראל לצד השני, וגם לאזרחיה, ערב חידוש תהליך השלום. ממש שעת רצון.

המנצחים הגדולים הם הפוסט-ציונים של הימין המתנחל והחרד"לי. כן כן, מתברר שהאח בנט והאחות סטרוק היו המנצחים הגדולים של הבחירות. הרוב הדומם מאס בהם מזמן. להתנחל בלבבות הם לא הצליחו. רק בכורסאות הממשלה. זה כל מה שקרה בבחירות האחרונות. החרדים יצאו, הפוסט-ציונים והחרד"לים נכנסו. מבחינה מדינית זה יותר גרוע. וזו המהפכה הגדולה של יאיר לפיד ומפלגתו. באנו לשנות, הייתה סיסמת הבחירות שלהם. הנה, זה כל השינוי. אורי אריאל במשרד השיכון במקום אריאל אטיאס. לפיד וחבריו הם בסך הכל חניכים תורנים בסיפור האימה הוא בהמשכים שנקרא חמורו של משיח. לא יודע מה עדיף להיות, שנאוצר רטוב מהגשם או חמור לבן שיורקים עליו וחושב שזה גשם.

משגב מבינתי

נוחי דנקנר טען לפני כמה ימים שהוא מרגיש כמו גלדיאטור בקולוסאום, רק שהקולוסאום של תל אביב הוא יותר אכזרי מזה שפעל ברומא. הגלדיאטורים ברומא החזיקו גם הם באחוזות מנקרות עיניים, רכבי שרד ומטוס פרטי? יש מקום לדרוש מהקדוש המעונה קצת פרופורציות בימים שבהם ישראלים רבים נאבקים באמת על קיומם ופרנסת משפחתם?

נוחי דנקנרצילום: אוליבייה פיטוסי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ