שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אין בישראל שנאת עשירים: שעה קלה על קלקלה

כנגד האי-נחת המפעפע כאן מאז המחאה החברתית, ואולי כדי למנוע גל נוסף אפקטיבי יותר, מושמע כאן ללא הרף זמזום טורדני על "שנאת עשירים". ממילא חם כאן. בואו נעשה סדר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

1. בקיץ 2011 פרץ בישראל גל מחאה ראשון מסוגו כנגד המציאות החברתית-כלכלית שבה מתקיימים אזרחי המדינה.

2. המחאה הייתה פוזיטיבית, אופטימית, מנומסת מאוד. הקפידה לא לצאת מהקווים ולתאם מראש הפגנות. עצרות ההמונים נחתמו בשירת המנונים של אייל גולן ושלמה ארצי. הקו המנחה היה "א-פוליטי". נרתמו אליה מאות אלפי אנשים טובים, עם כוונות טובות, שכידוע מובילות למקום מסוים מאוד.

3. באופן לא מפתיע, ניתן היה לנטרל אותה באמצעי המפא"ניקי הישן והטוב: הקמת ועדה. אחר כך היו בחירות, שבאמצעות מופעי הסוואה ורמייה לשמה שימרו פחות או יותר את הסדר הישן. לאור כל זאת ניתן לכנות כיום בעצב את המחאה החברתית כ"חמאה חברתית", כלומר משהו מוצק שניתן היה בנקל להתיך ולהוציא משימוש.

4. מה שלא ניתן היה לטאטא באמצעות הסחה והונאה היה המהפכה התודעתית. התודעה שמשהו רקוב מהיסוד במציאות החברתית-כלכלית לא נעלמה. היא כאן להישאר. אדם יכול ללכת שולל אחרי פרזנטורים ממולחים, או להיות מופתע (בצדק) כאשר מרמים אותו במצח נחושה מייד אחרי שהטיל פתק בקלפי, או לשמור על דפוסי הצבעה ישנים שלו מחמת עניינים שבלב ובבטן. אבל מוח שעבר צריבה תודעתית, וחשבון העו"ש המכווץ בסוף החודש, מבטיחים שאין באמת דרך חזרה.

5. הביטוי המאוחר, והאפקטיבי יותר, של מהפכה תודעתית יכול להתרחש בזירת המריבה בשתי דרכים: התחדשות של גלי מחאה ברמה חריפה ואלימה יותר, ושינוי אמיתי בדפוסי ההצבעה בסיבוב שמגיע אחרי הסיבוב הכוזב (יש גם דפוס שלישי מחוץ לזירה - כניעה ונטישה, שכבר מתרחש בפועל באמצעות גל הגירה שקט ואפור שמרוקן את ישראל מטובי אנשיה). מלחמת יום כיפור ומה שקרה בעקבותיה הן דוגמא מצוינת לשני הדפוסים. מייד אחרי המלחמה, להזכירכם, נבחרה גולדה מאיר לקדנציה נוספת.

נבחרה שוב. גולדה מאירצילום: משה מילנר/לע"מ

6. מה שמשמר בינתיים את המהפכה התודעתית הן הפגנות, התאגדויות, פעולות משפטיות וציבוריות, ופרופיל ציבורי גבוה מאוד. תשאלו אנשים כמו יעקב פרנקל, או את שר האוצר שלכם.

7. הפרופיל הזה מבשר כמובן על עוצמתו של הסיבוב הבא. "הם לא נחמדים" יותר, החבר'ה האלו. ולכן הם מהווים איום. הם גם לא שנאוצרים שנרטבו בגשם, ומי שקורא להם כך מעליב רק את עצמו.

8. כנגד האיום מושמע ללא הרף הזמזום הטורדני, ולפיו בישראל שוררת אווירה של "שנאת עשירים" ו"קנאת עשירים". אין פרגון. על פי הזמזום, שרובו כמובן ממומן ומונע בידי בעלי אינטרסים, הדבר הזה מסכן אסטרטגית את כלכלת ישראל - כי עשירים הם המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית, שהיא כידוע למזמזמים המודל היחיד שמותר לשאוף אליו ולשאוב ממנה השראה.

9. לכן הגיע הזמן לנצל לרגע את חום הקיץ ולהט החופשות, ולרדת רגע לעומק העניין. זה חשוב להמשך, והמשך כאמור בוא יבוא.

10. אין בכוונתי להידרש למושגים הכה שליליים כביכול "שנאה" ו"קנאה" כי מדובר במונחים מופשטים, שמהווים למעשה שקלול או כותרת גג להרבה מאוד רגשות. תחת הפדרציה של "שנאה" ו"קנאה" ניתן למנות הרבה מאוד תחושות. למשל: התנגדות, התקוממות, אי צדק, עוול, קיפוח, תסכול, אי-שוויון. "שנאה" לגופים וכוחות מסוימים יכולה לבטא בכנפיה גם רגשות חיוביים מאוד, ובראשם אהבה.

11. המונח החשוב לענייננו הוא דווקא "עשירים", ובמקרה שלנו עשירי ישראל. חשוב להבין שבהגדרה הזו יש כמה תתי-קבוצות.

12. יש בישראל עשירים כמו סטף ורטהיימר, שבנו את הונם מיזמות תעשייתית יצרנית. לאורך כל חייהם הם מייצרים הון ומקומות עבודה לישראלים, ובמקביל מקפידים על תרומה לקהילה ועל אורח חיים שאינו מנקר עיניים. אין הכוונה שהם ומשפחתם אינם חיים בנוחות, אלא שלא דחוף להם לייחצן את עושרם ואת רווחתם. לעניות דעתי, אין בישראל לא שנאה ולא קנאה באנשים מסוג זה.

לא אותו שונאים. סטף ורטהיימרצילום: גיל אליהו

13. הקבוצה השנייה של עשירי ישראל היא קבוצת היורשים. מדובר באנשים שירשו הון עתק מדור האבות, ולכן הם עשירים. הון האבות עצמו הושג כמעט תמיד על ידי עסקאות הפרטה והתפרקות של מדינת ישראל מנכסיה הלאומיים בעידן האפל של שנות השמונים והתשעים. דור הבנים והבנות הוא לפיכך דור שני לעושק ולניצול, לכל היותר דור שני לניצול הזדמנויות. אין סיבה מיוחדת לרכוש כבוד לאנשים אלו. ודאי שחשוב לעקוב בשבע עיניים אחרי פעולותיהם (למשל בשרשרת המינויים וההלוואות המטורללות של בנק הפועלים תחת שרי אריסון), ולנסות לצמצם את הנזק המצטבר שהאימפריות שהורשו להם גורמות למדינה (כימיקלים לישראל תחת עידן עופר).

14. הקבוצה השלישית היא אולי המקוממת מכל: שורת ספקולנטים ממונפים שניצלו חולשה איומה של הרגולציה ונדיבות הרת אסון של מועדון ההון-שלטון, וצברו - על הנייר ועל חשבון הציבור - הון עתק. ההון הזה, כיום אנחנו כבר יודעים, אינו ממשי. רובו המכריע היה ונשאר תלוי בגיוסים והנפקות שנעשו על גבו של הציבור, באמצעות קרנות הפנסיה והביטוח שלו. זו הביזה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. כמה שיכתבו עליה - לא ייכתב מספיק. נזקיה אדירים, ואינם נתונים לתיקון. וכדי להוסיף חטא על פשע, נהנו הבוזזים גם מעושק מקביל של הציבור - באמצעות תמחור מופקע של מוצרי מצריכה דרך חברות הבת של הפירמידות הממונפות שלהם. וכדי להוסיף חטא על החטא שעל הפשע - מדובר באנשים שעשו הכל כדי לנקר עיניים. בנו לעצמם אחוזות פאר, רכשו יאכטות ומטוסים פרטיים, ערכו לעצמם ולמלחכי הפנכה שלהם נשפים מתוקשרים, חיתנו את ילדיהם ברוב הדר ופאר. חישבו על מוטי זיסר, אילן בן-דב, נוחי דנקנר, דויד פדרמן, יצחק תשובה ודומיהם.

ספקולנט. אילן בן דבצילום: עופר וקנין

15. ומה קורה כשפירמידת הקלפים נופלת? מבקשים "תספורת", או "הסדר חוב". כלומר לשמוט ולמחוק ולהעלים מיליארדים מכספי הפנסיה והביטוח. והמזמזמים ממהרים לספר לציבור הנדהם והמתקומם שככה בנויה כלכלה מודרנית, ושבישראל יש שנאת עשירים וקנאת עשירים, ואם זה ימשיך ככה יברחו מפה כל המשקיעים, וכולנו נחזור לתקופת האבן (אולי הכוונה לתקופה הפרה-היסטורית האיומה שבה אנשים עובדים הצליחו להתקיים בכבוד, ליהנות מחינוך ובריאות מסובסדים באמת, לרכוש דירה ולחסוך לפנסיה?).

16. ויש גם קבוצה רביעית. עליה מדברים פחות. אולי כי קשה לדעת איך לאכול אותה. אני מתכוון לאדם מסוגו של שלמה קרמר. גאון ההייטק והאקזיטים, ממייסדי צ'ק-פוינט, שמכר השבוע את אחזקותיו בסטארט-אפ "טראסטיר" לאיי.בי.אם תמורת 285 מיליון דולר. קרמר נמנה על קטגורייה שמכונה "אנג'לים" - כלומר מלאכים מושיעים. כאלו שמשקיעים הון משמעותי בשלב ראשוני של חברות הזנק ומהווים למעשה את מנוע הצמיחה של התעשייה הזו. למעשה קראתי השבוע שקרמר מכונה כבר "סופר-אנג'ל", כלומר מלאך על. כזה שלוקח על עצמו כמעט לבד סיכון פיננסי משמעותי.

לכאורה אין שום סיבה להלין על פועלו, רק לפרגן. אבל מבט על עסקת טראסטיר מעלה נקודה מעניינת. בעקבות המכירה מקבל קרמר 285 מיליון דולר. מה יש לאדם בודד לעשות ב-285 מיליון דולר? מיקי בודאי, המנכ"ל שהיה שותף עמו בהשקעה, מקבל גם סכום עתק. שאר 300 העובדים מתחלקים יחד ב-66 מיליון שקלים. זה אומר בונוס של בין 200 ל-300 אלף שקלים לעובד. אחלה בונוס, אין ספק. העובדים גם נדרשים כמובן להתקבץ ביום המכירה לתמונה הקבוצתית המסורתית, שבה הם מדגמנים כמה הם מאושרים מהיום הגדול בחיי החברה.

אבל מאחורי הקלעים יש כאן תופעה מעניינת. המשקיע, אותו מלאך על, גורף על השקעתו 285 מיליון דולר. העובדים הפשוטים, שבזכות עבודתם המסורה והמתמשכת הגיעה החברה ליום המכירה, מתחלקים בפירורים. תאמרו - זו מהות הקפיטליזם. נכון. זה רק מוכיח שמותר לשוב ולתהות על קנקנה של השיטה. היא לא קדושה, ואינה מהווה טאבו. בסופו של יום, מותר לשאול בלי להתבייש: מה יש לאדם בודד לעשות ב-285 מיליון דולר? אין צורך לשנוא אדם כזה. הכל נעשה בדין, על פי חוק. אלה כללי המשחק. אבל מותר להעיר שהמשחק די מעוות מיסודו. מעט מדי אנשים מתחלקים בהרבה יותר מדי משאבים. איך אמר פעם מתנגד שנון לקפיטליזם? אין לי שום דבר נגד עשירים. אני רק חושב שהם מעטים מדי. ובמקרה הישראלי, חלקם בכלל אינם עשירים, סתם בוזזים.

משגב מבינתי

אם כוונת האוצר והעומד בראשו הייתה להתעמת עם אותם "הורים שלא לוקחים אחריות על ילדיהם" ולא יוצאים לשוק העבודה, מדוע קוצצו קצבאות הילדים באופן גורף? מה ההיגיון בלקצץ אותן גם לזוגות שבהם שני הורים עובדים, או לאמהות חד הוריות? או שאסור לחפש היגיון בממלכת הפופוליזם של הפוליטיקה החדשה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ