שאלת 2.6 מיליון השקלים: מה באמת הניע את ההימור הכושל של "אם תרצו"

ניתוח של מספרים ותאריכים מרמז לאן בדיוק רצו ארז תדמור ורונן שובל להגיע עם תביעת הדיבה שלהם. אלא שאז התערבה בנעשה אלת הצדק הפואטי, והשאר היסטוריה

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי משגב
אורי משגב

העיסוק בתבוסה המשפטית המוחצת שספגה תנועת "אם תרצו" אינו עניין קטנוני או פנימי-ברנז'אי. לא סתם הסיפור מכה גלים. להערכתי מדובר בפסק דין עקרוני, שעוד יילמד ויוזכר רבות בעתיד. אני מניח שגם כאן עוד ארצה לעסוק בו כפי שציינתי, בעיקר בהיבטים הרעיוניים שנובעים ממנו. בפוסט הקודם העליתי על נס את אומץ לבם של הנתבעים ואת הישגם המזהיר של סנגוריהם, מיכאל ספרד, ישי שנידור ושלומי זכריה, שבאופן לא שכיח בחרו ללכת על כל הקופה ולבסס את קו ההגנה על טענת "אמת דיברתי".

בהקשר הזה ראוי להזכיר גם את תמונת הראי: מדובר במקביל בכישלון מוחץ של התובעים ובא כוחם, עורך הדין והפובליציסט נדב העצני. העצני הגדיר פעם בשיחות פרטיות את בנימין נתניהו כ"שמאל קיצוני", עקב תמיכתו הרטורית ברעיון שתי המדינות. הוא ניהל במשך שלוש שנים תביעה מקארתיסטית, שבההקפיד להתמקד בעמדותיהן הפוליטיות של הנתבעים והעדים. כשחקר מעל הדוכן את פרופסור זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל ומומחה עולמי בעל שם לתולדות הלאומיות והפאשיזם, הפסיק אותו שטרנהל אחרי שלוש שעות ושאל אותו אם אין בכוונתו לשאול גם שאלות על תחום מומחיותו ההיסטורי, ולא רק על דעותיו הפוליטיות.

ייתכן שהתובעים ופרקליטם נסחפו במהלך הכנת התביעה אחרי הבלבול הנפוץ בישראל לגבי פאשיזם. מדובר באידיאולוגיה לאומנית מבוססת ומנומקת שבתקופת היישוב אף קנתה לה תומכים בקרב הימין הארץ-ישראלי. אחד ממובילי הזרם, אבא אחימאיר, אף פרסם ספר בשם "מפנקסו של פאשיסטן". רק אחרי שמוסוליני חבר להיטלר, נכרך הפאשיזם עם הנאציזם והפך למוקצה בישראל ולקללה שמצדיקה תביעת דיבה אוטומטית. ברמת התיוג המילולי בלבד כמובן; יש בישראל דמויות פאשיסטיות ותנועות פאשיסטיות, ופסק דינו המעודן והמנומס של השופט רפאל יעקובי נגע בזהירות רק בקצה הקרחון.

פעילי "אם תרצו" מפגינים נגד שחרור אסירים פלסטינים, בתחילת השנהצילום: מוטי מילרוד

מייסד "אם תרצו" והכוח המוביל בדחיפה לתביעה, אדון ארז תדמור, מנסה מאז הכישלון למצב את עצמו כמעין מכה על חטא ואביר חופש הביטוי. לצערי רבים וטובים נופלים בפח השקוף הזה, כולל עיתונאית רצינית כמו אילנה דיין שדווח לי שנתנה לו במה נרחבת בתוכנית הרדיו שלה בגלי צה"ל. הוא שטח שם שוב את חשבון הנפש המדומה שלו, בלי שהמגישה או דובר אחר נגדי שלא הוזמן מעמתים אותו עם הבדיחה הלא מצחיקה שהוא מנסה להריץ על חשבוננו. הרי מדובר פה באחד מצירופי המקרים המדהימים בכל הזמנים. תדמור הגיע למסקנה שהתביעה הייתה טעות ושהגבלת חופש הביטוי הינה משגה במועד מסוים מאוד: היום שבו התביעה שלו ושל חבריו נדחתה. זה לא קרה לו במהלך שלוש השנים הארוכות שבהן נוהל המשפט הזה. לא במהלך הדיונים והעדויות, לא עד להגשת סיכומי הצדדים, ואפילו לא יום אחד לפני שהשופט יעקבי גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות.

ערב יום כיפור, בחר תדמור להציג את רמת חשבון הנפש שלו בהתייחסות כתובה לאותו שופט. הוא קרא לו אידיוט, והסביר שמדובר בשפוט ידוע מראש של הוועדה לבחירת שופטים ושל בית המשפט העליון השמאלני. אבל הכי חשוב: אידיוט. לא בשעת רתחה, לא בפליטת פה. בסופו של מאמר שבו הוא מתיימר להסביר למה התביעה הבריונית שלו הייתה משגה. זו רמת העומק הרעיוני של הנהגת "אם תרצו", תנועה שהדבר היחיד שבו באמת הצטיינה מעל ומעבר היה גיוס כספים למימון הפעילות המבישה שלה נגד הדמוקרטיה הישראלית.

אבל על דבר אחד לא דובר עדיין: מה הניע את ההימור של "אם תרצו". הרי גם הם הלכו על כל הקופה. אני מניח שרבים מכם חככו בראשם אל מול סכום התביעה. בוודאי אימצתם את המחשבה בניסיון להבין איזה מדד עמד מאחורי נזק של 2.6 מיליון שקלים שבשמו דרשו המפונקים הללו לפצות אותם. למה לא 2 מיליון, או 3 מיליון, או 2.7 מיליון. ובכן, הנה הסבר אפשרי. הוא די מרתק, כי בהפי-אנד שלו יש התערבות שובבה במיוחד של אלת הצדק ההיסטורי הפואטי, שממש חמדה לה כאן לצון.

רונן שובל (משמאל) וארז תדמור בוועדת התנועה, השבועצילום: אמיל סלמן

זה הולך ככה. תביעות דיבה עד סכום של 2.5 שקלים מוגשות לבית משפט השלום. 2.6 מיליון זה המינימום הנדרש כדי לגשת לבית משפט מחוזי. בצדו כרוך הימור לא קטן: האגרה להגשת תביעת דיבה במחוזי עומדת על 65 אלף שקלים, הרבה יותר מאשר הגשה לבית משפט שלום. "באם תרצו" הלכו על המחוזי.

אבל לא סתם על מחוזי. על מחוזי מסוים מאוד. תביעת דיבה מוגשת במקום שבו נעברה העברה. אבל הקבוצה שנתבעה, "אם תרצו תנועה פאשיסטית - אז יש", פעלה באינטרנט. לאינטרנט אין כתובת, ולכן יכלו התובעים לבחור את מקום ההגשה. הם בחרו במחוזי ירושלים. והייתה להם סיבה טובה.

בכל בית משפט מחוזי יש שופט עיקרי שמתמחה בתביעות דיבה ולשון הרע. בבית המשפט המחוזי ירושלים זה היה מאז מינויו השופט נעם סולברג. סולברג, מתנחל חובש כיפה ובעברו מרצה באוניברסיטת בר אילן, מכהן כשופט מאז 1998. ב-2005 מונה לשופט מחוזי. בשתי הערכאות התמחה בין השאר בתביעות דיבה. הפסיקה המפורסמת ביותר שלו הייתה לזכות סרן ר' ונגד התוכנית "עובדה". סולברג לא רק פסק נגד אילנה דיין וצוותה, אלא גם הכתיב להם בצעד חריג את נוסח ההתנצלות המדויק (בית המשפט העליון הפך אחר כך את החלטתו).

זה לא שסולברג פסק תמיד נגד חופש הביטוי ובעד תובעי דיבה ולשון הרע. כל מקרה לגופו. כשהעיתונאי ב. מיכאל תבע את עיתון "הצפה" והעיתונאית חנה אייזנמן, דחה סולברג את התביעה בנימוק שהיא חוסה תחת הגדרה של "לשון רע בתגובה ללשון רע". התגובה הייתה למאמר שפרסם ב. מיכאל ב"ידיעות אחרונות" נגד המתנחלים. סולברג כזכור הוא בעצמו מתנחל. הוא לא פסל את עצמו מלשבת בתיק, ודן בו בכובד ראש. בין השאר כתבה אייזנמן על התובע את המשפטים הבאים: "את נקמתה של כל טיפת דם שעלתה לנו 'הרשות', והיא עלתה לנו בנהרות דם, בברכתו של ב. מיכאל, לא ברא השטן"... "ב. מיכאל סומך על זיכרונם הקצר של הקוראים, שלא יזכרו כמה קצר היה זכרונו, כאשר הציע אותה הצעה לפני שנים. והוא גומל לפריצקי על נבזותו בביצוע הפלגיאט בהעלאת הצעה נגדית, על נימוקיה הגבלסיים"... "יושב אחד האנטישמים הגדולים ביותר בעולם ומתיז רעל על תהליך שיבת ציון ועל המוסרים עליו את נפשם, שהוא אינו ראוי לבוא בקהלם...".

ובכן, סולברג לא סבר שלכנות את ב. מיכאל חובש הכיפה "אחד האנטישמיים הגדולים ביותר בעולם" ולייחס לו "נימוקים גבלסיים" מצדיק את קבלת התביעה ופסיקת פיצויים. הוא כן ראה לנכון להביע אי נחת מלשונה של הנתבעת. זה בטח גרם לה לא לישון בלילה. במשפט אחר הוא גם דחה את תביעתו של חבר הכנסת אחמד טיבי וזיכה מדיבה את איתמר בן גביר שצעק עליו "נאצי" - בשם חשיבות ההגנה על חופש הביטוי.

אני משאיר לדמיון של כל אחד מאיתנו לנתח מדוע "אם תרצו" עשו הכל כדי להגיע דווקא לאולמו. זה כמובן לא אומר שסולברג היה פוסק אחרת מיעקבי. חס וחלילה. אבל זה מרמז ש"אם תרצו" עשו הכל כדי להופיע בפניו. התביעה שלהם הוגשה למחוזי ירושלים במאי 2010, כשסולברג היה השופט המרכזי שדן שם בתביעות דיבה. התיק היה אמור להגיע אליו. אבל אז חלה תקלה בחישובים.

כבר באמצע 2009 הוזכר סולברג כמועמד לקידום לבית המשפט העליון. הוא היה מועמד הדגל של הימין, זה שאמור לאתגר את ממלכת הבג"צ השמאלני ולהתחיל מהלך של איזון קדוש מהסוג שבכייני "אם תרצו" מטיפים אליו מיום היווסדם. בסיבוב הזה מועמדותו נדחתה. אבל הוא נשאר מועמד רשמי של הוועדה לבחירת שופטים. מאוד ייתכן שבתור מועמד שכזה, הנחת העבודה הסבירה בהנהלת בתי המשפט הייתה לא להעביר אליו תיקים גדולים, שברור שהדיון בהם יימשך זמן רב, ועלול להיקטע אם השופט יקודם לעליון ויעזוב את כסאו במחוזי. על עובדה אחת אין ויכוח: מי שצוות לדון בתביעה בינואר 2011 היה השופט רפאל יעקבי, שעד אז מיעט מאוד לשפוט בתיקי דיבה ולשון הרע. סולברג עצמו אכן קודם לעליון שנה אחר כך. ו"אם תרצו" כשלו בהימור. גם שילמו אגרה של 65 אלף שקלים, גם נתקעו עם השופט יעקבי, זה שהתובע תדמור כינה השבוע "אידיוט", וגם אושררו בפסק דין רשמי של מדינת ישראל כתנועה פאשיסטית. אינני יודע אם גדודי הטוקבקיסטים שהופעלו מטעמם השבוע עושים את מלאכת הקודש שלהם בהתנדבות. כתומך מסורתי בזכויות עובדים, אני סבור שמגיעה להם תמורה הולמת. מצד שני, אני ממליץ לתנועה להדק את החגורה ולהתחיל לחסוך. אפילו הכומר אוונגליסט המטורף ג'ון הייגי כבר מסרב לתרום להם כסף, ואילו דין צדק אמיתי מחייב שהשופט האידיוט שלהם יפסוק נגדם הוצאות משפט אסטרונומיות, ובא לציון גואל.

האם ייתכן שפרופסור יעקב פרנקל החליט לנסח את ההגדרה האולטימטיבית לאוקסימורון? הכרחתי את עצמי לקרוא שלוש פעמים את הפניית השער לראיון שלו ב"ידיעות אחרונות" כדי להאמין. פרנקל מודה שהטעה במכוון עיתונאים בנוגע לפרשת החליפון הגנוב ("המצאתי סיפור"), מצטער שלא דיווח אמת לוועדת טירקל ("עשיתי שטות") ומבקש סליחה לרגל יום כיפור, אבל מצהיר: "אני מוכן להודות בשגיאות שלי, אבל לא מוכן לעבור לסדר היום על ההאשמה שאני איני אדם ישר כסרגל".
או במילים אחרות: שיקרתי, אבל אני לא מוכן שיקראו לי שקרן. יכול להיות שבגלל איזה חליפון-שמליפון פספסנו נגיד מהפכני שהיה מאתגר את אריסטו ואפלטון וחותר תחת עקרונות הלוגיקה האוניברסאלית?

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ