בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צוק איתן: ההזייה הבלתי ממוקדת של הסיכול הבלתי ממוקד

מהם זרמי העומק שמצמיחים את אופוריית החיסולים, מה היא מייצגת, והיכן היא צפויה להסתיים (רמז: בבית הקברות. של ההיסטוריה. לצד כל קודמותיה)

150תגובות

כדי להבין את האופוריה הלא סבירה שבה מתקבלת בישראל החזרה למדיניות החיסולים צריך להתרכז באובייקט. היחס לחמאס נע אצלנו תמיד בין שני קצוות. מצד אחד זלזול עמוק. מצד שני דמוניזציה, שמעצם טיבה יש בה בהכרח מרכיבים של מיסטיקה והאדרה. רק אמצע אין. הסירוב להתייחס לחמאס בגרסתו הנוכחית כיריב נורמאלי ורציונלי, עם יעדים ואינטרסים, הוא עמוק ומושרש. מבחינת מרבית הישראלים ומנהיגיהם, לא קיימת אופציה של להסתכל לחמאס בגובה העיניים, להקשיב לו בגובה האוזניים, לדבר איתו בשפת ההיגיון. הישראלים פותרים את עצמם מהמטלות הלא נעימות הללו בהגדרת חמאס כ"ארגון טרור", והגדרת אנשיו כ"חיות אדם". עם טרוריסטים אסור לדבר, ועם חיות אין טעם לדבר. עולם המונחים הזואולוגי עובד שעות נוספות במקרה של חמאס. מקור בכיר בצה"ל הגדיר אותו השבוע כ"תרנוגלת שנשחטה אבל עדיין מפרפרת". לפני היציאה לקרב דובר שוב ושוב על "ריצוץ ראש הנחש", ובמהלכו דווח ש"אנשיו לא יוצאים מהחורים" וגם הובטח שהארגון "זוחל על הגחון".

שפה קובעת תודעה. תודעה קובעת התנהגות. הזלזול גורם נזק כי הוא מכשיל שוב ושוב את ישראל ברמה המבצעית (זיהוי כוונות, היערכות מתאימה, הפתעות בשדה הקרב, אשליות שנכזבות). הדמוניזציה גורמת נזק כי היא מבטלת אפשרות של הסדרה, פשרה, אינטרסים משותפים. הזלזול גורר אכזבה מתמשכת, תסכול גדול, עלבון כבד: השנים עוברות, המערכות מתארכות, סבבי הלחימה מסתובבים – והאויב הבזוי והנחות מסרב לכרוע ברך, להניף דגל לבן ולעוף לנו מהעיניים. הדמוניזציה מאפשרת לטפל בו, ובאוכלוסיה האזרחית שמתוכה הוא פועל ואותה הוא מתיימר לייצג, באגרסיביות הולכת וגדלה ומתוך תחושת שכנוע פנימי. על התווך הזה בדיוק פועלת הכותרת המביכה "קרענו להם את הצורה", שניפק בסוף השבוע הקודם מח"ט גבעתי, המתראיין הסדרתי עופר וינטר, לעיתון של המדינה.

רויטרס

אבל הישראלים לא טפשים עד כדי כך. הם מתקשים להשתכנע. בתוך-תוכם הם מבינים שיש פער בלתי ניתן לאיחוי בין משאלת הלב של וינטר (קרענו להם את הצורה) לבין המציאות (ירי בלתי פוסק של רקטות ופצמ"רים לשטח ישראל, הרוגים ופצועים בקרב כוחותינו, העדר הכרעה). פגיעה בשרשרת הפיקוד היא תמיד יעד צבאי בלחימה. בנסיבות מסוימות גם יעד לגיטימי. אלא שהרבה יותר מצורך מבצעי, החיסולים נועדו לענות על צורך מוראלי. הם נשק טקטי מול חמאס, אבל נשק אסטרטגי כלפי פנים. השאיפה (של הממשלה, של מערכת הביטחון, של התקשורת) היא לספק לישראלים הישג מוחשי לכאורה. אם אין מישהו לרוץ איתו, אז לפחות משהו למשש אותו. גרסה חוזרת של "אביב נעורים" או אנטבה, כשבגוש היה חור וצה"ל היה צבא קטן וחכם וגיבור.

יש כמובן פער אדיר בין הפעולות המתוחכמות והממזריות והכירורגיות הללו לבין הטלת פצצות בנות טונה ממטוסי אף-16 לעבר בנייני מגורים בשטח עירוני צפוף שקורסים על יושביהם, מעורבים ובלתי מעורבים, בכירים בזרוע הצבאית או תינוקות בני שמונה חודשים. לשפה יש כאן שוב תפקיד חשוב, אורווליאני. ההפצצות הפראיות האלו הן הכל חוץ מ"סיכול ממוקד". סיכול ממוקד זה הריגת עימאד מורנייה בדמשק. בתקיפה ברפיח נהרגו מלבד שלושת מפקדי חמאס לפחות חמישה אזרחים נוספים; לא ממש מפתיע, אחרי שבכיר בחיל האוויר התגאה כי "הטלנו כמה פצצות כדי לוודא שאיש לא ייצא חי מהבניין". בתקיפה בשייח רדואן נהרגו נער בן 18, אשתו של מוחמד דף ושניים מילדיהם הקטנים. עוד שניים מאחיהם נפצעו; ייתכן שגם דף נהרג. כרגע אין לדעת, משום שלישראל אין אפילו אינדיקציה מודיעינית ודאית שאכן נוכח במקום. זה לא מנע מהצבא המוסרי בעולם ללחוץ על הכפתור.

רויטרס

הציבור, במצוקתו הפסיכולוגית, מסב מבט מהפער שתואר כאן ומהשלכותיו (צבאיות, ערכיות, מוסריות). הקלישאה אודות "תמונת ניצחון" נמתחת לכדי אבסורד במקרה של החיסולים (גם זו מילה מז'רגון משפחות הפשע, אבל אין מנוס מלהשתמש בה בהעדר חלופה מתאימה, שהרי "התנקשות" היא ספציפית וקונקרטית בעוד שכאן מדובר על הרג חסר אבחנה של המיועד וסביבתו). תמונת הניצחון שהציבור מקבל היא אתר הפצצה ריק שפעם עמד בו בניין והיום יש בו מכתש. במקרה הטוב, לפחות מבחינת מרבית הקהל הישראלי, רואים גם אמבולנסים מהבהבים ואנשים שנוברים בהריסות ומוציאים מהן אלונקות. זה לא בדיוק המארינס שמניפים את דגל ארצות הברית על ההר באיווג'ימה (תצלום שהיום כבר יודעים שגם הוא היה מבוים בקפידה).

כיצד אם כן אפשר להבין את פרץ השמחה הלאומי הזה? את המצהלות ברשתות החברתיות? את הפרשנים למודי הניסיון ששוב נסחפים לעודד תקוות שווא ל"מהלך שובר שוויון" שיאפשר "לגרור את חמאס חבול ומושפל אל שולחן המו"מ"? את הלהג הפתטי אודות "הישג מבצעי לחיל האוויר" ו"פריצת דרך מודיעינית" בהשוואה לאופי הפעולה ויחסי הכוחות הצבאיים במרחב שבו היא התבצעה? את הילדותיות שבהגשת קלסתרוני ההרוגים כשעליהם עיגול אדום עם איקס והכתובת "חוסל"? את ההתלהמות הטוקבקיסטית שבמסגרתה נמרחת באתר חדשות רציני כמו ynet כותרת בנוסח "עוד טרוריסט  ברשימת השהידים"? את ההתעלמות העיקשת מרשימת חיסולי העבר אל מול התועלת (כלומר אי התועלת) האסטרטגית שהופקה מחיסולם? את העיוורון-מרצון לנוכח התגובה המיידית לפעולות החיסול (שתי יממות עם קרוב ל-300 שיגורים לשטח ישראל) ביחס למצב ששרר עד רגע לפניהן (דיווחים על הסכם הסדרה מתגבש והפסקת אש מוחלטת שהופרה בירי עלום ולא מזוהה של שתי רקטות לשטחים פתוחים)?

אי-אף-פי

חלק מההסבר טמון כמובן ברגש טבעי של שאיפה לניצחון על האויב וכמיהה להישגים הרואיים במלחמה נטולת הרואיקה. חלק אחר באותה האדרה שנגזרת מהדמוניזציה. המחוסלים הם תמיד "בכירים". נער הייתי וגם בגרתי, וטרם נתקלתי במחוסל לא בכיר. ביום שמערכת הביטחון תדווח על "חיסול זוטר בזרוע הצבאית" אני מבטיח לפרוש לשנת שבתון, לשמחת רבים מקוראיי. גם קוהרנטיות אין כאן בשפע. רגע לפני החיסול חמאס הוא ארגון טרור (ולכן מותר לפגוע במפקדיו ובבני משפחתם, מה שלא יעלה על הדעת במקרה של צבא הגנה סדיר כמו צה"ל). רגע אחרי החיסול מתברר שיעדיו הם רמטכ"ל חמאס ואלוף פיקוד דרום של חמאס ומח"ט חאן יונס של חמאס וראש המערך הרקטי של חמאס. תחליטו כבר. העיקר שכולם קשורים איכשהו לחטיפת גלעד שליט, טראומה לאומית שצמחה לממדים מטאפיזיים (למרות שעל הדבר העצוב והבלתי הפיך באמת שהתחולל שם, מותם של שני חברי הצוות של שליט, כמעט ואיש אינו מדבר – ובכל מקרה לא מדובר ב"פעולת טרור" (פגיעה באוכלוסיה אזרחית לשם גרימת סבל והטלת אימה, למשל פיגוע התאבדות באוטובוס הפצצת בניין מגורים בעיר צפופה) אלא בפעולת גרילה נגד מטרה צבאית בקו העימות.

 דבר אחד בטוח: ברמה הלאומית, אופוריית שובם של החיסולים מייצגת פשטנות. רדידות. ילדותיות. תמימות. היתממות. יציאה מפרופורציות. שיפוט לקוי של המציאות. אמנזיה. בורות היסטורית. וכמובן שחיקה מוסרית גדולה. מי שבמצוקתם ורעבונם מטפחים את האופוריה (הממשלה, מערכת הביטחון, התקשורת) צריכים לקחת בחשבון שמדובר כאן תמיד בהימור כפול: גם ביחס להשלכות החיסולים על אופי המערכה והתארכותה, וגם ביחס לתקוות השווא שמתעוררות בציבור לניצחון פתאומי ומהיר במאבק שלא ניתן לנצח בו באופן צבאי. זה לא ייגמר עד שלא נדבר. אפילו עם חיות האדם המפלצתיות מארגון הטרור הבזוי והנחות של חמאס.

רויטרס

משגב מבינתי 1

פינת אורח בהשראת הקורא הנאמן יוסי מרגונינסקי: בעזה נהרגו עד כה בסבב ההתכתשות הנוכחי 2078 בני אדם, מרביתם לא מעורבים בלחימה, חלק גדול מהם נשים וילדים. אוכלוסיית ישראל גדולה מאוכלוסיית עזה בערך פי 4. איך הייתה ישראל מגיבה להרג 8000 ישראלים, מרביתם אזרחים, חלק גדול מהם נשים וילדים? האם זה היה גורם לישראלים לפנות לדרך אחרת? לאהוב ולכבד יותר את היריב שפגע בהם? להרים ידיים?

משגב מבינתי 2

למה ומדוע מתגאה ראש הממשלה נתניהו בכך שבהיותו באופוזיציה הקפיד לתמוך בממשלה במהלך מבצעים צבאיים? זה הרי ברור מאליו. הוא בא מהימין. השאלה  בשעה הרלוונטית לגביו היא: האם כראש אופוזיציה הקפיד לתמוך ביוזמות שלום ובתהליכים מדיניים שניהלו ממשלות ישראל? האם גילה לויאליות וממלכתיות? האם נמנע מהסתה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו