עמיר פרץ: השר להגנת איכות הסביבה הפוליטית

הוא אמנם מסמל החמצה גדולה, ואולי מונע כהרגלו משיקולים אישיים, אבל בהתפטרותו מממשלת נתניהו החזיר עמיר פרץ שמץ מכבודה האבוד של הפוליטיקה הישראלית

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי משגב
אורי משגב

כדאי להיות מאוד ברורים עם זה: עמיר פרץ אינו בדיוק הדוגמה לתרבות פוליטית תקינה. במהלך הקריירה שלו הוא הספיק לעזוב פעמיים את מפלגת האם שלו. בפעם הראשונה כשהתפצל והקים את סיעת עם אחד, ובפעם השנייה כשפרש לטובת התנועה זמן קצר אחרי שהפסיד לשלי יחימוביץ' בהתמודדות על ראשות העבודה. בשתי הפעמים הוא הותיר מאחוריו מה שמכונה "מחנה", ובפועל מהווה קבוצה מיותמת של פעילים ותומכים שהאמינו בו והלכו אחריו.

פרץ גם מסמל לטעמי את אחת ההחמצות הגדולות והכואבות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. על פניו, כשנבחר ליו"ר העבודה הוא היה המועמד המושלם לחולל כאן שינוי דרמטי. סוף-סוף מנהיג עובדים אמיתי מרקע אזרחי, רקע מזרחי, רקע פריפריאלי. ואז הוא התפתה להצעתו הנדיבה והמחוכמת של אהוד אולמרט להתמנות כשר הביטחון, והשאר היסטוריה עצובה. תמיד מזכירים את הרגע האומלל עם המשקפת שעדשותיה מכוסות, אבל הרגע האומלל באמת היה עצם המינוי, ואז היציאה הנמהרת למלחמת לבנון השנייה. בהקשר הזה חייבים להזכיר שפרץ נושא באחריות משותפת עם אולמרט הן ליציאה למהלך הקרקעי המיותר והכושל, והן לקרב האחרון והנפשע ממש אחרי שהפסקת האש כבר סוכמה והונחה על השולחן.

עמיר פרץצילום: אמיל סלמן

החשד הקבוע לגבי מהלכיו של פרץ הוא שהם מונעים בעיקר משיקולים אישיים, ממפת אינטרסים סבוכה של פוליטיקה פנימית. את החשד הזה ניתן להחיל גם על עזיבתו את ממשלת נתניהו. מסבירים לנו שהוא פשוט הראשון לזהות את סוף ימיה של הממשלה, וממהר להכין לעצמו את הקרקע למיתוג פוליטי-אופוזיציוני מחודש - אם באמצעות היטמעות כלשהי מפלגת העבודה ואם בנדוניה שיביא עמו למסגרת חדשה. ייתכן מאוד שזה נכון. הטענה שלי היא שזה בכלל לא משנה.

כי מה שעשה עמיר פרץ בפחות מיממה (שבת בערב בראיון לחדשות 2, ראשון בבוקר בישיבת הממשלה) הוא להחזיר לפוליטיקה הישראלית ולו שמץ מכבודה האבוד. בהודעתו כי יצביע נגד תקציב המדינה, בהתפטרות המנומקת שלו ממשלת נתניהו, ובהודעתו כי אינו מחויב יותר למשמעת הקואליציונית - החזיר אותנו פרץ לרגע לתרבות פוליטית שכמעט שכחנו שניתן בכלל לקיים בישראל. תרבות שבה אדם לא ממשיך לכהן בממשלה ולהיות חלק מקואליציה שכל פועלה מנוגד להשקפתו האידיאולוגית.

נתניהו ופרץ בישיבת הממשלה, באפריל האחרוןצילום: עמית שאבי

העיקרון הבסיסי הזה נשחק ונרמס ונדרס בשני העשורים האחרונים עד כדי כך שפרץ וההתפטרות שלו מצטיירים פתאום כעוף מוזר. כל כך התרגלנו לפוליטיקאים שבוגדים במצביעיהם ומספסרים בעקרונותיהם. בקואליציה הנוכחית, זו שנולדה בחטאי הריצה הבהולה של לבני לחיק נתניהו וברית האחים בין בנט ולפיד, הסטייה כבר הפכה לנורמה - עד ששכחנו שאפשר גם אחרת. יתרה מזאת: ראוי שיהיה אחרת. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

לכן המעשה של פרץ - ועוד יותר ממנו התגובה האינסטינקטיבית של נתניהו, שבה נחשף הזלזול העמוק שלו במחנה המתון בישראל - למעשה מאתגרים קבוצה של בכירים בשתי מפלגות המשת"פים. אותן מפלגות שהעניקו לנתניהו על מגש כסף של 25 מנדטים את הקואליציה שלו. למנהיגי שתי המפלגות הללו, לפיד ולבני, כנראה אין תקנה, ולא תהיה מחילה. אבל זה הזמן לחזור אל כמה בכירים אחרים, שמתיימרים להחזיק בעמדות וערכים מסוימים מאוד, ולשאול אותם בפה מלא: עמרם מצנע, יעל גרמן, עופר שלח - מדוע אתם יושבים בממשלת הימין הנוראה הזו, ועד מתי בכוונתכם לתחזק אותה?

ח"כ עמרם מצנעצילום: מיכל פתאל

משגב מבינתי

האם להוגת הדעות ג'ודי ניר-מוזס-שלום היה לפחות אומץ להגיד בפרצוף לזהבה גלאון ומיכל רוזין מה היא חושבת עליהן ועל פועלן המצריך מקלחת - או שהגברת יודעת רק לרוץ וללכלך בפחדנות בטוויטר כשדלת המעלית נסגרת? פחחחחח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ