המרן החילוני? האם לאריק איינשטיין היה קו פוליטי

בשביל להבין אם מלך ישראל ייצג בכלל, גם אם בעל כורחו, עמדה רעיונית ומחנה אידיאולוגי - צריך לצאת למסע בשירים שהוא עצמו כתב. למרבה ההפתעה המסקנות מובהקות, ומתארות תהליך כרונולוגי של חלום, התפכחות, נסיגה ותבוסה

אורי משגב
אורי משגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורי משגב
אורי משגב

על דבר אחד אין ויכוח: לו אריק איינשטיין היה קם לרגע לתחייה ומציץ אתמול מהארון שהוצב בכיכר רבין, הוא היה מת מייד בשנית, והפעם בייסורים. הענווה שלו הייתה לא רק נדירה, אלא ממש פתולוגית. הוא גם הסביר פעם במילים מפורשות שמבחינתו עובדת היותו זמר מצליח לא מזכה אותו בשום פריבילגיות של דובר רעיוני או מייצג ציבור. זה כמובן לא אומר שאסור היה להתאבל על איינשטיין כפי שהתאבלו עליו המוני ישראלים. אולי להפך. בפעם הראשונה בקריירה שלו הוא באמת לא נמצא שם, לא יכול להפריע עם הצניעות הנודניקית שלו, וגם לא לגרום לייסורי מצפון לכל מי שביקש להאדיר את שמו או סתם לעסוק במפעל חייו בעודו בחיים.

בשלב הזה לטעמי כבר אין טעם לדון באופן שבו התנהל האבל הלאומי על איינשטיין. אפילו קווי הדמיון המובהקים לדרך שבה התקבלו כאן מותם של יצחק רבין או עובדיה יוסף כבר נדונו. איש-איש וטעמו, איש-איש ורף הסבירות שלו. בהקשר הזה יש כן נקודה אחת שחשוב לטעמי להזכיר, גם אם היא אמורה להיות מובנת מאליה. בדיוק כמו במקרה של הרב יוסף, אותם אנשים שלא הוכו ביגון כבד עם הסתלקותו של המנוח, או נרתעו מאותה התרפקות על ההיסטוריה והמדינה שהוא כביכול ייצג, או סתם התקשו להתחבר לאבל בתחפושתו הקולקטיבית - אינם בהגדרה פחות טובים או פחות ראויים מכל ההמונים שכן השתלבו בזרם. הם פשוט מרגישים אחרת. הניסיונות לאחד שוב ושוב את "עם ישראל" סביב קונצנזוס מתחלף נועדו להיכשל, ואף לעורר אנטגוניזם. כור ההיתוך יצא לפנסיה. עם ישראל מחולק במידה רבה לשבטים.

אריק איינשטיין בהופעהצילום: יעקב אגור

כשכל זה נאמר, כדאי בכל זאת לנסות להבין מה קרה ביומיים האחרונים לאותם שבטים שכן קרעו קריעה על אריק איינשטיין. אין ספק שזו תופעה מרתקת מבחינה סוציולוגית ופוליטית. מעבר לצער הטבעי על הסתלקותה של דמות אהובה, הרי ברור שיש כאן התפרצות של סנטימנט פוליטי. למה זה ברור? כי ברמה העובדתית, אריק איינשטיין מת בגיל לא צעיר, ואחרי שממילא לא היה ממש נוכח בספירה הציבורית כבר שנים ארוכות. לכן מעניין לנסות להבין לא רק מה חייו ומותו סימלו עבור ישראלים רבים במישור התרבותי והנוסטאלגי; ראוי להרחיק לכת ולשאול האם בכלל ייצג ביצירתו, גם אם בעל כורחו, עמדה רעיונית. או במילים פשוטות: לברר האם אמן שנתפס כסמל הקונצנזוס (אני עצמי כיניתי אותו בהספד שפרסמתי "קול ישראל"), היה גם אדם פוליטי.

לצורך הדיון, השתייכותו הפוליטית הברורה מאליה של איינשטיין פחות מעניינת כאן. כלומר לא מעניין מה שלשל לחריץ הקלפי, אלא האם ניסה לאורך השנים גם להגיד על זה משהו. לפני שנתחיל, חשוב לציין משהו על גבולות הגזרה. לטעמי אין בעיה עם הגעתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו או שרת התרבות לימור לבנת להספיד את איינשטיין בכיכר רבין. זה כמעט מתבקש בנסיבות שבהן נוהל מסע ההלוויה, גם אם ברור שמהלך כזה מזכה את מבצעיו בדיבידנדים פוליטיים (למען האמת הופתעתי שכבוד הנשיא לא קפץ על ההזדמנות, אבל נרגעתי הבוקר כשראיתי שהוא נמנה על בכירי כותבי הטורים של "ידיעות אחרונות", לצד סימה קדמון וגלעד שליט; מתברר שהוא שוהה במקסיקו).

אני גם חושב שנאומו של נתניהו בכיכר היה מאופק ואותנטי. אבל מתבקשת כאן הערה לסדר. כאשר לימור לבנת מעלה על נס את ערכיו של איינשטיין בתחום התרבות, זה הגיוני ולגיטימי - ערכי תרבות יכולים להיות משותפים למחנות אידיאולוגיים שונים. במקרה של נתניהו, וגם של מנהיג מסיבת התה המקומית נפתלי בנט, חשוב לשרטט גבולות גזרה גיאוגרפים. שמתי לב ששניהם הקפידו מאוד לקשר בין איינשטיין ל"ארץ ישראל". זה חלק ממהלך אידיאולוגי מובהק שלהם. נשבעים כל הזמן בשמה של "ארץ ישראל", ומתעלמים מ"מדינת ישראל". במקרה של איינשטיין לכאורה הקלפים ביד שלהם. הרי איינשטיין הוא שטבע את הביטוי "ארץ ישראל הישנה והטובה", זימר לה עשרות סרנאדות בתקליטים הנפלאים שנשאו את הכותרת הזו, ובשיר הספציפי שנתניהו ציטט בכיכר הכריז "כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל". אבל חשוב להזכיר: אותה "ארץ ישראל" שאיינשטיין התרפק עליה הייתה בפירוש ישראל הקטנה, זו של גבולות 67'. בסן פרנסיסקו על המים הוא מבקש "תן לי חתיכת תבור/ תן לי חתיכת כנרת", ולא "תן לי חתיכת חברון/ תן לי חתיכת יצהר".

התקהלות האלפים מול ארונו של אריק איינשטייןצילום: זוהר סוסנקו

אחרי שזה הובהר, אפשר לצאת למסע הבירור. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות הטקסטים שהוא עצמו כתב במהלך קריירת ההקלטות שלו. לא היו המון כאלו, אם כי היו הרבה יותר ממה שידוע או זכור לרוב האנשים. ומתוך מה שכן היה, שירים רבים מוקדשים לאהבה (לאשה, לילד, לסמבה, ועוד). אנחנו נתרכז בשירים שהובעה בהם עמדה פוליטית. הטענה שלי שבמידה רבה, כמעט מדהימה, הם חופפים את הדרך שעשה המחנה הרעיוני שממנו צמח איינשטיין.

השיר הראשון הוא "אני ואתה". אידיאליזם צרוף, ג'ון-לנוני לחלוטין בכוונותיו הטובות ובנאיביות שלו, נטול יעדים פוליטיים קונקרטיים. זה קרה ב-1972, לפני מלחמת יום כיפור. ב-1974 מוציא איינשטיין את "סע לאט", שיר שמחבר בצורה מעניינת בין הפרטי והציבורי. בין השאר יש בו את המשפטים "ואני חושב/ עוד מעט זה עזה/ ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". עמדה סבילה מאוד, נטולת עמדה או אפילו הקשר כלפי אותה "עזה". מי יעיף את הרימון? מה גורם לו להעיף רימונים? האם יש איזו זיקה לאותם חיילים מסכנים ששוכבים בתחילת השיר בבוץ? האם מדובר בגזירה משמיים, או יכול להיות באופק פיתרון כלשהו?

בשלב הזה לא ממש (ובשיר אחר באלבום הזה, למילותיו השנונות של נתן אלתרמן, איינשטיין אכן מלעיג על אותן "שיחות" מדיניות שנמשכות לנצח, ונראה שמתקיימות בעיקר לצורך קיומן, בהקבלה מרתקת לסיבוב הנוכחי בין ישראל והפלסטינים). אבל מהר מאוד המצב משתנה. והשיר הפוליטי הבא שמחבר איינשטיין נקרא "עוד יהיה". זה גם אחד השירים הנדירים שאיינשטיין גם הלחין בעצמו, אבל לענייננו חשוב יותר הטקסט: "הנה אייבי נתן/ על האוניה/ הוא מפליג, הוא מפליג/ אל תוך החשכה/ יא חביבי אייבי, בהצלחה לך!/ יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה/ עוד יהיה, עוד יהיה/ עוד יבוא שלום עלינו".

אריק איינשטיין וצבי שיסל בלוויה של מאיר אריאלצילום: מיקי קרצמן

האוניה היא ספינת "קול השלום". אייבי הוא מי שבאומץ לבו ובשליחותו המוטסת לקהיר הסעיר את רוחו של איינשטיין, על פי עדות מאוחרת שלו עצמו. והשלום אכן הגיע, בדמות הסכמי קמפ-דיוויד שעליהם חתמו בגין וסאדאת.

אבל אותו בגין, והמהפך שהעלה אותו לשלטון, הביאו איתם גם זעזוע פוליטי ושינוי יוצרות חברתי. אצל רבים במחנה הפוליטי שממנו צמח איינשטיין, התגובה הייתה התרחקות, התכנסות והשתבללות. לא פלא שב-1980 הוא כבר מתאר את עצמו כ"חמוש במשקפיים". זו תחילתה של קהות מרצון. ושנתיים אחר כך, באלבום מאוד חשוב שלו לענייננו, הקהות הופכת לעמדה. דרך חיים. כאן הוא כבר "יושב על הגדר/ רגל פה רגל שם/ יושב על הגדר/ בסדר עם כולם/ דופק חיוכים לכל הכיוונים/ ותמיד, תמיד נמצא בעניינים... יושב חושב על הגדר/ מביט לפה, מציץ לשם/ קורא עיתון שומע חדשות בזמן/ עוטף את עצמו במסך עשן".

איינשטיים עצמו טען אחר כך שהשיר לא הובן כהלכה, ולמעשה מהווה ביקורת על אופורטוניזם. אני לא בטוח שבאמת יש פער גדול בין אופורטוניזם לקהות מהסוג שמתואר כאן. זו קהות מעניינת. לא ממש אסקפיזם, אלא מעין שוויון נפש מדוכדך ומדכדך אל מול המציאות הפוליטית. שימו לב שהדובר מקפיד לקרוא עיתון ולשמוע חדשות בזמן. אבל הוא עוטף את עצמו במסך עשן, וברור שהחיוכים שהוא דופק מכסים על כאב גדול. יש כאן חפיפה מדהימה להלך הרוח שפקד רבים-רבים אל מול הניצחון השני של בגין והליכוד, ב-1981. ובניגוד לניצחון הראשון, שהצמיח ממשלת ימין-מרכז מתונה, הפעם קמה ממשלת ימין צרה ואסונית, שהוליכה את ישראל למלחמת לבנון ולקריסה כלכלית. המפלט שמציע איינשטיין ברבים משירי האלבום האחרים הוא בנחמות תרבותיות ואישיות. הוא בורח לאלתרמן, לחלפי, לקלפטר והרוק’נרול ("טירוף במה") או הסמבה ("בשבחי הסמבה"), לילד שלו ("בוקר טוב אמיר). הקרב לכאורה הוכרע.

הלווית אריק איינשטיין בבית הקברות טרומפלדור, היום

האלבום הבא שאיינשטיין יוציא, "שביר", הוא כולו תגובה פוסט-טראומטית לתאונת הדרכים הקשה מאוד שבה היה מעורב אחרי צאת "יושב על הגדר", בלב תל אביב. אבל באופן כמעט מיסטי, ניתן לקרוא אותו גם כתגובה לאותה "תאונה למדינה" שיתאר באותה שנה חברו שלום חנוך ב"מחכים למשיח". איינשטיין מעולם לא היה בנוי לכתוב שירים כמו "מחכים למשיח", "בלי לומר מילה" או "לא עוצר באדום". ודאי שבמצבו הנפשי והגופני אחרי תאונת הדרכים זה היה למעלה מכוחותיו. העמדה הרעיונית שלו נגזרת מאופיו וממצבו האישי, ומבטאת היטב תחושה כללית של המחנה באותן שנים: "שביר, מתפורר בקלות/ מעמיס על עצמו את כל העולם/ נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה... שביר, מתפורר בקלות, מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן/ לוקח כבד, חושב זה סוף העולם".

ומייד אחרי השיר הזה מופיעה עוד מלאכת זיקוק, שוב עם לחן וגיטרה מייבבת מופלאה של קלפטר: "החיים עוד לא חזרו למסלולם/ הפצעים עדיין לא הגלידו/ אולי זה יישאר כבר לעולם/ אולי צריך לתת לזה עוד זמן/ מה יהיה ימים יגידו". אנחנו מדברים כאן על שירים שהוקלטו ב-1983. כל מלה נוספת מיותרת.

האלבום הבא שיוציא איינשטיין ייקרא "פסק זמן" ("אולי זה רק משבר קטן וזה חולף/ אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף"). זה שיבוא אחריו הוא כבר האלבום הפוליטי ביותר שלו. זה מצחיק, כי הוא הוסווה היטב בכמה שירים שהפכו ללהיטים גדולים. אחד יווני עם פוליקר, אחד לירי על התוכי יוסי, אחד תנ"כי על אהבת יעקב לרחל, אחד סחבקי על התה והלימון והספרים הישנים. האחרון, "אוהב להיות בבית", נתן את שמו לאלבום כולו. הוא מבטא יפה את הנסיגה האיינשטיינית הסופית שתתרחש מאוחר יותר, אבל בשלב הזה הוא לחלוטין לא מייצג את הרוח. לפחות לא את רוח מרבית השירים שאיינשטיין עצמו כתב לאלבום. זה אלבום שניתן היה לקרוא לו גם "היום השיר שלי עצוב", כשם אחד משיריו המיוסרים.

קברו הטרי של אריק איינשטיין, הערב בתל אביבצילום: מוטי מילרוד

זה אולי האלבום היחיד שבו איינשטיין הרשה לעצמו להיות כועס ומאוכזב. השיר הראשון שנכתב אליו, וגם נשלח באומץ רב לתחנות הרדיו כתקליטון מקדים, היה "יושב מול הנייר". אחד השירים הטובים ביותר בקטלוג של איינשטיין, ולבטח הטקסט הפוליטי החד ביותר שכתב מימיו:

"יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב
יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל
יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת
מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול
אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן,
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו,
אני כל כך עצוב בא לי לבכות
יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב
יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול
יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת
מביט אל הנייר, טומן הראש בחול".

כך, בכנות וגילוי לב מדהימים עבור "הזמר של המדינה", מסכם איינשטיין את הלך הרוח הפוליטי שבו הוא והמחנה שלו שרויים. הוא לא חוסך את שבטו, לא רק מהמדינה אלא גם מהאימפוטנציה העצמית ("לא יוצא לי קול", "טומן הראש בחול"). מבחינה מוזיקלית, המהלך המדהים בשיר הזה הוא ההחלטה הגאונית של מיקי גבריאלוב ואיינשטיין להלחין ולבצע את השיר הזה כמו המנון סוחף. הוא מעובד בנוסח"היי ג'וד" של הביטלס, ממש פלטפורמה לשירה בציבור. לא פלא שבאותה נקודת זמן יצא הקצף על איינשטיין, בראש ובראשונה בתוך המחנה עצמו. כך למשל ירון לונדון בזחיחותו, שכתב לו מאמר תגובה פוגעני תחת הכותרת "ברל'ה צא".

התגובה המאוחרת, והלא מרשימה לטעמי, למתקפה הזו הייתה בשיר "עיתונאי קטן שלי". אבל הוא הספיק להגיב כבר באלבום עצמו. השיר שפותח אותו מסביר: "בסך הכל רציתי לטפטף טיפה/ כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה/ תהיינה לים". יש כאן ניסוח יפה, וצנוע מאוד, של האופן שבו מרשה לעצמו איינשטיין לגלות מעורבות אמנותית בשדה הפוליטי. ויש כאן גם אופטימיות זהירה, או לפחות הימנעות מהרמת ידיים. בשיר אחר באלבום, מכריז איינשטיין שהוא "מנסה לחשוב שבסוף יבוא שלום/ ושמה שחלמנו זה בכלל לא חלום/ בתוך החושך הגדול אני כורע ברך/ מחכה שיבוא האור הגדול".

מכאן ואילך מיעט איינשטיין לכתוב במישור הפוליטי. אם רוצים לנסות ולנחש מה היו נטיות לבו הרעיוניות מכאן והלאה, אפשר להסתמך במידת מה על שירים שבחר לבצע וכתבו אחרים. הם מבטאים פחות או יותר את אותו סנטימנט שנוסח ב"מנסה לראות את הדברים הטובים": תחושה של חושך גדול, הכרה ריאליסטית בתבוסה, עם השארת סדק צר של אמונה ותקווה בעתיד טוב יותר. במיטבם ובמיטבו, השירים הללו מרגשים מאוד. למשל "יש בי אהבה" של ארקדי דוכין, ולא פחות מכך "האור בקצה" שהפליאו לכתוב יעקב גלעד ויהודה פוליקר. זה קרה ב-1997, קצת אחרי רצח רבין, עמוק בתוך ממשלת נתניהו הראשונה. השיר הזה מסתובב איתי בשתי היממות האחרונות, ולא מרפה. אריק שר ומבצע אותו כל כך יפה ובכזו התכוונות, שמבחינתי הוא עצמו כתב אותו:

"התשובה עוד נישאת ברוח
יש כתובות על הקיר
בכיכר של העיר
יש לפעמים רגעים שנדמה
הנה האור בקצה
מהבהב בחושך

כל הנרות
שהדלקנו בלילה
לא יגרשו את החושך הקר הזה
כל הרוחות שנשבו כל הלילה
לא יכבו את האור בקצה
לא יכבו את האור
שעולה בבוקר".

אפשר לקרוא את הטקסט הזה כהמנון אלטרנטיבי של מחנה מוכה, מבולבל ומאוכזב - שאולי יידע בוקר אחד לאסוף את עצמו ולהתחדש ולהתרחב כדי להציל את מדינת ישראל מידי עצמה. ביטוי של אמונה חסרת היגיון או סימוכין שיש אור בקצה, פשוט כי חייב להיות. למעשה, מפעל חייו של אריק איינשטיין מהווה הוכחה תרבותית ניצחת שמתקיים אור כזה. את האור הזה אולי קברו אתמול לרגע בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, אבל הוא ימשיך להתקיים. אי אפשר לכבות אותו.

משגב מבינתי

בין מספידיו של אריק איינשטיין ב"ידיעות אחרונות" לא נפקד כמובן מקומו של יאיר לפיד. אבל יאיר לפיד אינו בעל טור ב"ידיעות אחרונות". הוא שר האוצר. יום לפני כן, כדרכו של העיתון מאז מינויו לשר האוצר, הוא כיכב בתמונה מחמיאה על העמוד הראשון. למחרת הוא הופיע באותו עמוד כבעל טור. זה חלק מאותו טשטוש גבולות מוחלט שלוקה בו "העיתון של המדינה" בקדנציה הממשלתית הנוכחית. בשבוע שעבר התפרסם בו גם טור מאת שר הגמלאים אורי אורבך, בנושא פרשת אייל גולן והשלכותיה. בעבר הלא רחוק התפרסם שם גם טור של גדעון סער. עיתון לא אמור לפרסם טורים של שרים. הוא אמור לדווח על פועלם, לבקר אותם אם צריך, ולכל היותר לראיין אותם (על ידי איש מקצוע בתחום שעליו הם מופקדים, כלומר להושיב מול שר האוצר עיתונאי כלכלי ולא כותב מגזיני). העניין הזה לא אמור להיות מובן מאליו וברור לכולם?

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

ח"כ רינאוי-זועבי ולפיד בפגישה, היום

חדשות היום, 22 במאי

בית החולים איכילוב, ב-2021

משרד הבריאות: הגבר שאושפז באיכילוב אומת כחולה באבעבועות הקוף

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

אבידר בכנסת, אתמול

המסר האמיץ של אלי אבידר

להקת BTS

מעריצות BTS? אסור לכן למחוא כפיים בהופעות

מייסדים

מוותרת על הבורסה: חברת חיזוי מזג האוויר Tomorrow.io ביטלה את הספאק

פליטים אוקראינים נוחתים בישראל, שלשום. כל אזרח אוקראיני שאינו יהודי יהיה רשאי להגיש בקשה מקוונת באתר משרד החוץ, ולהציג את האישור בעת העלייה למטוס

איך המתווה לקליטת פליטים מאוקראינה משנה את המצב ומה הביקורות עליו?

הפגנה במוסקבה

"סיקרתי הפגנות במוסקבה ונדהמתי מכמות הצעירים - עכשיו הם בהלם"