דרושה אלטרנטיבה למדיניות החוץ הישראלית - מכון מיתווים - הבלוג של מכון מיתווים - מדיניות החוץ האזורית של ישראל - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרושה אלטרנטיבה למדיניות החוץ הישראלית

נתניהו מייצר מצג של שגשוג דיפלומטי אך המצב בפועל שונה. לישראל משרד חוץ מוחלש, ממודר ומקוצץ, הסובל מפגיעה בפעילותו. גם הרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ מתערער והולך. בלוג חדש

תגובות
יולי 2017 - נתניהו עם ויקטור אורבן במהלך ביקור בפורום הכלכלי בבודפשו
חיים צח / לע"מ

ד"ר נמרוד גורן

לפני שבע שנים הזהיר שר הביטחון דאז, אהוד ברק, מפני צונאמי מדיני שאיתו תצטרך ישראל להתמודד אם יימשך הקיפאון המדיני. בהמשך, גם ציפי לבני הזהירה בקמפיין הבחירות שלה מפני בידוד מדיני ממשמש ובא. והנה לאחרונה אנחנו שומעים מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שישראל דווקא חווה פריחה מדינית ונהנית ממעמד בינלאומי חסר תקדים. היחסים החמים עם הממשל האמריקאי, הבריתות שמתחזקות עם מדינות באגן הים התיכון, והקשרים המתהדקים עם אלה שהמפרץ הפרסי, יכולים להעיד שאולי זה אכן המצב. אלא שאז נכנסו לתמונה גם הקיפאון בתהליך השלום, חוסר ההצלחה מול חמאס בעזה, המתיחות עם האיחוד האירופי, המשברים עם רוסיה וטורקיה, הפגישות הלבביות עם מנהיגים בעייתיים מהונגריה, ברזיל, הפיליפינים, איטליה ועוד.

ועדיין, השיח הפוליטי והציבורי בישראל דל באלטרנטיבות בתחומים שקשורים לתוכן מדיניות החוץ הישראלית, לערכים שמובילים אותה, ולמעמד הגורמים הממשלתיים שמיישמים אותה. ניתן לציין שלוש סיבות לכך: 1. לישראל אין מזה עשרות שנים תפישת מדיניות חוץ לאומית וכשלא ברור מהם המטרות והיעדים, קשה יותר לייצר תפישה מנוגדת וחלופית. זה מחייב לייצר תכניות חדשות יש מאין. 2. הרצון של גורמים מובילים באופוזיציה לקושש קולות מהמרכז ומימין, מוביל אותם להימנע מהצגת אלטרנטיבה סדורה למדיניות החוץ הנוכחית. זה בולט גם במהלך מערכות בחירות, וגם ביניהן. באופוזיציה מעדיפים לבקר את סגנון ההתנהלות של הממשלה בנושאי חוץ, מאשר את תוכן המדיניות עצמה. ייתכן שגם פערי ידע של חברי כנסת בתחום מדיניות החוץ תורמים לכך. 3. יש תחושה רווחת שנתניהו מצליח בתחום החוץ, שזהו תחום שיהיה קשה לקעקע בו את מעמדו הציבורי, ושלכן עדיף לאתגר אותו לקראת הבחירות בנושאים אחרים ולא למקד קמפיינים בסוגיות מדיניות החוץ.

ואולם, בפתחה של מערכת הבחירות 2019, יש צורך לשנות זאת ולקדם שיח על אלטרנטיבות למדיניות החוץ הישראלית. צריך להציע אלטרנטיבות להחלשה השיטתית של הכלים והגורמים שאמונים על יישום מדיניות החוץ והפיקוח עליה; צריך להציע אלטרנטיבות לירידה בחשיבות הערכים הדמוקרטיים ביחסי החוץ של ישראל; וצריך להציע אלטרנטיבות לתכני מדיניות החוץ שמקדמת הממשלה.

הרצאה שהתקיימה בכנס השנתי של מיתווים 2018

באשר להחלשת הכלים והגורמים, בישראל אין הבנה מספקת של חשיבות הדיפלומטיה בקידום הביטחון הלאומי. קולו של הדרג הביטחוני נוכח בשיח הפוליטי-ציבורי ומשפיע הרבה יותר על קבלת החלטות מאשר זה של הדרג הדיפלומטי וועדת החוץ והביטחון כמעט שאינה דנה בנושאי חוץ. ההסלמה האחרונה בעזה הראתה שהאתגרים בפניהם עומדת ישראל הופכים יותר ויותר מדיניים, ופחות כאלה שניתנים להכרעה בכלים ביטחוניים. כפי שאמר עמוס עוז ז"ל, "כבר כמעט מאה שנים שאנו מרימים (על שכנינו) מקל גדול, ועוד יותר גדול, ועוד יותר גדול, וזה לא עוזר".

נסיעותיו התכופות של ראש הממשלה לחו"ל מייצרות מצג של שגשוג דיפלומטי, אך המצב בפועל הוא שונה. לישראל יש משרד חוץ מוחלש, ללא שר חוץ במשרה מלאה מזה שלוש שנים וחצי. המשרד מודר מנושאי ליבה במדיניות החוץ הישראלית, סמכויותיו פוצלו בין משרדי ממשלה רבים שאינם מתואמים ביניהם, הוא סובל מקיצוצים חוזרים ונשנים בתקציב ומפגיעה בחופש הפעולה המקצועי של אנשיו, פעילותו אינה שקופה מספיק לציבור הישראלי (שגם אינו מבין את חשיבות משרד החוץ), והוא הופך פחות אטרקטיבי לכוח אדם איכותי שמדיר רגליו מקורס הצוערים ומקריירה ארוכת-טווח בו.

באשר להתרחקות מערכים, מטבע הדברים, מדינות מנסות לרכוש לעצמן כמה שיותר ידידים בזירה הבינלאומית ולאתר דרכים לקדם את האינטרסים שלהן. משמעות הדבר היא לעתים קשירת קשרים עם משטרים ואישים שפועלים מתוך מערכת ערכים שונה, ולעתים אף מנוגדת. ראינו דוגמאות לכך בהיסטוריה הדיפלומטית של ישראל. אולם, על פי רוב, ישראל הקפידה בעבר להדגיש את השייכות שלה למועדון הדמוקרטי-ליברלי. שיתופי הפעולה שלה עם מדינות בעלות משטרים אחרים, הוצגו ככורח ולא כבחירה ערכית.

1
ערן וולקובסקי

בשנים האחרונות זה משתנה. הרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ של ישראל מתערער והולך. ישראל מאמצת אל חיקה מנהיגים לא-דמוקרטיים, מייצרת קשרים עם גורמי ימין קיצוני באירופה שלעתים גם נגועים באנטישמיות, עושה דה-לגיטימציה לביקורת על מדיניותה בנושא הפלסטיני, מקשה על כניסת אורחים מחו"ל לתחומה, ומחוקקת חוקים דוגמת חוק הלאום וחוק ההסדרה שמעוררים עליה תרעומת בינלאומית. הכיוון הערכי הזה מרחיב ומעמיק את השבר עם קהילות יהודיות ליברליות בארה"ב ובאירופה, שיש לו השלכות שליליות על החוסן הלאומי של ישראל.

באשר לתכני מדיניות החוץ, ראש הממשלה מצליח לקדם את סדר היום המדיני שלו בזירה הבינלאומית ומצליח גם להשריש את הנרטיב המדיני שלו בקרב רבים מהציבור הישראלי. הדבר גורם ליריביו הפוליטיים להעדיף להתמקד בהצגת אלטרנטיבות בתחומים אחרים. את תחום החוץ הם מזהים כנקודת חוזקה של ראש הממשלה. אבל, במקום לבחור להתרחק מהנושא, יש לדון בשאלה העקרונית האם סדר היום המדיני שמצליח נתניהו לקדם הוא אכן הטוב והמועיל עבור ישראל. האם נכון להתרחק מפתרון שתי המדינות? להתמיד בקיפאון בתהליך השלום? לנסות ולשמר את הפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה? להתעלם מיוזמת השלום הערבית ומההצעה האירופית לכונן שותפות מיוחדת עם ישראל לאחר שלום? לתקוף ולהחליש את האיחוד האירופי ולהציג אותו כיריב ולא כשותף? להתעלם מהזיקה בין מצב תהליך השלום עם הפלסטינים ליכולת של ישראל לפרוץ דרך אל מדינות ערב? לסמן ביקורת על ההתנחלויות כ-BDS ואנטישמיות? ולהפוך את ישראל לנושא שנוי במחלוקת מפלגתית בפוליטיקה הפנים-אמריקאית? לדעתי התשובה לשאלות אלו היא לא.

לקראת הבחירות הקרובות, חשוב להימנע מטעויות העבר ולהציג לבוחר אלטרנטיבה ברורה וסדורה בתחום מדיניות-החוץ, שבמרכזה חיזוק מערך החוץ, העמקת ושיפור קשרים במזרח התיכון ובאירופה, וקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

ד"ר נמרוד גורן הוא ראש מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#