שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

על האופוזיציה להתלכד סביב מדיניות חוץ אלטרנטיבית

במערכת הבחירות הנוכחית צריך להציג חלופה לאלה שמחלקים את הציבור בין "נאמנים" לבין "בוגדים". יהיה בכך אקט של התנגדות פנימית ואולי אף תיקון לשינוי המשטרי שביצע נתניהו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנימין ושרה נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן. ישראל קושרת בריתות עם החשוכים והבזויים שבמשטרים
בנימין ושרה נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן. ישראל קושרת בריתות עם החשוכים והבזויים שבמשטריםקרדיט: חיים צח / לע"מ

זהבה גלאון

לקראת בחירות 2019, המחלוקת אינה עוד על מדינה אחת, שתי מדינות, דמוקרטיה או אפרטהייד, אלא על עצם הלגיטימיות של השמעת אלטרנטיבות. המתמודדים לכנסת בימין הישן, בימין החדש ובימין הקיצוני לא מעוניינים עוד להתמודד עם אלטרנטיבות, אלא, לעשות דה-לגיטימציה למי שמתנגד למדיניותם. ראש הממשלה נתניהו מחלק את הציבור הישראלי לא לתומכי הכיבוש ולמתנגדיו, אלא ל״נאמנים״ ו״בוגדים״. מי שתומך בהמשך משטר הכיבוש הוא "נאמן". מי שמתנגד לו הוא "שמאלני בוגד״.

מחלוקות הן דם חייה של דמוקרטיה, אבל ממשלות נתניהו שינו את הכללים. עד לאחרונה עוד אפשר היה לחיות באשליה שיש סט ערכים דמוקרטי שמשותף לכולנו. שיש מסגרות של שלטון חוק, ושוויון בפני החוק, ויחסי קואליציה-אופוזיציה סבירים, ונאמנות לכללים ממלכתיים מסוימים. את כל אלו - הממשלה הנוכחית ניפצה ובעצם גרמה לשינוי משטרי פנימי: מדמוקרטיה ליברלית לסוג משטר אחר, שבו אין עוד מתחרים על לבו של הציבור, אלא, צד אחד נאבק על עצם הלגיטימציה הפוליטית שלו מול עריצות של משטר, שרוחש בוז לזכויות אדם ולכללי המשחק הדמוקרטי, ושנהנה מרוב בקלפי.

דוגמה אקטואלית לגינוי המיידי של מי שמשמיע ביקורת על תוצאות מדיניות הכיבוש היא ההתנפלות על אושרת קוטלר, שבמהדורת "חדשות 13" אמרה בהתייחסות לכתבה על אלימות חוזרת מצד חיילים בגדוד הנח"ל החרדי כלפי פלסטינים: ״שולחים את הילדים לצבא, לשטחים ומקבלים אותם ׳חיות אדם׳. זו התוצאה של הכיבוש״. בתגובה תקף אותה נתניהו ואמר: "אני גאה בחיילי צה״ל ואוהב אותם מאוד. דבריה של אושרת קוטלר ראויים לכל גינוי". חבריו בימין החדש דרשו מהיועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותה לדין. ואני שואלת במה ראש הממשלה כל כך גאה? ולמה מי שמעזה לשים באומץ את הדברים על השולחן ולבקר באופן לגיטימי את הכיבוש ותוצאותיו, מוצאת עצמה תחת מתקפה ארסית בניסיון לסתום לה את הפה.

כשמנכ"ל ארגון "בצלם", חגי אלעד, אמר במועצת הביטחון של האו"ם לפני כחצי שנה ש"על העולם להבהיר לישראל כי הוא לא ימשיך לעמוד מנגד ושהוא יפעל נגד ריסוקו המתמשך של העם הפלסטיני" נשמעה השאלה המרכזית: "אבל למה בחו״ל?". השאלה הזו מופנית בעיקר לארגוני שלום וזכויות אדם, שהבינו, שעקרונות מוסריים לבדם לא יספיקו כדי שישראל תתעורר בוקר בהיר אחד ותפנים שהמדיניות שהיא נוקטת היא אכזרית, ותפסיק את הדיכוי באחת. הממשלה הזו סוגרת בפני הארגונים מוסדות ציבוריים, בתי ספר ומכינות קדם צבאיות, אבל, הבעיה שלה היא לא עם הדיבור בחו״ל, אלא, עם עצם הביקורת על מדיניותה.

במכתב ששלח ל"בצלם" ב-2016 הסביר עמוס עוז ז"ל את החלטתו שלא לקחת חלק יותר באירועים לכבודו בחו"ל: "ההקצנה הגוברת במדיניות הממשלה, יחד עם כוונותיה הברורות להוסיף ולשלוט בשטחים תוך נישול התושבים הפלסטינים, הביאו אותי לאחרונה להחלטה, שלא להשתתף עוד באירועים לכבודי בשגרירויות ישראל ברחבי תבל. זו החלטה שקיבלתי בכאב. המשך הדיכוי וגזילת האדמות בשטחים, ההסתה נגד כל מי שחולק על מדיניות הממשלה והמאמצים לחוקק חוקים שכוונתם לצמצם את חופש הביטוי ואת מעמד בית המשפט - כל אלה הביאוני להחלטתי זו".

את יריית הפתיחה בהסתה הבוטה נגד אלעד ירה ראש הממשלה נתניהו שאמר: "בשעה שחיילינו נערכים להגנה על ביטחון ישראל, מנכ"ל 'בצלם' בוחר לשאת נאום רצוף שקרים באו"ם בניסיון לסייע לאויבי ישראל. התנהלות 'בצלם' היא חרפה שתיזכר כאפיזודה קצרה וחולפת בתולדות עמנו", 'וסימן בכך את המטרה לעשב השוטה הבא. בבחירות הקודמות הוא סימן את אזרחי ישראל הערבים, "הנעים בכמויות אדירות לקלפיות", כאויב. מסתמן, שבבחירות האלו יהיו אלו השמאלנים, עמותות השמאל וארגוני זכויות-האדם, שימצאו את עצמם מותקפים על ידו ועל ידי עמותות ימין, גופי צללים, שנתניהו אפילו לא מנסה להצניע את הקשר איתם.

אבל כדי לבנות ולבסס את החלוקה הזו של "נאמנים" ו"בוגדים", נתניהו, אינו יכול להסתפק רק במהלכים שהמדינה עושה לדיכוי העם הפלסטיני, וברדיפת ארגוני החברה האזרחית. הפרויקט הזה מצריך אותם גם לרסק את הגורמים הביקורתיים הנוספים בחברה הישראלית: להחליש  את שומרי הסף, לרסק את בית המשפט העליון, את התקשורת, את האקדמיה ואת עולם התרבות; להכתים את ספר החוקים הישראלי בחוקים אנטי דמוקרטיים כמו חוק העמותות, חוק הנכבה, חוק החרם, חוק הלאום וחוק גירוש משפחות מחבלים; ולשכלל את המאבק בדה-לגיטימציה וב-BDS, באמצעות זרועות ייעודיות ומוגזמות במשרד החוץ, בצבא, במשרד ראש הממשלה, במשרד לעניינים אסטרטגיים ובשב"כ. הנכס הכי גדול של ההסברה הישראלית היה עד עכשיו הדמוקרטיה הישראלית, וזו הופכת לפסאדה ריקה, כאשר בשם אותה הסברה עצמה, השב"כ מתשאל בשדה התעופה פעילי שמאל על עמדה פוליטית לגיטימית, שמתנגדת למדיניות הממשלה בנושא ההתנחלויות והכיבוש.

על עתיד השטחים קמות ונופלות בחירות בישראל, וראש הממשלה בונה את ההון הפוליטי שלו על חשבונם של אנשים, שהקדישו את חייהם לתיקון המדינה הזו, באמצעות הסתה נגד מחנה פוליטי שלם. הוא מצא את השעיר לעזאזל המושלם למצבנו המדיני. לא מדיניות הממשלה, לא ראש הממשלה שחוגג עשור לשלטונו, לא העוולות שהשמאל והארגונים מנסים לחשוף, אלא החשיפה עצמה - הדיבור על הכיבוש, השמעת ביקורת, ואזכור עוולות העבר. במערכת הבחירות הזו צריך להציג אלטרנטיבה למדיניות-החוץ של ממשלת ישראל. יש בכך אקט של התנגדות פנימית, והדבר חיוני לשינוי אופייה של מדינת ישראל ולהגנה על הדמוקרטיה שלה. זה הדבר שצריך ללכד את האופוזיציה לממשלה הזאת אם היא מעוניינת לשמור על הדמוקרטיה.

נאומו של חגי אלעד במועצת הביטחון

חובתנו לבקר את הבריתות שממשלת ישראל קושרת עם החשוכים והבזויים שבמשטרים, ואת הזחילה אחרי כל עריץ מקומי, טיפוס מפוקפק, רודן רצחני, אנטישמי וגזען, המוכן להזיז שגרירות לירושלים. חובתנו לפעול נגד מדיניות הממשלה שמסתייעת בגורמים משפטיים בפרקליטות, במערכת אכיפת החוק הצבאית ואפילו בבג״ץ, כדי לקעקע את המחויבות לדין הבינלאומי - שהוא מקור של סדר וצדק יחסי בין מדינות. חובתנו להתנגד לחדווה שבה שרים בממשלה מסיתים כנגד השותפים ובעלי הברית הכי חשובים של ישראל כמו האיחוד האירופי - בגלל התנגדותו לכיבוש ומחויבותו כגוף בינלאומי לחוק הבינלאומי ולזכויות אדם. וחובתנו להמשיך לדבר בחו״ל בכל במה ומקום מכובדים, ולנצל כל הזדמנות כדי לומר: הכיבוש הוא לא ישראל, ואנחנו לא מוכנים לציין עוד ועוד שנים של שלטון צבאי על עם אחר, ולא רוצים להוריש לנכדנו סכסוך דמים.

ישראל לא חייבת להיות מדינת אפרטהייד מפלה, שמוכנה למסור את נפשה לחלום של הימין הלאומני ולקטלג אנשים על פי האם הם לצדנו או לצרנו, האם הם "נאמנים" שתומכים בהמשך משטר הכיבוש או "שמאלנים בוגדים" שמתנגדים לכיבוש. ישראל באמת יכולה להיות מדינה נורמלית, דמוקרטיה מתוקנת, ליברלית ופתוחה.

זהבה גלאון כיהנה כיו"ר מרצ וכחברת כנסת מטעמה

מיתווים
מכון מיתווים - מדיניות החוץ האזורית של ישראל  |מכון מיתווים

מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית הוא מכון למחקר ומדיניות שהוקם בשנת 2011 במטרה לשפר את מדיניות החוץ של ישראל, להגביר את השייכות האזורית של ישראל במזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני.

מכון מיתווים עוסק בייצור ידע והמלצות באמצעות עריכת מחקרים, כינוס צוותי חשיבה ומומחים, ביצוע סקרים ובקידום שימוש מדיני בידע שנוצר. כמו כן, עוסק המכון בעבודה עם חברי כנסת, משרדי ממשלה, ארגוני חברה אזרחית, כלי תקשורת, דיפלומטים זרים, ומכונים שותפים באזור ומעבר לו. המכון מורכב ממומחים בעלי רקע מדיני, אקדמי, דיפלומטי וציבורי. בלוג זה יציג מאמרי דעה ופרשנות פרי עטם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ