שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גם לפי "מבחן התוצאה" של קושנר, ועידת בחריין היא כישלון עגום

ממשל טראמפ ניסה "לקנות" את הפלסטינים בתמורה לוויתור על "ערכים מוגנים". אך כפי שמלמדים מחקרים על סכסוכים שבהם מרכיבי זהות לאומית עומדים במרכז, התוצאה תהיה אפקט בומרנג

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"תוכנית שעושה כל מאמץ להתרחק מההקשר הפוליטי ונמנעת מהתייחסות לנסיבות, לצעדים ולפרמטרים של פתרון הקבע"
"תוכנית שעושה כל מאמץ להתרחק מההקשר הפוליטי ונמנעת מהתייחסות לנסיבות, לצעדים ולפרמטרים של פתרון הקבע"קרדיט: ערן וולקובסקי

ד"ר ליאור להרס

חוקרים שונים בתחום הפסיכולוגיה עסקו בהשלכות ובדרכי התמודדות עם מצבים של סכסוך בעל "ערכים מוגנים" (protected values) שנתפשים כמרכיב מרכזי בזהותם של המעורבים ולכן האפשרות לפשרה מעוררת בהם התנגדות חזקה. המחקרים הצביעו על אפקט בומרנג (backfire effect) שמתרחש כשמציעים פיצוי חומרי או כלכלי בתמורה לוויתור על ערכים מוגנים. נמצא כי הצעה שכזו רק מגבירה את הזעם ואת ההתנגדות לפשרה ונתפשת כהצעה משפילה ולא מוסרית שמערבבת בין קודש וחול. תוצאות כאלה התקבלו במחקרים שנעשו בהודו, אינדונזיה, איראן ובהקשר הישראלי-פלסטיני. לא ניתן שלא לחשוב על תובנה זו כשמתבוננים בוועידת בחריין ובתוכנית הכלכלית ("Peace To Prosperity") שפרסם הצוות האמריקאי בראשות ג'ארד קושנר.

שאלת הקשר בין המרכיב הפוליטי לבין המרכיב הכלכלי עלתה שוב ושוב לאורך תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. שמעון פרס הציג בספרו "מזרח תיכון חדש", שיצא בסמוך להסכם אוסלו (1993), את החזון הכלכלי שלו לעתיד המזרח התיכון בעידן השלום. ברוח זו, תהליך אוסלו הוביל לפסגות כלכליות שנתיות בהשתתפות עשרות ראשי מדינות מהמזרח התיכון, צפון אפריקה ורחבי העולם לצד נציגי חברות כלכליות. הוועידה הראשונה נערכה ברבאט ב-1994 (בהשתתפות יצחק רבין, יאסר ערפאת ונציגי 60 מדינות) ולאחר מכן בעמאן (1995), קהיר (1996) ודוחא (1997). על רקע ועידת אנאפוליס ב-2007, פעל טוני בלייר, שליח הקוורטט דאז, לקידום שורה של פרויקטים כלכליים ברשות הפלסטינית וב-2013, לצד יוזמת השלום של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, הושקה גם תוכנית כלכלית נרחבת (IPE) בעלות של ארבעה מיליארד דולר לחיזוק הכלכלה הפלסטינית.

מהלכים אלו נעשו במקביל לתהליך של משא ומתן לשלום, בשיתוף עם ההנהגות בשני הצדדים וזכו לגיבוי בינלאומי רחב. אלו שלושה מאפיינים שלא מתקיימים במהלך הנוכחי שמקדם ממשל טראמפ. הוא נעשה בתנאים של היעדר תהליך מדיני, ללא השתתפות הצדדים לסכסוך בוועידה בבחריין, ללא שיתוף פעולה עם רמאללה וכשגורמים בינלאומיים שונים בוחרים שלא להגיע למנאמה או לשלוח לשם נציגים בדרג נמוך. ניסיון העבר מלמד כי כישלון המאמץ המדיני קוטע גם את המסלול הכלכלי.

13 בספטמבר 1993 - החתימה על הסכם אוסלו. הוביל לפסגות כלכליות שנתיות
13 בספטמבר 1993 - החתימה על הסכם אוסלו. הוביל לפסגות כלכליות שנתיותצילום: RON EDMONDS/אי־פי

הוויכוח על הקשר בין "הרגל הפוליטית" ל"רגל הכלכלית" התפתח כשב-2009 הכריז בנימין נתניהו על תוכנית הקוראת לקידום שיתוף פעולה הכלכלי שיוביל בהמשך לשלום מדיני. הצעתו מתכתבת עם תיאוריות ליברליות בחקר היחסים הבינלאומיים שעוסקות בקשר בין פיתוח כלכלי ומסחר לבין שלום, וטוענות שתלות הדדית כלכלית מפחיתה סיכוי למלחמה (תיאוריית "השלום המסחרי"). מנגד, תיאוריות ריאליסטיות בחקר היחסים הבינלאומיים דוחות גישה זו וטוענות שאין בהכרח קשר בין הדברים או שהקשר הסיבתי הוא הפוך: שלום מאפשר מסחר ותלות הדדית. כמו כן נטען (ולטענה זו מצטרפים גם חוקרים מרקסיסטים) שלעתים מסחר מהווה מקור נוסף לסכסוך. 

מחקר של גליה בר נתן ומור מיטרני שעסק ברעיון של "שלום כלכלי" בהקשר הישראלי-פלסטיני, הציג ביקורת נוספת על המודל הליברלי. הוא הדגיש שבמצבים של סכסוך א-סימטרי, ובמיוחד בתנאים שבהם אחד הצדדים הוא שחקן לא-מדינתי הנאבק לעצמאות, הרצון הפוליטי בעצמאות גובר על השיקולים הכלכליים. כמו כן, על מנת לקדם תלות הדדית לקראת שלום נדרש תנאי מקדים של עצמאות פוליטית וכלכלית בשני הצדדים.

ערב הוועידה בבחריין, ולאחר שנתיים של ציפייה ל"עסקת המאה" של הנשיא טראמפ, פרסם הצוות האמריקאי בראשות קושנר תוכנית כלכלית שעושה כל מאמץ להתרחק מההקשר הפוליטי ונמנעת מהתייחסות לנסיבות הפוליטיות בשטח, לצעדים הפוליטיים הנדרשים ולפרמטרים של פתרון הקבע. אנשי הצוות אף הדגישו שכותבי התוכנית הכלכלית לא היו מודעים לפרטי התוכנית הפוליטית שמועד פרסומה - אם אכן תתפרסם - אינו ידוע.

התוכנית לא מדברת על מדינה פלסטינית (אלא רק "חברה פלסטינית"), לא מזכירה את מזרח ירושלים ולא מתייחסת למרכיבים המרכזיים במציאות של היום הנוגעים לכל מהלך כלכלי בהווה או בעתיד, כמו הסכם פריז (שנחתם ב-1994 וקבע את מסגרת היחסים הכלכליים בין הצדדים), שטחי C ומגבלות התנועה בשטחים. מרכיבים אלו דווקא כן נמצאים במוקד הדו"חות שמפרסם הבנק העולמי על אודות הכלכלה הפלסטינית והצעדים האפשריים לפיתוחה וצמיחתה. קושנר הודה בדבריו שהתוכנית הכלכלית תתגשם רק בתנאים של הסכם שלום (וכך צויין גם בתוכנית) אך הבהיר שבשלב הזה הם לא עוסקים בכך אלא מתמקדים רק ב"חזון הכלכלי". רעיונות ומרכיבים רבים בתוכנית הזו הועלו לאורך השנים בתוכניות ובהצעות של גורמים שונים ובהם הקוורטט, הבנק העולמי והתוכנית הכלכלית של קרי.

קושנר עם שר האוצר האמריקאי ויורש העצר של בחריין, בחודש שעבר במנאמה
קושנר עם שר האוצר האמריקאי ויורש העצר של בחריין, בחודש שעבר במנאמהצילום: /אי־פי

גם אם הצוות האמריקאי מציין שהוא מכיר בקשר בין הכלכלי והפוליטי, העובדה שפרסם תוכנית כלכלית מקיפה לכלכלה הפלסטינית (בעלות של 50 מיליארד דולר) ובמקביל לא פורסמה תוכנית מדינית ולא הוצגה התחייבות לפתרון שתי המדינות, מעצימה את התחושה שמדובר בניסיון "לקנות" את הפלסטינים בתמורה לוויתור על ערכים מוגנים. התוכנית הכלכלית גם לא נחשפה בחלל ריק, אלא על רקע שורה של מהלכים של הממשל נגד הפלסטינים. אלה, לא הותירו עוד אמון ביכולתה של ארה"ב לקדם שלום (מהעברת השגרירות לירושלים, דרך קיצוץ הסיוע הכלכלי לפלסטינים, סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון ועד השתתפות השגריר האמריקאי בחנוכת "דרך עולי הרגל" בסילוואן). כמו כן, רבים הצביעו על כך שבתוכנית הכלכלית שולבו תמונות מפרויקטים קיימים מהם הממשל הנוכחי החליט לקצץ את תקציבי התמיכה.

מעניין היה לראות במהלך הוועידה את המתח בין הרטוריקה והמסגרת שהצוות האמריקאי הוביל, לבין המסרים והקולות שהשמיעו שחקנים בינלאומיים אחרים שהשתתפו באירוע. טוני בלייר, למשל, אמר שאי אפשר להפריד בין שני המרכיבים - הפוליטי והכלכלי - והדגיש את המחויבות לשתי מדינות. יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, כריסטין לגארד, הבהירה ששלום, אמון ויציבות פוליטית הם תנאים הכרחיים לתוכנית כלכלית. השר הסעודי מוחמד אל-שייח' הדגיש שפרויקטים כלכליים דומים לאלו המוצעים בתוכנית נידונו כבר בתהליך אוסלו, אך התאפשרו רק בזכות העובדה שהיתה אז תקווה ואמונה בצד הפלסטיני שיש כוונה אמיתית לשלום, ולכן יש צורך להחזיר את התקווה הזאת. גם שר החוץ הבחרייני שייח' חאלד בן אחמד אל-חליפה, דיבר בראיונות לכלי תקשורת ישראלים על הצורך בפתרון פוליטי ארוך טווח שיתבסס על שתי מדינות.

בדברי הסיכום של קושנר בוועידה הוא ציין שכאיש עסקים הוא בוחן מהלכים לפי תוצאות ולא לפי מאמצים. אם ניעזר במבחן זה ביחס אליו, נראה שהתוצאות עגומות. שנתיים לאחר כניסתו לתפקיד, מתוכנית שאפתנית לסיום הסכסוך נותרה "סדנה כלכלית" שהתנהלה בצורה חובבנית ללא נציגי הצדדים, עם ספקנות בינלאומית ורשימת משתתפים תמוהה. במקביל, בשטח עצמו אין סימן לתהליך מדיני, קיים נתק בין וושינגטון לרמאללה, הרשות הפלסטינית על סף קריסה (ללא מאמץ אמריקאי לפתרון משבר הכספים), הגבול עם רצועת עזה קרוב לפיצוץ ובמזרח ירושלים המתיחות גוברת.

ישראל עומדת בפני בחירות נוספת ואם תקום בה ממשלה חדשה שתרצה לקדם מהלך מדיני בזירה הפלסטינית, היא תתקשה להיעזר בשחקן האמריקאי בהינתן המשך התנאים הקיימים. יהיה עליה לשקול את הגישה שבה נקטו ישראל ומצרים ב-1977, ישראל ואש"ף ב-1993 וישראל וירדן ב-1994: פריצת דרך מדינית באמצעות ערוץ דיאלוג ישיר.   

ד"ר ליאור להרס הוא עמית מדיניות ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני במכון מיתווים. הוא עמית פוסט-דוקטורט במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס ובמכון למחקר ע"ש הארי טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים

מיתווים
מכון מיתווים - מדיניות החוץ האזורית של ישראל  |מכון מיתווים

מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית הוא מכון למחקר ומדיניות שהוקם בשנת 2011 במטרה לשפר את מדיניות החוץ של ישראל, להגביר את השייכות האזורית של ישראל במזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני.

מכון מיתווים עוסק בייצור ידע והמלצות באמצעות עריכת מחקרים, כינוס צוותי חשיבה ומומחים, ביצוע סקרים ובקידום שימוש מדיני בידע שנוצר. כמו כן, עוסק המכון בעבודה עם חברי כנסת, משרדי ממשלה, ארגוני חברה אזרחית, כלי תקשורת, דיפלומטים זרים, ומכונים שותפים באזור ומעבר לו. המכון מורכב ממומחים בעלי רקע מדיני, אקדמי, דיפלומטי וציבורי. בלוג זה יציג מאמרי דעה ופרשנות פרי עטם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ