ארצות הברית: מתווך לא הוגן בסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההתנהגות האמריקאית הופכת את ההסכם העתידי, ללא אפשרי - עבור שני הצדדים. כל צד וסיבותיו. כעת נראה שהכישלון הידוע מראש מונח דווקא לפתחו של המתווך שהסתבך בהגינותו

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דייוויד פרידמן שובר את הקיר במנהרה בסילוואן, היום
דייוויד פרידמן שובר את הקיר במנהרה בסילוואן, היוםצילום: מתוך עמוד הפייסבוק "עיר דוד - ירושלים הקדומה"

פרופ' אלי פודה

השליח האמריקני ג'ייסון גרינבלט אמר באחד מראיונותיו כי "אין דבר כזה מתווך הוגן. הרעיון של מתווך הוגן לא היה קיים ומעולם לא יהיה קיים". משפט זה מבוסס על בורות היסטורית או סתם על רצון לחפות על העובדה הברורה שארה"ב, בשלב הזה, אינה מהווה מתווך הוגן בין הישראלים לפלסטינים.

משאים ומתנים אינם מצליחים או נכשלים רק בשל אישיותו של המתווך. יש סיבות רבות לכך שסבבי השיחות בין ישראל והפלסטינים נכשלו לאורך השנים. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי קיומו של מתווך ששני הצדדים ראו אותו כהוגן והגון, הוא נכס שסייע בהשגת ההסכם. כך היה קיסינג'ר, כאשר תיווך בין ישראל ומצרים, מצד אחד, ובין ישראל וסוריה, מצד שני, בהשגת שלושה הסכמי הפרדה ב-1975-1974. יהדותו של קיסינג'ר מעולם לא נתפסה בצד הערבי כגורם המשפיע לרעה על יכולת התיווך שלו.

גם הנשיא האמריקני קרטר הצליח לנווט באופן נייטרלי בין בגין וסאדאת בשיחות בין ישראל ומצרים בקמפ דיוויד ב-1978, וכן במהלך המשא ומתן לקראת חתימת הסכם השלום ב-1979. באופן אישי, נראה היה שקרטר קרוב יותר לסאדאת מאשר לבגין, אולם זה לא הפריע לו לנהל את המשא ומתן ללא משוא פנים. גם הנשיא קלינטון הצליח בתיווך שלו בין ישראל, הסורים והפלסטינים לשכנע לגבי היותו חסר פניות, למרות שמבחינה אישית היה קרוב למדינאים הישראלים וכמעט כל יועציו היו יהודים.

העמדה האמריקנית תחת ממשל טראמפ היא כה חד-צדדית לטובת ישראל, שנשאלת השאלה באיזו מידה הם בכלל יכולים לתווך. כמה דוגמאות מלמדות כי חוסר הסימטריה או אי-השוויון זועק לשמים: ראשית, מאז כניסתו לתפקיד, טראמפ נפגש עם נתניהו בארה"ב ובישראל שבע פעמים; מאידך, הוא נפגש עם עבאס בוושינגטון וברמאללה פעמיים בלבד. שנית, ממשל טראמפ קיבל כמה החלטות היסטוריות שעמדו בסתירה מוחלטת למדיניות ארה"ב בעבר, וכולן תומכות בישראל ו/או פוגעות בפלסטינים, והרשימה ארוכה: סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון בספטמבר 2018; הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים בדצמבר 2017; הפסקת המימון האמריקני לסוכנות הפליטים הפלסטינים של האו"ם, אונר"א, בספטמבר 2018.

ניתן להוסיף גם את ההצהרה של טראמפ המכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן. אף שהחלטה זו אינה נוגעת לפלסטינים, היא בהחלט מחזקת את הדימוי של ארה"ב כתומכת חד-צדדית בישראל. שלישית, מרבית ההתייעצויות בנוגע לתכנית השלום האמריקנית התקיימו עם הישראלים בלבד. ולבסוף, השיא היה כאשר גרינבלט והשגריר האמריקני פרידמן השתתפו בטקס חנוכת מנהרה בסילוואן – פרויקט שממומן על ידי עמותת אלע"ד, שפועלת בסיוע ממשלתי לחיזוק הקשר היהודי לירושלים.


את הסרבנות הפלסטינית להשתתף בוועידה הכלכלית בבחריין יש לראות בהקשר זה. ההתנגדות הפלסטינית אינה קשורה רק לחשש שהחלק הכלכלי של תכנית טראמפ יהווה תחליף לחלק המדיני, אלא היא ביטוי לכעס ולחוסר האונים בעקבות מה שנתפס בעיניהם כהתנהגות משפילה של האמריקנים "שאינה סופרת אותם". ממשל טראמפ נתפס בצד הפלסטיני (ובחלק מהעולם הערבי) כמתווך לא הוגן, לא אמין ועל כן לא ראוי, וזאת עוד לפני שבכלל הוצגה תכנית השלום. 

ראש הממשלה נתניהו והשליח ג'ייסון גרינבלט בירושלים, במארס האחרון
ראש הממשלה נתניהו והשליח ג'ייסון גרינבלט בירושלים, במארס האחרוןצילום: HANDOUT/רויטרס

בנייתה של תכנית שלום היא מבצע מורכב, הכולל כמה שלבים: ראשית, לימוד ההצעות שהוצעו בעבר כדי ללמוד מה היה בהם, מה עבד ומה נכשל, ועל סמך זה להניח תכנית חדשה. הרושם הראשוני הוא שהנחת העבודה האמריקאית תחת טראמפ הייתה שכל מה שהיה נכשל ועל כן יש להציע רעיונות חדשים מחוץ לקופסא. זו חשיבה אפשרית, אולי גם הגיונית, אבל לא נכונה, לטעמי, משום שבקופסא יש גם כמה רעיונות טובים.

שנית, הכשרת דעת הקהל בעולם ובאזור לקראת הצגתה של התכנית החדשה, תוך הדגשת קיומה של הזדמנות היסטורית למימושה. בחלק הזה הושקעה עבודה רבה. שלישית, הכנת הצדדים השונים בסכסוך לפשרות שיידרשו במהלך התהליך. בחלק הזה נראה כי נעשתה עבודה רבה מול מדינות ערב שנוקטות עמדות מתונות ביחס לישראל, אך הזירה הישראלית והפלסטינית הוזנחו לחלוטין. 

הדרך היחידה של ממשל טראמפ לקנות מחדש את אמונם של הפלסטינים היא בהצגת תכנית שלום שתיתן מענה הולם לסוגיות המרכזיות של הסכסוך, בראש ובראשונה שאלת הגבולות (הכוללת את ההתנחלויות), ירושלים והפליטים. המידע שפורסם עד כה בתקשורת אינו נותן בסיס להערכה שזה הכיוון הנבחר.

כאשר גרינבלט אומר בריאיון ל"מקור ראשון", כי "פתרון שתי המדינות" הוא ביטוי שהוא לא משתמש בו לעולם, הוא כבר משרטט את הכיוון של "מדינה מינוס" שלא תהיה מקובלת על הצד הפלסטיני (וגם הערבי במידה רבה). מאידך, אם אכן התכנית תיתן מענה – ולו חלקי – למאוויי הפלסטינים, הרי שכיוון זה יוביל לביקורת קשה בממשלה ובחברה בישראל, שהתרגלו בשנות טראמפ למתנות חינם. במצב הזה, אם ממשל טראמפ יצליח להשיג עסקה, זו בהחלט תהיה "תכנית המאה", אם לא "תכנית האלף", בהינתן כל המשגים שנעשו בדרך. אבל ניתוח מפוכח של התהליך עד כה מוביל להערכה כי התכנית מועדת לכישלון. במקרה הזה, הכישלון יוצב לפתחו של המתווך הלא הוגן.

פרופ' אלי פודה הוא חבר ועד מנהל במכון מיתווים ומרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

מיתווים

מכון מיתווים - מדיניות החוץ האזורית של ישראל | |מכון מיתווים

מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית הוא מכון למחקר ומדיניות שהוקם בשנת 2011 במטרה לשפר את מדיניות החוץ של ישראל, להגביר את השייכות האזורית של ישראל במזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני.

מכון מיתווים עוסק בייצור ידע והמלצות באמצעות עריכת מחקרים, כינוס צוותי חשיבה ומומחים, ביצוע סקרים ובקידום שימוש מדיני בידע שנוצר. כמו כן, עוסק המכון בעבודה עם חברי כנסת, משרדי ממשלה, ארגוני חברה אזרחית, כלי תקשורת, דיפלומטים זרים, ומכונים שותפים באזור ומעבר לו. המכון מורכב ממומחים בעלי רקע מדיני, אקדמי, דיפלומטי וציבורי. בלוג זה יציג מאמרי דעה ופרשנות פרי עטם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ