לאן נעלם אחמד?

סרט בלגי בשם "אחמד הצעיר" הוקרן לאחרונה בישראל אך קיבל את השם "הבחירה". אי אפשר להאשים את המפיצים בכך, זו הרי בדיוק הגישה שמוכתבת מלמעלה - מנתניהו ומטה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך הסרט "אחמד הצעיר". היהודים הרי לא יבואו עם שם כזה
מתוך הסרט "אחמד הצעיר". היהודים הרי לא יבואו עם שם כזהקרדיט: צילום מסך

פרופ' אלי פודה

לאחרונה הוצג בקולנוע סרט מצוין על צעיר מוסלמי מבלגיה המתחבט בין בחירה בדרך הג'יהאד לבין אורח החיים המערבי והחילוני. שמו המקורי של הסרט הוא "אחמד הצעיר" (Le jeune Ahmed). ואולם, מפיצי הסרט החליטו לכנותו בעברית בשם "הבחירה". ואכן, אלמנט הבחירה קיים בסרט, אולם אחמד - הועלם.

אין להאשים את מפיצי הסרט. הם, כמו שאומר הפתגם על הצדיק, יודעים נפש בהמתם. כדי להפיץ את הסרט כהלכה לקהל היהודי, הם חייבים להעלים את אחמד. הם רוצים להביא את הקהל לסרט, אבל אם הקהל יידע שהסרט עוסק במוסלמי (או ערבי) הוא פשוט ידיר רגליו. בנוסף, עיתוי ההקרנה, במקביל לבחירות 2019 - מועד ב', על אף היותו מקרי כמובן, מתקשר ישירות לדרך שבה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואישים רבים בפוליטיקה הישראלית, כולל בכחול לבן, מתייחסים לערבים.

אחת האקסיומות בפוליטיקה הישראלית היא כי ממשלה "ציונית" אינה יכולה להישען על המיעוט הערבי. נוהגים לצטט את דוד בן-גוריון שדיבר על הקמת קואליציות "בלי חרות ומק"י" (המפלגה הקומוניסטית הישראלית שכללה ערבים). גם כיום, כחול לבן אינה מעיזה לחשוב במונחים של הקמת ממשלה הנשענת על הערבים. מדוע? בעיראק של המלך פייסל הראשון כיהנו יהודים בתפקידי שר (כולל שר האוצר); במרוקו כיהנו לאורך השנים שרים יהודים בממשלה, אנדרה אזולאי משמש כיועצו של המלך עד היום; בחריין מינתה יהודייה לכהן כשגרירה בארה"ב. מדוע זה אפשרי ומינויו של שר ערבי בממשלת ישראל נתפש כמשהו לא לגיטימי? רק בתקופת ממשלת רבין השנייה (1992-1996) הוקם "גוש חוסם", כשהערבים תומכים מבחוץ בממשלת המיעוט. רבין זכה לקיתונות של ביקורת על כך.

הקדימון לסרט "אחמד הצעיר"

הדרת הערבים היא פשוט צורה של גזענות. היא מופיעה בדרך כלל בצורה עקיפה, אולם במצבי דחק היא פורצת החוצה. התנהגותו של נתניהו במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות, למשל כשהזהיר מפני נהירת הערבים לקלפיות, היא דוגמה לכך. העובדה שראש ממשלה בישראל מסוגל להסיר את כל המסכות ברגע האמת מלמדת לא רק על תפישת עולמו (המצערת), אלא גם הדרך שבה הוא מבין את נפש האומה. עובדה שתרגיל זה עבד בפעם הראשונה. בפעם השנייה היא אמנם לא עבדה, אבל הערבים גם גמלו בנהירה לקלפיות.

תפישת העולם הדמונית של נתניהו ושל יהודים רבים כלפי הערבים יכולה להיות מובנת במצבי קונפליקט. במצב זה, ולא רק בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, כל צד יוצר דימוי עצמי חיובי ודימוי שלילי של האויב, וזאת כדי לחזק את זהותו העצמית ואת יכולתו להילחם. ואולם, הערבים בישראל אינם "האויב". כבר מזמן הם לא האויב. כפי שישראל מצאה ידידים ברחבי העולם הערבי, הנאבקים עמה מול מטרות משותפות (איראן, ארגוני ג'יהאד למיניהם ועוד), כך גם הערבים בישראל רואים עצמם אזרחים במדינה - ואינם אויב.

מאבקה של החברה הערבית לקבל את זכויותיה ואת חלקה בעוגה התקציבית הוא טבעי ודומה למאבק של מיעוטים במדינות אחרות. מיעוט, מתוקף מעמדו המספרי הנחות ואי שליטתו על משאבי הכוח הצבאי והפיננסי, אינו יכול להוות איום על הרוב. ההיסטוריה של היהודים, ואת זה לומד כל בוגר של מערכת החינוך היהודית, היא של מיעוט נרדף. דווקא הכרת ההיסטוריה הזו מחייבת את היהודים שלא לשחזר את ההתנהגות הזו, לא כלפי הערבים וגם לא כלפי מיעוטים אחרים, כמו יוצאי אתיופיה.

פלסטינים אזרחי ישראל בהפגנה נגד חוק הלאום, השנה
פלסטינים אזרחי ישראל בהפגנה נגד חוק הלאום, השנהצילום: תומר אפלבאום

הבחירות האחרונות יכולות אולי להיות נקודת מפנה ביחסי יהודים-ערבים בשני מובנים: ראשית, אם המיעוט הערבי יבין כי פוטנציאל ההשפעה שלו על המערכת הפוליטית בישראל גדול מכפי ששיער. דבר זה יהיה נכון במיוחד אם שיעור ההצבעה של הערבים בבחירות ימשיך להיות גבוה. כמו כן, ההבנה כי במציאות האלקטורלית הקיימת בין ימין ושמאל, הקול הערבי יכול להוות לשון מאזניים, ובכך לחלץ משאבים לטובתו, בדיוק כפי שהמפלגות היהודיות הדתיות עושות לאורך השנים. התמיכה שהביעה הרשימה המשותפת (להוציא בל"ד) במועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה היא צעד בכיוון ההכרה העצמית ביכולות של המיעוט הערבי להשפיע על תוצאות הבחירות.

שנית, אם הפוליטיקאים היהודים יבינו וגם ישכנעו את קהל בוחריהם כי הקול הערבי הוא לא פחות לגיטימי מהקול היהודי, וכי הקמת ממשלה עם מפלגות ערביות היא הדרך הנכונה לבטא את הליברליזם והפלורליזם של המערכת הפוליטית בישראל. יתרה מכך, הגיע הזמן כי הפוליטיקאים היהודים יבינו שיש להיאבק ולהתנגד לדה-לגיטימציה של השתתפות אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה. תהליכים אלה כוללים לא רק סוגיות הקשורות למדיניות הפנים, אלא גם למדיניות החוץ.

ישראל היא מדינה במזרח התיכון, ובשנים האחרונות היא מקיימת קשרים גלויים וחשאיים עם שחקנים ערבים רבים באזור. לערבים-פלסטינים בישראל יכולה להיות תרומה חשובה בתחום זה. במחקר שכתבה סנא כנאנה במכון "מיתווים" על השפעת ערבים-פלסטינים על עיצוב מדיניות החוץ של ישראל, נטען כי יש להם יתרונות יחסיים הכוללים יכולת להבין את הצד הישראלי ואת הצד הפלסטיני במידה דומה; להביא את קול ההנהגה והחברה הפלסטינית, ובכך ליעל את התקשורת בין החברה היהודית והערבית; לעשות שימוש ברשת הקשרים הענפה עם מדינות ערב לטובת קשרים מדיניים וכלכליים עם ישראל. אמנם רעיונות אלה נתפשים בקרב רבים כחלום באספמיה, אולם הם אפשריים.

הסרט "אחמד הצעיר" ירד מהאקרנים אחרי שבועיים. גם שינוי הכותרת לא הצליח להביא את הציבור היהודי לצפות בו.

פרופ' אלי פודה הוא חבר הוועד המנהל במכון מיתווים ומלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים

מיתווים

מכון מיתווים - מדיניות החוץ האזורית של ישראל | |מכון מיתווים

מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית הוא מכון למחקר ומדיניות שהוקם בשנת 2011 במטרה לשפר את מדיניות החוץ של ישראל, להגביר את השייכות האזורית של ישראל במזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני.

מכון מיתווים עוסק בייצור ידע והמלצות באמצעות עריכת מחקרים, כינוס צוותי חשיבה ומומחים, ביצוע סקרים ובקידום שימוש מדיני בידע שנוצר. כמו כן, עוסק המכון בעבודה עם חברי כנסת, משרדי ממשלה, ארגוני חברה אזרחית, כלי תקשורת, דיפלומטים זרים, ומכונים שותפים באזור ומעבר לו. המכון מורכב ממומחים בעלי רקע מדיני, אקדמי, דיפלומטי וציבורי. בלוג זה יציג מאמרי דעה ופרשנות פרי עטם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ