חוסיין, רבין, ויצמן וקלינטון לקראת טקס החתימה בעברונה
חוסיין, רבין, ויצמן וקלינטון לקראת טקס החתימה בעברונהקרדיט: אלכס ליבק

קסניה סבטלובה

גם בירדן לא יתקיימו השבוע אירועים חגיגיים לציון 25 שנה לחתימה על הסכם השלום ההיסטורי עם ישראל. רוחות הפיוס שנשבו ב-1994, החלומות ההם, התפוגגו מזמן. בעמאן, הרוב מרגישים שאין מה לחגוג, ואלה שמאמינים בהסכם ובחיוניותו לממלכה, מעדיפים להצניע את רגשותיהם. למרות התחושות הללו ולמרות המשבר בין המדינות בנוגע לעתיד המובלעות צופר ונהריים, הסכם השלום חי וקיים, אך הוא רחוק שנות אור ממה שראו בעיני רוחם ראש הממשלה רבין והמלך חוסיין.

צוות מטעם מכון מיתווים ביקר בעמאן לקראת יום השנה להסכם השלום וקיים דיאלוג מדיני עם גורמים שונים. לא פעם שמענו שם קולות תדהמה: בני שיחנו התפעלו מכך שבכלל באנו, שמישהו בישראל מתעניין בירדן ורוצה לדעת כיצד ניתן לשפר את היחסים עמה, למנוע משברים מיותרים ולעבוד יחדיו למען מטרה משותפת - שלום ושגשוג.

הישראלים כמעט שלא באים לכאן יותר, אמרו לנו אנשי אקדמיה, דיפלומטים ואנשי צבא לשעבר שפגשנו. יוצאי דופן הם גורמי הביטחון הישראלים, שפוגשים את עמיתיהם בקביעות ובתדירות גבוהה. ואכן, הפאן הביטחוני של ההסכם מתנהל ללא כחל וסרק. המציאות הזאת מתאימה לגישה הביטחוניסטית של ממשלת ישראל כמו כפפה ליד: היא מתעדפת את היחסים הביטחוניים על פני כל שאר התחומים, מתוך אמונה שממילא לא ניתן להתקדם בהם. 

אך האם זה נכון להגביל את היחסים האסטרטגיים עם הממלכה ההאשמית אך ורק לפאן הביטחוני, חשוב ככל שיהיה? האם יחסים מוגבלים שמתחילים ומסתיימים בקשר בין אנשי ביטחון יכולים לשאת על גבם לאורך זמן את כובד ההסכם כולו? האם קשרים כלכליים, מדיניים ואזרחיים אינם מייצרים שכבה נוספת מעצימה את הממד הביטחוני? גם הסכם השלום עם מצרים רוקן למעשה מתוכנו האמיתי, הצטמצם לשיתוף פעולה ביטחוני בעיקרו, והנורמליזציה עם קהיר אינה נראית באופק. בישראל רבים מאמינים שלאור ההתנגדות של גורמים רבים בחברה המצרית והירדנית לנורמליזציה, אין מנוס מלהסתפק במה שיש.

בביקור בעמאן נוכחנו לדעת עד כמה ירדן כמהה לשיתוף פעולה עם ישראל בתחומים כגון תיירות (גם רפואית), מים והייטק. התחומים הללו לא זוכים לתעדוף מצד ממשלת ישראל ואינם נמצאים בראש סדר היום המדיני שלה (אם יש כזה בכלל). כך קורה שהדיבורים על פרויקטים גדולים ומשמעותיים בין המדינות נדחים עד אינסוף למורת רוחם של הירדנים. בכל שיחה עלה המשבר הכלכלי ממנו סובלת ירדן, המארחת בשטחה כמיליון וחצי פליטים סוריים. המשבר אינו חדש, ובשנה שעברה כבר הרעידו את הבירה הירדנית הפגנות נגד השחיתות והגזרות הכלכליות – בדומה לאלה שמתרחשות כעת בלבנון.

מפגינים בצידון, אתמול. ההפגנות המשיכו לאחר פרסום הרפורמה הכלכלית של חרירי
מפגינים בצידון, אתמול. ההפגנות המשיכו לאחר פרסום הרפורמה הכלכלית של חריריצילום: AFP

מדינות ערב, ארה"ב והבנק העולמי העניקו לירדן סיוע דחוף כדי לייצב את הממלכה, אך בישראל כמעט שלא שמו לב לכך. התקשורת לא עוסקת בפרויקטים שתקועים מזה שנים, או בכך שירושלים יכולה לעשות הרבה יותר כדי לסייע לשכנתה ממזרח להתייצב כלכלית, דבר שהיה לבטח מסייע גם ביצירת ביטחון. הישראלים פשוט לא מתעניינים מספיק בירדן, למרות שמדובר במדינה בעלת חשיבות מכרעת לביטחונם - הגבול עמה משתרע לאורך 309 ק"מ. מעבר לכך, ירדן היא מגן חיוני לישראל מפני כל צרה ממזרח.

ההתלהבות הישראלית שאפיינה את 1994 דעכה והישראלים באים במגע עם ירדן רק כשהם טסים למזרח הרחוק דרך עמאן. דרך אגב, למי שמעוניין לקצר את זמני ההמתנה בגבול היבשתי בין המדינות, הטיסה הישירה והקצרה מתל אביב לעמאן עולה כיום מאות דולרים. אין כמעט ביקוש לטיסות בקו זה, והירדנים מעדיפים למכור לישראלים טיסות המשך להודו, תאילנד וסרי-לנקה, אמרו לנו גורמים בתעשיית התעופה. הירדנים מצדם כמעט שאינם יכולים לקבל אשרות כניסה לישראל. העיתונאי דאוד כותאב סיפר לנו על בקשות חוזרות של חבריו ובני משפחתו לבקר בישראל לשמחות משפחתיות או לצרכים אחרים. "בסוף האנשים פשוט מוותרים. ישראל מפסידה המון מכך כי מי שמצליח לקבל אשרה ולהגיע בדרך כלל מתרשם לטובה, ולוקח הביתה רושם חיובי", אמר.

גם מדד מדיניות החוץ הישראלית של מיתווים ב-2018 מעיד על כך: מבחינת מרבית הישראלים המדינה הערבית החשובה ביותר היא סעודיה, לא ירדן או מצרים, מבין שתי אלה - מצרים נתפשת בציבור כחשובה הרבה יותר מירדן. בנוסף, הציבור מושפע מאוד ממדיניות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמדבר בביטחון על התחזקות הקשרים עם מדינות ערב ועל האופקים החדשים ליחסים עם נסיכויות המפרץ הפרסי. הוא אינו אומר מלה על כך שהסחר בין ישראל לירדן במגמת ירידה, שגרירת רגליים בביצוע הפרויקט "תעלת הימים" גורמת לכעס רב בירדן, ושאין זכר להבטחת השגשוג ושיתוף הפעולה האזורי מ-1994.

26 באוקטובר 1994 - המלך חוסיין מדליק סיגריה לרה"מ רבין אחרי החתימה על הסכם השלום
26 באוקטובר 1994 - המלך חוסיין מדליק סיגריה לרה"מ רבין אחרי החתימה על הסכם השלוםצילום: יעקב סער / לע"מ

ברור מאליו שהנושא הפלסטיני מרכזי ביחסי ישראל-ירדן. אפשר להתווכח על שיעור הפלסטינים שמתגוררים בממלכה ההאשמית - הירדנים אומרים כ-40%, בישראל משוכנעים שכ-60%. כך או כך, המצב בגדה המערבית ובמיוחד בירושלים משפיע מאוד על היחס של הירדנים אלינו. בעיני נתניהו, הפלסטינים איבדו רלוונטיות וגם מדינות ערב כבר זנחו את הנושא. אך כשבאים לעמאן ויושבים עם אנשי מכוני המחקר, הדיפלומטים, בני בית המלוכה ואנשי צבא בדימוס, מבינים עד כמה הטענה הזאת אינה הגיונית ואינה מעשית. ירדן חוששת מאוד מהסלמה בגדה ובמיוחד סביב מסגד אל-אקצא. היא מחפשת ערוצי תקשורת טובים יותר עם ישראל.

עם השקעה צנועה יחסית ותיעדוף אחר, ניתן ניתן היה לחסוך את המבוכות שחוזרות על עצמן בקשר עם ירדן. אילו ישראל היתה פועלת באופן דיפלומטי ומושכל, היא היתה מחזקת את עמדתו של המלך עבאללה מול הקיצוניים ואנשי ה-BDS, אמרו לנו עיתונאים וחוקרים ירדניים, שאינם מבינים מדוע ירושלים מעדיפה לזלזל ולפגוע בשותף אסטרטגי וביציבות שלטונו. מדוע נתניהו חיבק את המאבטח מתקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן? מדוע לא נחקר באופן רציני המוות של השופט הירדני במעבר אלנבי? מדוע ישראל משתפת פעולה עם השאיפות הסעודיות במסגד אל-אקצא? בהקשר זה, חשובה קריאתו של יו"ר כחול-לבן, בני גנץ, בעצרת שהתקיימה באי השלום בנהריים לחזק את השלום עם הממלכה ההאשמית וליצור "אזור של שותפות" לאורך הגבול.

השר לשעבר סילבן שלום חותם עם נציגי ירדן על ההסכם להקמת תעלת הימים, ב-2015
השר לשעבר סילבן שלום חותם עם נציגי ירדן על ההסכם להקמת תעלת הימים, ב-2015צילום: חיים צח / לע"מ

כשטוען מי שטוען שמצבה של ישראל במזרח התיכון מעולם לא היה טוב יותר, כדאי לשים לב גם למה שקורה בתוך ירדן. הסכם השלום, בדיוק כמו נהר הירדן עצמו, נוטה להתייבש עם הזמן, אם לא משקיעים בו מאמץ, תשומת לב ואחריות. למרות התסכול והאכזבה, חזרנו מעמאן עם הרגשה ברורה שתיקון או אתחול מחדש של היחסים אינו בגדר חלום. עם תקשורת נכונה ותשומת לב ראויה; עם התנעה של פרויקטים כלכליים משמעותיים שיסייעו בפתרון מצוקת המים ויצירה של מקומות עבודה; עם ניסיון לצאת מהמבוי הסתום בזירה הפלסטינית - יכולה ישראל שוב להרוויח את הממלכה ההאשמית. בסופו של דבר, ירדן נמצאת ממש כאן, במרחק נגיעה, ולא מעבר להרי החושך. מי שיחזיר אותה לראש סדר העדיפויות המדיני, יעשה פלאות ליחסים עמה. כולם ירוויחו מכך.

קסניה סבטלובה היא עמיתת מדיניות במכון מיתווים, ח"כ לשעבר וחברה לשעבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת

מיתווים

מכון מיתווים - מדיניות החוץ האזורית של ישראל | |מכון מיתווים

מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית הוא מכון למחקר ומדיניות שהוקם בשנת 2011 במטרה לשפר את מדיניות החוץ של ישראל, להגביר את השייכות האזורית של ישראל במזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני.

מכון מיתווים עוסק בייצור ידע והמלצות באמצעות עריכת מחקרים, כינוס צוותי חשיבה ומומחים, ביצוע סקרים ובקידום שימוש מדיני בידע שנוצר. כמו כן, עוסק המכון בעבודה עם חברי כנסת, משרדי ממשלה, ארגוני חברה אזרחית, כלי תקשורת, דיפלומטים זרים, ומכונים שותפים באזור ומעבר לו. המכון מורכב ממומחים בעלי רקע מדיני, אקדמי, דיפלומטי וציבורי. בלוג זה יציג מאמרי דעה ופרשנות פרי עטם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ