שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה בן עטר
משה בן עטר
ערערה
במקום להסית נגד האוכלוסייה הבדווית, להעצים את תחושת הקיפוח שלה ואת העוינות, יש לחבק אותה ולתת לה תחושה אמתית שהיא חלק משינוי שיעצים את חייהקרדיט: גיל כהן מגן
משה בן עטר
משה בן עטר

ישראל משלמת מחיר כבד על הזנחתה את הנגב. שנים רבות העלימה עין מן ההפקרות התכנונית ומעשרות אלפי חריגות בנייה ומההשתלטות הבלתי חוקית על אדמות המדינה, ועכשיו היא אוכלת את הפירות הבאושים של מדיניות זו. כל ממשלות ישראל חטאו בעניין זה. האנשים העוסקים בכך מזהירים זה שנים שכל יום שעובר מעלה את המחיר שהמדינה תצטרך לשלם. ועם זאת, בד בבד, במקום להסית נגד האוכלוסייה הבדווית, להעצים את תחושת הקיפוח שלה ואת העוינות, יש לחבק אותה ולתת לה תחושה אמתית שהיא חלק משינוי שיעצים את חייה.

בפועל, הבדווים יודעים שככל שיתפרשו וישתלטו על שטחים, המדינה תיאלץ בסופו של דבר להתפשר אתם. הם מכירים את הפטנט. כל מי שמסייר במרחבי הנגב, מדימונה לירוחם ומערד בואכה באר שבע, רואה את מחנות הפליטים שנוצרו שם באין מפריע. הבעיה היא שאין מנהיגות סמכותית אצל הציבור הבדווי. קשה מאוד להשיג הסכמות. במשך שנים הם לא קיבלו את התוכניות הממשלתיות משום שידעו שהזמן משחק לטובתם. והם צדקו.

 ילדים בדואים חאן אל אחמר
במשך שנים הבדווים לא קיבלו את התוכניות הממשלתיות משום שידעו שהזמן משחק לטובתם. והם צדקוצילום: אוליבייה פיטוסי

אורי אריאל וחבריו שמונו עכשיו לטפל בעניין מנסים להיאבק מאוחר מדי. איבוד הנגב הוא הזנחה פושעת שלו ושל חבריו  . במקום להציל את הנגב משליכים המתנחלים את יהבם זה קרוב לחמישים שנה על ההתנחלויות ביהודה ושומרון. הם חשבו שהנגב ממילא בידינו וחזונו המשיחי של הרב קוק עומד כערך עליון שיש להגשימו גם במחיר של איבוד נכסים אסטרטגיים חשובים בנגב ובגליל.

לפני כעשר שנים כינסתי יחד עם קבוצה של ראשי רשויות את כל המנהיגים הבדווים בנגב, גם מהיישובים הבלתי מוכרים, ואתם את ראשי הערים היהודיות מהאזור וקבוצת מומחים מן האקדמיה. מסקנתנו היתה אז שיש לפתור את הבעיה מהר ככל האפשר משום שהיא תלך ותחריף ככל שיחלוף הזמן. הצענו במסמך מדיניות "קמפ דייוויד בנגב" לרכז את השרים הבכירים ואת המנהיגות הבדווית במקום סגור עד להשגת הסכם ברור ומקובל. גרירת הרגליים נמשכת מאז ועד היום. כל הוועדות שהוקמו המליצו על פתרונות נדיבים אולם אלה נדחו שוב ושוב על ידי הבדווים עצמם. לא היתה מנהיגות בעלת כושר וסמכות לכפות תוכנית על החברה הבדווית כולה. כאשר משיגים הסכמים עם מנהיגות אחת, מנהיגות אחרת מטרפדת ומבקשת הסכם אחר. כך זה נמשך עד היום.

כפר בדואי בנגב
בפועל, הבדווים יודעים שככל שיתפרשו וישתלטו על שטחים, המדינה תיאלץ בסופו של דבר להתפשר אתםצילום: אמיל סלמן

מה שנדרש בעניין הסדרת קרקעות הבדווים הוא מנהיגות ונחישות. המנהיגות הבדווית עשתה הכול כדי לסכל את תוכניות הממשלה, והממשלה מצדה לא הפגינה נחישות להשיג עם המנהיגות יחד הכרעה ברורה ונקטה מדיניות של טלאי על טלאי – כך אין פותרים את הבעיה באופן מסודר ורצוי.

בעיית הבדווים היא בעיה אסטרטגית וחברתית מהחמורות שידעה ישראל. אכן, יש לומר את האמת, ממשלה אינה יכולה לטפל בכל הבעיות הבוערות של החברה – הכלכלה והביטחון, בקדנציה אחת. עליה לבחור נושא אחד או שניים לטיפול מקרו ופריצת דרך.  כדי ליישב את העניין צריך פשוט להחליט שמדובר בנושא בעל חשיבות לאומית מכרעת שיש לטפל בו ברמה הגבוהה ביותר.

השר אורי אריאל בסיור עם מודדים של רגבים
השר אורי אריאל עם מודדים של רגבים . קבוצת "רגבים", שעוסקת בהתיישבות יהודית בנגב, פועלת בשיטות שמביאות שנאה במקום מדיניות מושכלתצילום: אליהו הרשקוביץ

כדי להצליח צריך ראש הממשלה עצמו להחליט שהוא לוקח נושא זה לטיפולו האישי ומקדם תוכנית לאומית, אחרת אין סיכוי לפתרון של ממש. במרכז התוכנית צריכה לעמוד ההחלטה להעביר את היישובים הבדוויים למספר מוסכם של יישובים מוכרים ולהכשיר כמה מהבלתי מוכרים בהתאם להצעתה של ועדת פראוור ובגין.

במקום זאת אנו שומעים התבטאויות מתלהמות של שרים וחברי כנסת יהודים וערבים המגבירות את הזעם בקרב ערביי ישראל – התלהמות במקום עשייה שקטה לאורך זמן ורפיון במקום מדיניות. כשיש פיצוץ פתאום מתעוררים, מנסים להרגיע את הרוחות וחוזר חלילה. המנהלת לפיתוח הנגב נשלטת על ידי גורמים המזוהים עם הבית היהודי, והמנהיגות הבדווית רואה בהם גורם שאינו בא בכוונות טהורות ומטרתו לנשל ולדחוק אותם. אי אפשר להתעלם מתחושה זו של ניכור המוליד התנגדות. קבוצת "רגבים", שעוסקת בהתיישבות יהודית בנגב, פועלת בשיטות שמביאות שנאה במקום מדיניות מושכלת. אי אפשר להגדיר את אזרחי המדינה הבדווים גורמים עוינים – זה פשוט לא עובד במדינה דמוקרטית שצריכה לתת לכל אזרחיה תחושה שווה שהם חלק ממנה.

ערערה
כל הוועדות שהוקמו המליצו על פתרונות נדיבים אולם אלה נדחו שוב ושוב על ידי הבדווים עצמםצילום: גיל כהן מגן

במקביל, השקעות עצומות בחינוך ובתשתיות, הקמת אזורי תעשיה והעצמת המנהיגות, בעיקר הנשית, עשויות לשנות את המציאות בעתיד ולתת תקווה לדור הבא.

משה בן עטר
משה בן עטר |המסע לישראל האחרת

משה בן עטר הולך במסע ארוך שמתחיל בשכונות ירושלים דרך תנועת הנוער הציוני, בוגר החינוך הצה"לי, עם הרבה אכפתיות חברתית ואהבת אנשים. יהודי-ציוני וישראלי המעמיד את האדם כמטרה ולא כאמצעי. מאמין בחברה צודקת ושוויונית, שואפת שלום ודמוקרטית המשתלבת במרחב.

כתיבתו ישירה, משוחררת מאינטרסים ולפעמים כואבת, אבל נעשית מעומק הלב והדאגה.

משה בן עטר יליד ירושלים נשוי ואב לשלושה בנים. איש חינוך, פעיל חברתי ויועץ לשרי ממשלה, איש ירושלים שמזה 35 שנים עוסק בחיים החברתיים והציבוריים. כיהן כ-17 שנים כמנכ"ל המועצה הציונית בישראל ומאחוריו עשרות יוזמות ומפעלים חברתיים וציבוריים העוסקים בנוער, הגשמה חברתית, ציונות והעם היהודי ועיצוב אסטרטגיה רבתי לישראל.

כיהן כמנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי שבו כ1000 עולים מחבר המדינות, יו"ר הפורום לאחריות אזרחית ויו"ר אגודת בני אברהם לדיאלוג בין תרבותי. חבר במספר הנהלות ציבוריות, יקיר עיר הכרמל ומכהן כיו"ר המועצה הציבורית היהודית-דרוזית. 

כיהן עד לאחרונה כמנהל המרכז הרעיוני לחינוך ומחקר בבית ברל.

בהשכלתו: לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר-אילן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ