ירושלים היא עיר דו-לאומית: חרדית וערבית

הקשר הכלכלי בין מזרח למערב הדוק מאי-פעם, אבל החיים עצמם מתנהלים בקהילות סגורות. עבור החרדים זוהי העיר האידיאלית בגלל מועצת העיר, עבור הערבים היא יעד לשיפור רמת החיים

משה בן עטר
משה בן עטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אירוע של ש"ס בשכונת פסגת זאב
אירוע של ש"ס בשכונת פסגת זאבצילום: אמיל סלמן
משה בן עטר
משה בן עטר

אני ירושלמי ומתגורר במזרח העיר. נולדתי כאן ואני אוהב את האוויר נעדר הלחות, את הנוף המוכר והסביבה הטבעית. העיר כיום גדולה מאי פעם, מתקרבת למיליון איש, אך חיה על אותו מאזן הרתעה הדדי וקוטביות בלתי ניתנת לאיחוי בין חלקיה השונים. ואז פורץ הזעם העונתי שמותיר חותם וחולף. המטרד הקבוע הוא הפקק המעיק בכבישים כמעט בכל יום ובכל מקום.

אם אתה חרדי, זוהי העיר האידיאלית עבורך. בירושלים עשרות בתי כנסת ובתי מדרש. לימודים בצוותא של דף גמרא יומי, שיעורי תורה ומנייני תפילה מתקיימים בכל פינה. הסביבה אוהדת את החיים התורניים וחיי הקהילה תוססים. בשל מספר העניים הגדול התפתחה בעיר רשת גדולה של עזרה הדדית ומרכזי קניות זולים שנועדו בתחילה לחרדים זולגים בהדרגה גם ליתר השכונות.

בדרך לתלמודי התורה בירושלים. רוב המשאבים הולכים למי ששולט במועצת העירצילום: אמיל סלמן

הציבור הדתי נהנה בשנים האחרונות מרוב המשאבים הציבוריים והקצאות הקרקע לבניית בתי כנסת, מרכזים לתנועות נוער דתיות, ישיבות ואולפנות. זהו המצב כשאלו הצרכים וכשלדתיים יש רוב במועצת העיר. חדירת החרדים אל השכונות המעורבות היא עצומה ומשנה במהירות את אופי השכונות. ירושלים ב-2021 היא עיר אחרת מזו של ימי ילדותי. היא דתית וחרדית יותר, אבל גם ערבית יותר. חריגות הבנייה בשכונות החרדיות גלויות לעין, משנות את האסתטיקה ומעמיסות על התשתיות, אבל חרם יוטל על מי שיעז להתלונן. דין מוסר יחול עליו.

לפסגת זאב הגענו כזוג צעיר לפני 35 שנה. השכונה היתה אז צעירה וחילונית. כיום היא שכונה מתחרדת ומספר הקהילות הדתיות בה גדל והולך. כמה מילדיי עזבו וכמה נוספים בדרכם אל המרכז. הדמוגרפיה עושה את שלה ואי-אפשר לשלוט עוד בתהליכים. אורחים הבאים לבקר בירושלים לכמה שעות מתלהבים מאווירת השוק, מהמוזיאונים והארכיאולוגיה, אולם כשמסירים את האיפור הזה מתגלה סיפור שונה לגמרי. מי שחי בירושלים נחשף מדי יום למצוקותיה ולהצרת הפלורליזם בה. האמת צריכה להיאמר - אילולא קבע דוד בן-גוריון את ירושלים כבירת ישראל והעתיק אליה את מוסדות השלטון היא היתה כיום עיר ספר.

מתחם הר הבית, הבוקרצילום: AHMAD GHARABLI - AFP

את חדר הכושר הסגור החלפתי לאורך שנת הקורונה בהליכות מדי ערב בפסגת זאב. ראיתי משפחות ערביות רבות מגיעות לגני המשחקים בשעת ערב מאוחרת כדי ליהנות ממתקנים שלא קיימים בשכונותיהם. הן עושות זאת בשקט כדי לא לעורר זעם בקרב היהודים. הדבר אינו מוצא חן בעיניהם. יש גם משפחות ערביות שרוכשות בתים בשכונה ובמחירים גבוהים. רק לפני כמה שבועות התקשר אליי חבר מבית חנינה ובפיו בקשה: חפש לי דירה טובה אצלכם.

רבים מתושבי השכונות הערביות של ירושלים רוצים לשפר את רמת חייהם ולהשתחרר מהלפיתה החמולתית. כל רצונם הוא לחיות כמונו. "טוב לנו בעיר, אנחנו פשוט רוצים שתכבדו אותנו", אמר לי השבוע חבר ערבי שמתגורר בשועפאט. ממרפסת ביתי אני יכול לצפות אל החומה החוצצת ביני לבינו. כף רגלי מעולם לא דרכה במחנה הפליטים הזה. גם שכונות מזרח ירושלים גדלות בקצב מהיר. שכר הדירה באזורים הערביים נסק וקשה מאוד להשיג נכסים. חריגות הבנייה המופקרות הרסו את המבנה האורבני באזורים אלה וזו עוד סיבה לנהירה של ערבים רבים לתוך העיר עצמה: שיפור רמת החיים, השאיפה להשיג אזרחות ישראלית ולזכות בשירותי בריאות ורווחה עומדים בראש מעייניהם.

שוטרים מתעמתים עם פלסטיני, הבוקר בהר הביתצילום: EMMANUEL DUNAND - AFP

לפי נתוני מכון ירושלים, בעשור האחרון התערער מאוד הרוב היהודי בירושלים בשל מספר הבלתי חוקיים שנכנסו אליה. אלו תושבים שאינם מופיעים בסטטיסטיקה. 37% ערבים אומרים הנתונים הרשמיים, אך אם מצרפים לכך את השוהים הלא חוקיים מגיעים ל-44%. עיר דו-לאומית במלוא מובן המילה. הקשר הכלכלי בין מזרח למערב הדוק מאי-פעם, אבל החיים עצמם מתנהלים בקהילות סגורות. גם הכלכלות תלויות אחת בשנייה. כלכלת המערב תשותק במידה רבה ללא העובדים ממזרח. הערבים עובדים במלונות, מסעדות, חנויות, רשתות השיווק, בתי חולים, מרפאות ובכל שירות שהוא. ברמדאן, כשהפעילות יורדת, קשה מאוד להשיג מונית או לקנות תרופות בבית המרקחת.

ירושלים לבשה צורה חדשה, אולם אסור להניח שהמאוויים השתנו במקום שבו המקומות הקדושים קובעים את התודעה. כדי שיקרה כאן משהו שיוביל להפרדה בין שני חלקי העיר צריכה להיות הפתעה היסטורית. סוג של רעידת אדמה חברתית-פוליטית. עד אז, לאיש אין שליטה על התהליכים בעיר שחיה את יומה, כמו שאומרים בירושלמית, בעזרת השם.

משה בן עטר

משה בן עטר | המסע לישראל האחרת

איש חינוך ורוח, פובליציסט ואקטיביסט שמאחוריו עשרות מפעלים חברתיים. מחבר הספר "המסע לישראל האחרת" העוסק בחזון לישראל.

עסק רבות בטיפוח חשיבה אסטרטגית, הכשרת מנהיגות ודיאלוג בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. כיהן כמנכ"ל המועצה הציונית בישראל של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, מנכ"ל כפר הנוער ע"ש יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב, ומנהל המרכז הרעיוני ע"ש ברל כצנלסון בבית ברל. כמו כן, שימש יועץ לאישים פוליטיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ