לחקור את הרג האזרחים הבדואים ברהט

שוטרים שלוחצים מהר מדי על ההדק? נראה שגם ברהט חוו מנחת ידה הארוכה של המשטרה. סיפור נוסף על אזרחים מדרגה שנייה במדינה

משה בן עטר
משה בן עטר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מחאה ברהט בעקבות ירי השוטרים בשני צעירים20.1.2015
משה בן עטר
משה בן עטר

מה קרה בעיר הבדואית רהט? ב-14 בינואר הרגה המשטרה את חאסן אלג'עאר במהלך פעילות משטרתית. בזמן הלווייתו – ולטענת העירייה, בניגוד להבטחת המשטרה שלא להגיע למתחם הלוויה  – פרץ רכב משטרתי מחסום והתנגש בכלי רכב של משתתפי ההלוויה. האירוע יצר פרובוקציה וגרם לירי כדורי גומי ורימוני גז לעבר משתתפי ההלוויה. המהומות הפכו את בית הקברות לשדה קרב ובו נהרג סמי זיאנדנה ונפצעו 327 תושבים, בתוכם ראש העיר, שזוהה על-ידי ההמון כשהוא מחוסר הכרה ופונה לבית החולים. לפני ימים אחדים נסעתי לרהט ונפגשתי עם ראש העיר, טאלאל אלגרינאוי.

פגשתי אדם כועס, שיש בו תסכול עצום מן הממסד הישראלי. אני מכיר את האיש שנים רבות כאדם מתון, תומך ישראל ומחלוצי הדו-קיום ושילוב החברה הבדואית במדינת ישראל. הפעם נראה שהשוטרים לחצו מהר מדי על ההדק והרגו צעיר שלא היה לו קשר למהומות.

הכעס גדול. ראש העיר טוען כי ההרג היה יכול להימנע. יותר מכך, טאלאל אומר לי: "מאז לא זכיתי לקבל שיחת טלפון מאף שר, כולל השר לביטחון הפנים, ולא ממפכ"ל המשטרה, ממפקד המחוז הדרומי של המשטרה ומכל גורם בכיר אחר. אמנם כן, הנשיא היה כאן ואנו מעריכים זאת. אבל גורם שלטוני מקבל החלטות לא הביע כל הזדהות בביקור במקום, או בשיחת טלפון. אנחנו פשוט לא מעניינים אותם משום שאנו אזרחים מדרגה שנייה. מדיניות הממסד דוחפת את החברה הבדואית לשוליים הקיצוניים של החברה הערבית בישראל ולהשפעת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שמזדהה בגלוי עם אויבי ישראל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא ביקר במהלך כהונתו ולו פעם אחת בעיר הבדואית הגדולה ביותר והדבר מעיד על יחסו לחברה זו."

צפיתי בסרטון, שנחשף בפניי, ובו תועדה הפעולה של המשטרה. הסרטון מעורר שאלות רבות על עניינים שיש לחקור אותם. המשטרה הודיעה כבר כי תפתח בחקירת הפרשה. מח"ש אישרה כי הירי שבוצע בידי השוטר היה בלתי-מוצדק. מעבר לכל ויכוח על המדיניות הרצויה, עלינו לשאול את עצמנו, האם מדינה יכולה לירות כך באזרחיה? אילו היה מדובר באזרחים יהודים, האם היינו עוברים כך לסדר היום?

הממשלה צריכה לקבל החלטה אמיצה ולהקים ועדת חקירה בלתי-תלויה בראשות שופט, שתחקור את הפרשה – אחת הפרשות החמורות ביותר בנוגע ליחסי הבדואים והחברה הישראלית. תהיה זו הוכחה לכך שאנו, כמדינה וכחברה, נחושים בדעתנו להגיע לאמת ולנהוג ללא רבב, ללא אפליה בין אזרח לאזרח. זו היא דרישת התושבים ובמקרה חריג וחמור זה אין כל סיבה שלא להיענות לה. היענוּת יכולה להרגיע את הרוחות ולהפגין כי ישראל היא מדינת חוק וצדק.

התסכול של עדה זו, שבנייה משרתים בצה"ל עמוק מאוד כעת. פרשה זו היא מבחן של ממש ליחס של מדינת ישראל אל האוכלוסייה הבדואית. הזעם גדול ומנהיגי הבדואים דורשים למצות את חומר הדין עם האשמים בתקרית. האירוע הזה הוא, ללא ספק, נקודת שבר עצומה ביחסים של מדינת ישראל עם החברה הבדואית.

מעבר לכך, הגיע הזמן לקבוע מדיניות לטווח ארוך כלפי אותה החברה. יש לכך חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה. ראוי להדגיש, כי קובעי המדיניות אינם מצליחים ליישם שום תכנית מקיפה ליישובם מחדש של הבדואים בישובי קבע, לקבוע תכניות מתאר, לנהל מדיניות שמקרבת את ישובי הבדואים לחברה היהודית ומשלבת אותם בחיים האזרחיים. כל הוועדות, כולל ועדת גולדברג, שישבו על המדוכה, לא השיגו שום תוצאה. אף המלצה שלהן לא יצאה לפועל. ההמלצות של ועדת בגין-פראוור, שאושרו בכנסת, קפאו, ואין התקדמות לשינוי המציאות.

היישובים הבדואים – בעיקר אלו הבלתי-מוכרים – זקוקים מאוד לפיתוח ולשדרוג. במשך השנים נעשה מעט מאוד מזה. ההפקרות התכנונית נמשכת ומאות אלפי חריגות בנייה הפכו חלקים לא מבוטלים של הנגב למחנה פליטים עם מאפיינים של מדינת העולם השלישי. ישראל הפקירה את הנגב הצפוני. כל יום שעובר ללא טיפול בבעיה זו מעלה את גובה התשלום שנצטרך לשלם בעבור ההזנחה, משום שיום יום, בתהליך הדרגתי שמתחולל בחצר האחורית של המדינה, נקבעות עובדות בלתי-חוקיות, שיהיה קשה יותר ויותר להתמודד איתן. כדי שיתרחש שינוי של ממש יש לחתור לשיתוף הבדואים בתכניות על עתידם ולהביא בחשבון את המסורות ואורח החיים שלהם ובכלל זה הצורך לתת להם מרחב כפרי, בהתאם להרגלי הקיום של החברה שלהם במשך מאות שנים.

עיור והחלת אורח החיים המודרני הם תהליכים ארוכי-טווח. בתוך כך, מנהיגי היישובים הבלתי-מוכרים, עטיה אל עסאם וחבריו, יצטרכו להתפשר עם הדרישות של המדינה לחולל מודרניזציה של החברה ושל הסביבה הבדואית. דרושה כאן פשרה הדדית כדי לאפשר לדור הבא של החברה הבדואית להשתלב בחברה מודרנית ולא להישאר מאחור, מה שיגביר את העוני, את הפשע ואת הבערות בקרב הבדואים

לאחרונה שוחחתי בעניין זה עם ח"כ בנימין בגין, אשר בהיותו שר עמד בראש הוועדה שאימצה תכנית ארוכת-טווח למען החברה הבדואית, תכנית שלא יצאה לפועל. "אם הבדואים לא יעזרו לעצמם יהיה קשה לעזור להם", אמר לי. במשך שנים, הפלגנות בתוך המנהיגות הבדואית מונעת החלטה ומאפשרת לקיצונים להמשיך בדחיית תכניות הממשלה לפתרון. בני בגין סבור כי אין אלטרנטיבה לתכניתו במציאות הנוכחית ואני נוטה להסכים לכך.

אמנם, במידה מסוימת אשמים הבדואים עצמם בהימשכות המצב הקיים, אבל בהיעדר נחישות של המנהיגות הפוליטית בישראל ושל מקבלי ההחלטות במדינה אי-אפשר לבצע את השינויים הנדרשים וליישם שום תכנית לשיקום היישובים הבדואים. המצב הנוכחי הוא פרי הזנחה בת עשרות שנים וטירוף מערכות בלתי-נשלט. הטיפול באוכלוסיה הבדואית בנגב הוא מחדל לאומי בהיבטי התכנון האורבני, פיתוח מנהיגות והעצמת נשים וצעירים ותחומי החינוך והתשתיות. רבים מן הילדים הבדואים אומללים מפני שאינם זוכים בחינוך שיכשיר אותם לעולם המחר. אין מטפחים בקרבם ולמענם תחושת שייכות, אפיקי צמיחה וניידות חברתית. הירידה החדה – כ-40% בשיעור המתגייסים לצה"ל – מדאיגה מאוד ומעידה על הקצנה מסוכנת, המציבה אתגר למערכות השלטון.

 פרופ' ארנון סופר, החוקר במשך שנים את הנושא הזה, טוען בפניי שוב ושוב, כי בעיית הבדואים היא איום אסטרטגי על ישראל וכי "ישראל מאבדת את הנגב הצפוני".

את האוכלוסייה הבדואית בדרום יש לחבק. אי-אפשר לנהל מדיניות המרחיקה כמאה אלף בדואים  מתוך ניכור וחוסר-התייחסות של הממסד לתסכולים הרבים שבקרבם, בעיקר לאחר התקרית המצערת כל-כך של הרג אזרחים. סוגיית הבדואים צריכה לתפוס מקום גבוה מאוד בסדר היום של הממשלה הבאה.

משה בן עטר

משה בן עטר | |המסע לישראל האחרת

משה בן עטר הולך במסע ארוך שמתחיל בשכונות ירושלים דרך תנועת הנוער הציוני, בוגר החינוך הצה"לי, עם הרבה אכפתיות חברתית ואהבת אנשים. יהודי-ציוני וישראלי המעמיד את האדם כמטרה ולא כאמצעי. מאמין בחברה צודקת ושוויונית, שואפת שלום ודמוקרטית המשתלבת במרחב.

כתיבתו ישירה, משוחררת מאינטרסים ולפעמים כואבת, אבל נעשית מעומק הלב והדאגה.

משה בן עטר יליד ירושלים נשוי ואב לשלושה בנים. איש חינוך, פעיל חברתי ויועץ לשרי ממשלה, איש ירושלים שמזה 35 שנים עוסק בחיים החברתיים והציבוריים. כיהן כ-17 שנים כמנכ"ל המועצה הציונית בישראל ומאחוריו עשרות יוזמות ומפעלים חברתיים וציבוריים העוסקים בנוער, הגשמה חברתית, ציונות והעם היהודי ועיצוב אסטרטגיה רבתי לישראל.

כיהן כמנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי שבו כ1000 עולים מחבר המדינות, יו"ר הפורום לאחריות אזרחית ויו"ר אגודת בני אברהם לדיאלוג בין תרבותי. חבר במספר הנהלות ציבוריות, יקיר עיר הכרמל ומכהן כיו"ר המועצה הציבורית היהודית-דרוזית. 

כיהן עד לאחרונה כמנהל המרכז הרעיוני לחינוך ומחקר בבית ברל.

בהשכלתו: לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר-אילן.