מי ישמור על החופים שלנו?

האם אפשר ליצור סדר ציבורי חדש בים והאם האמנה עליה חתמו ראשי ערי החוף תוביל את המדיניות האסטרטגית הדרושה לפיתוח חופי הים לדורות הבאים?

משה בן עטר
משה בן עטר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חוף הים בתל אביב
חוף הים בתל אביבצילום: דודו בכר
משה בן עטר
משה בן עטר

רצועת חופי הים שלנו, שאורכה 190 קילומטר, עוברת תהליכי פיתוח מואצים. כ-50 קילומטרים של חוף סגורים בפני הציבור, וישנם שטחים שתפוסים על ידי תחנות כוח, פיתוח הגז הטבעי, דיג, פרויקט הנמלים החדשים באשדוד ובחיפה, בסיסי צה"ל, תשתיות וביטחון ובנייה מאושרת המצופפת בבטון את אזורי החוף הטבעי שכל כך נהנינו ממנו בילדותנו. שלמת הבטון הציבה בהם כיעור הבולט לעין כול.

ישנם רק 53 קילומטר של חוף טבעי פתוח, וכל השאר בנוי או מתוכנן להיות בנוי בעתיד הנראה לעין. מתוכם, יש להדגיש, רק 17 קילומטר מחופי ישראל משמשים חופי רחצה מוכרזים לאוכלוסייה של יותר משמונה מיליון נפש עם ריבוי טבעי גדול זו טיפה בים. העובדה שב-1948 היו לכל תושב בישראל החדשה 31 סנטימטר של חוף בממוצע, וכיום נותרו רק 2.5 סנטימטרים חוף לתושב, מחמירה את המצב עוד יותר.

הים הוא משאב ציבורי, אולם לא נקבע הגבול בין האינטרס הציבורי והצורך לשמור עליו למען הדורות הבאים ובין השיקולים העסקיים הכלכליים והתיירותיים, והללו פועלים לרוב בניגוד לאינטרס הציבורי. עשרות אירועי זיהום מתרחשים בחופים בכל שנה ונזקם גדול. בהם נמנים הזיהום מתחנות הכוח וטונות של שקיות אשפה, שנערמות כל יום בחופי הארץ. לא השכלנו לחנך חלקים נרחבים בציבור שאשפה זורקים רק לפח כפי שחינכנו שפרחים לא קוטפים.

יותר מכל אני נדהם מכך שההצהרות שקו החוף יישמר ותימנע בנייה במרחק 300 מטר ממנו אינן מיושמות בפועל. אנו שומעים הצהרות כאלה מראשי הערים ומרשויות התכנון אולם בפועל הגופים הללו עושים את ההפך. האם כרישי הנדל"ן הכתיבו את הקו ונציגי הציבור שלנו התקפלו? כדוגמה לחוסר התכנון והדאגה למרחב הציבורי והסביבתי על החוף אפשר להביא את ההחלטה להרחיב את מלון אכדיה בהרצליה ולשלש את מספר חדריו. עיריית הרצליה נאבקת כיום נגד ההחלטה הזאת, וראש העיר משה פדלון רואה בפרויקט "מפלצת בטון" החוסמת את המבט אל החוף. אותה רשות מקומית שאישרה את התוכנית בעבר מתנגדת לה כיום משום שלטענתה היא לא הביאה בחשבון את ההתאמה בין נפח הפעילות הצפויה לאחר הבנייה בתשתיות אורבניות (חניה, נתיבי תחבורה וכו') ובין המציאות בפועל. עמדתו זו של ראש העיר היא משב רוח רענן בים הפעילות המזיקה שנעשתה בערי החוף והעוולות הציבוריות שנעשו על ידי רשויות מקומיות בעבר.

לאחרונה התעניינתי בפרויקט בנייה בעיר עכו. אשת השיווק מסרה כי שטח הבנייה הוא במרחק כ-200 מטר מהחוף. כשאמרתי שאין זה חוקי השיבה לי כי מדובר בתב"ע (תכנית בניין ערים) ישנה ולכן היא אושרה. מן הראוי להזכיר כי גם התב"ע לבניית כפר הנופש בפלמחים היתה ישנה ומאבק עיקש של אנשים נפלאים ונחושים אילצה את הרשויות לבטל את התוכנית ולאפשר לציבור ליהנות מרצועת חוף נוספת. כלומר, אפשר להיאבק בטאבות ישנות ולהצליח, ואם עיריית הרצליה תהיה נחושה באמת היא עשויה למנוע את הבנייה המתוכננת.

לאחרונה פרסם המכון הטכנולוגי של הטכניון תוכנית ימית לישראל, ויש בו סדרה של המלצות הנוגעות לצורך להגן על הסביבה הימית, לשימור המערכת האקולוגית הימית ושיקומה על ידי פיתוח הדיג והחקלאות הימית וכן שיפור המשילות הימית. כמו רבות מהוועדות השונות, הטכניון ממליץ להקים מנגנון ממשלתי שיהיה אחראי לפיתוח ותיאום פיקוח בקרה ואכיפה של המרחב הימי. ההמלצות חשובות, אולם ההצעה להקים מנגנון נוסף ולהקציב מיליוני שקלים מכספנו כדי לעשות את מה שהגופים הקיימים צריכים לעשות ממילא אינה במקומה במציאות הקיימת.  לכן יש לייעל את המנגנונים הקיימים ואת התיאום ביניהם ולהימנע מביצוע המלצות שיש בהן כדי לתת לנו עוד מאותו דבר.

בערים רבות הוקמו המארינות כדי להשביח את הקרקעות באזור, והן לא היו נחוצות באמת לחינוך הימי, בכל אופן לא בכמות שנבנתה לאורך החופים. הבנייה צמצמה את מרחב המחיה של הציבור וגרמה נזקים אקולוגיים וסביבתיים. המארינות הפכו לסמל יוקרה שמעלה את קרנן של הערים.

דוגמה ליוזמה ברוכה היא היוזמה שנקט לאחרונה השר לשעבר אופיר פינס, העומד בראש המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל-אביב. פינס הוביל את האמנה לשמירת המרחב הימי באמצעות שיתוף פעולה ותיאום של הרשויות המקומיות ורשויות התכנון במרחב הימי. האמנה, שמחבריה והחתומים עליה הם ראשי הרשויות של ערי החוף, מסמנת דרך המגבילה את ההפקרות התכנונית ומחייבת את ראשי הרשויות לרכך את יצר הרצון להצליח, לפעמים על חשבון איכות הסביבה והמרחב האורבני החשוב לכולם. ספק אם אמנה זו תסייע ליצור את הראייה המרחבית, התכנון הכולל, החקיקה והאכיפה וכן את עיצוב המדיניות האסטרטגית הדרושה לפיתוח חופי הים לדורות הבאים, שכן אמנות דומות כבר נחתמו בעבר ולא היתה בהן כל תועלת ממשית.

כאשר אני מתבונן בחוק החופים של אירופה אני מתרשם שאנחנו עדיין מפגרים בכל הקשור לשמירה הנדרשת על חופי ישראל, ולצורך להשאיר מרחב מחיה לנפש שאפשר ליהנות ממנו. לכן חוק החופים, שנועד לשמור על הסביבה החופית, וכן תמ"א 13, שנותנת עדיפות ברורה לפעילות הפנאי, שימור הטבע והאקולוגיה לצורכי הציבור מתוך התאמה לפיתוח החוף באופן מוגבל, לצד איחוד פעילותם של ארגוני סביבה, עשויים לשפר את השמירה על האינטרסים של הציבור ולהפגין בכך את ריבונותו.

תפקידם של ארגוני הסביבה ילך ויתעצם לנוכח ריבוי הצרכים והאינטרסים הנדל"ניים והעסקיים ולנוכח ההשחתה הגוברת בחברה הישראלית. חיזוקם של ארגונים אלה המתמודדים מול כוחות עצומים מהם, חיוני כדי לשמור על מרחבים פתוחים בחופי הים ולהבטיח איכות חיים  לדורות הבאים.

משה בן עטר

משה בן עטר | |המסע לישראל האחרת

משה בן עטר הולך במסע ארוך שמתחיל בשכונות ירושלים דרך תנועת הנוער הציוני, בוגר החינוך הצה"לי, עם הרבה אכפתיות חברתית ואהבת אנשים. יהודי-ציוני וישראלי המעמיד את האדם כמטרה ולא כאמצעי. מאמין בחברה צודקת ושוויונית, שואפת שלום ודמוקרטית המשתלבת במרחב.

כתיבתו ישירה, משוחררת מאינטרסים ולפעמים כואבת, אבל נעשית מעומק הלב והדאגה.

משה בן עטר יליד ירושלים נשוי ואב לשלושה בנים. איש חינוך, פעיל חברתי ויועץ לשרי ממשלה, איש ירושלים שמזה 35 שנים עוסק בחיים החברתיים והציבוריים. כיהן כ-17 שנים כמנכ"ל המועצה הציונית בישראל ומאחוריו עשרות יוזמות ומפעלים חברתיים וציבוריים העוסקים בנוער, הגשמה חברתית, ציונות והעם היהודי ועיצוב אסטרטגיה רבתי לישראל.

כיהן כמנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי שבו כ1000 עולים מחבר המדינות, יו"ר הפורום לאחריות אזרחית ויו"ר אגודת בני אברהם לדיאלוג בין תרבותי. חבר במספר הנהלות ציבוריות, יקיר עיר הכרמל ומכהן כיו"ר המועצה הציבורית היהודית-דרוזית. 

כיהן עד לאחרונה כמנהל המרכז הרעיוני לחינוך ומחקר בבית ברל.

בהשכלתו: לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר-אילן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ