שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ישראל מטפחת קאסטות ויוצאי אתיופיה הם הראשונים להיפגע

כסף אינו פתרון לזעקת העלבון של יוצאי אתיופיה וגם לא יפתור את בעיית הגזענות וההתנשאות עליהם בגלל צבע עורם. אצלנו רוצים עליה אבל לא אוהבים עולים, לא שונאים אבל אדישים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני משפחתו של סלומון טקה בהלווייתו
בני משפחתו של סלומון טקה בהלווייתוצילום: רמי שלוש
משה בן עטר
משה בן עטר

זוהי זעקת העלבון של יוצאי אתיופיה. אין מדובר בבעיה של משאבים אלא בהדרה, בפגיעה בערכם ובכבודם של אזרחים שאינם מחובקים בשל צבע עורם ותרבותם. ישראל רוצה עליה אבל אינה אוהבת עולים. גולדה מאיר נהגה לומר שהממשלה לא יכולה להציע כוס תה, את זה יכולים להציע השכנים והחברים.

העולים מאתיופיה זכו לתקציבים חסרי תקדים בתחום הדיור, ההכשרה המקצועית והחינוך. הפגנות הענק שלהם לא פרצו בשל כך. הן פרצו משום שהם חשים דחויים בחברה הסובבת אותם. זעקת המחאה היא על כבודה של העדה ועל חוסר תחושת השייכות שלה. זו בעיה של כולנו. אנו לא שונאים את עולי אתיופיה אבל אנו אדישים אליהם.

מכונית עולה באש בצומת עזריאלי במחאת האתיופים
מכונית עולה באש בצומת עזריאלי במחאת יוצאי אתיופיהצילום: תומר אפלבאום

בחברה הישראלית יש גילויי גזענות בכל מקום. הפכנו לחברה אנוכית ומסוגרת בפני תת-תרבויות שבה שבטים הומוגניים עוסקים בטיפוח קאסטות. חדלנו מלהביט על המתרחש סביבנו. מערכת החינוך ממוקדת בהישגים לא נותר בה הרבה מקום למוסר חברתי. התחרותיות הפרועה ממקסמת את רווחי הפרט ומקדשת את המושג "האחר הוא לא אני" (ולכן אין טעם להתעניין בו). האגואיזם השתלט עלינו ומכתיב את חשיבתנו ואת התנהלותנו - הפכנו לציניים בעיני עצמנו.

בחברה שבה האינטרסים מוכתבים על פי זהות ומעצימים שנאה, אלימות וגזענות - יוצאי אתיופיה מרגישים אבודים. הם חיים במציאות טראגית ששמחת החיים פגומה בה. כשהקבוצות בחברה יגלו מידה של ביקורת עצמית וכשישראל כמדינה תשאף לחזור אל הערכים שהניחו עבורה מייסדיה, כולנו נוכל לדאוג טוב יותר לשילובם של יוצאי אתיופיה. רק חינוך יכול לטפח את המכנה המשותף האנושי ולרסן את ההתנשאות והגזענות.

צעירים מדליקים נרות לזכרו של טקה, אתמול בתל אביב
צעירים מדליקים נרות לזכרו של סלומון טקה בתל אביבצילום: מוטי מילרוד

שילובם של יוצאי אתיופיה מתחיל בטיפוח תחושת השייכות שלהם ובשחרור הצעירים מן הניכור ההדדי. ההתמודדות עם הגזענות, הדעות הקדומות וסטראוטיפים צריכה להתחיל בגיל צעיר. במפגשים בין צעירים, למידה משותפת, הכרת השונה והאחר וההפנמה כי יש לכבדו. מכאן הכל מתחיל. המשבר התרבותי שחווים יוצאי אתיופיה יתאחה רק כשהדור החדש יתערה בארץ וירגיש חיוני בחברה. הצעירים ירגישו שייכים כשהם יחושו בבית.

תקציבים יכולים לסייע אבל הם לא העיקר. מאות ועדות יכולות לקבל החלטות להקציב משאבים אין קץ לשיפור מעמדם של יוצא אתיופיה, אבל כשהכבוד נפגע - שום דבר לא יעזור. חיבוק חם חשוב מזהב וכסף. כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו אם עשה משהו כדי לעזור בקליטתם של יוצאי אתיופיה. זהו המבחן הגדול של החברה הישראלית. גל המחאה האחרון יכול להיות סמן לשינוי, אך האחריות לביצועו מוטלת על כל אחד מאיתנו.

משה בן עטר
משה בן עטר |המסע לישראל האחרת

משה בן עטר הולך במסע ארוך שמתחיל בשכונות ירושלים דרך תנועת הנוער הציוני, בוגר החינוך הצה"לי, עם הרבה אכפתיות חברתית ואהבת אנשים. יהודי-ציוני וישראלי המעמיד את האדם כמטרה ולא כאמצעי. מאמין בחברה צודקת ושוויונית, שואפת שלום ודמוקרטית המשתלבת במרחב.

כתיבתו ישירה, משוחררת מאינטרסים ולפעמים כואבת, אבל נעשית מעומק הלב והדאגה.

משה בן עטר יליד ירושלים נשוי ואב לשלושה בנים. איש חינוך, פעיל חברתי ויועץ לשרי ממשלה, איש ירושלים שמזה 35 שנים עוסק בחיים החברתיים והציבוריים. כיהן כ-17 שנים כמנכ"ל המועצה הציונית בישראל ומאחוריו עשרות יוזמות ומפעלים חברתיים וציבוריים העוסקים בנוער, הגשמה חברתית, ציונות והעם היהודי ועיצוב אסטרטגיה רבתי לישראל.

כיהן כמנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי שבו כ1000 עולים מחבר המדינות, יו"ר הפורום לאחריות אזרחית ויו"ר אגודת בני אברהם לדיאלוג בין תרבותי. חבר במספר הנהלות ציבוריות, יקיר עיר הכרמל ומכהן כיו"ר המועצה הציבורית היהודית-דרוזית. 

כיהן עד לאחרונה כמנהל המרכז הרעיוני לחינוך ומחקר בבית ברל.

בהשכלתו: לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר-אילן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ