ההטפה הדוחה של ש"ס בבתי הכנסת בירושלים

טוהר המידות, הצניעות והענווה שאפיינו את הרבנים הספרדיים בילדותי, התחלפו במיליטנטיות, צרות אופקים וחד-ממדיות, עד שנדמה שיש כאן דת אבל אין כאן אלוהים. המורשת התחלפה בצמרמורת

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אזכרה לרב עובדיה יוסף בירושלים, 2015
אזכרה לרב עובדיה יוסף בירושלים, 2015קרדיט: ליאור מזרחי
משה בן עטר
משה בן עטר

בילדותי נהגתי לפקוד את בתי הכנסת הספרדיים בשכונות ירושלים. אהבתי את הלחנים, את טוהר המידות, הצניעות והענווה שהיתה כה אופיינית לרבנים ולפרנסי הציבור. הם היו ידענים בתורה ובהלכה, בעלי מידות טובות של מוסר, ויותר מכל - היתה בהם אהבת האדם. כל אחד היה יכול לחוש בה מיד משום היא יצאה מהם בחום שחדר עמוק לתוך הלב.

עבורי ועבור רבים מבני דורי, הביקור בבית הכנסת הוא מורשת מבית אבא. אלא שכיום, כשאני שומע את המלים ואת הלחנים - הדבר מעלה בי צמרמורת. אני נזכר כיצד כילד דתי נהגתי להשכים לתפילת הנץ החמה. היא היתה גרסא דינקותא עבורי. אך בירושלים של היום, גם המורשת הזו איבדתה מטהרתה ומהעומק המזוקק של יצירתה. בתי הכנסת הספרדיים בירושלים קיבלו גוון חדש, מיליטנטי, צר אופקים וחד-ממדי. הם איבדו מהחן שלהם ונכרכו באדרת אחרת, עד שנדמה שיש כאן דת אבל אין כאן אלוהים.

רבנים המזוהים עם ש"ס השתלטו על השיח בבתי הכנסת ודרשותיהם הקבועות בתפילת יום שישי, בין מנחה לערבית, הפכו לסוג של הטפה דוחה בגוון פוליטי. מסרים סמויים, המובלעים בתחכום, מאדירים את מסגרות "להחזיר עטרה ליושנה" ומשמרים את התפישה שיש מישהו במערכת הפוליטית שדואג להן. או כלשונם: "ש"ס היא התורה והתורה היא ש"ס". אותם רבנים יצרו מונופול על המורשת ונואמים כמורי נבוכים. ככל שהמתפלל מתחזק בתורתו, כך הוא נאמן לדרכה הפוליטית של ש"ס. במציאות הזאת, מי שכל שמבקש להשתתף בחוויה היהודית ולקבל אותה זכה ומשוחררת - נותר חסר, שכן קדושת הרוחניות זקוקה לניתוק מההקשר הפוליטי. הרצון לקחת חלק בכך פוחת, הקהילתיות מאבדת מערכה, וההשתתפות בתפילות מלווה באי נוחות מציקה.

חלק ניכר מדרשות הרבנים בבתי הכנסת הספרדיים בירושלים מתובלות בגזענות, שנאת הזר והיבדלות משכנינו הערבים. הן גם מטפחות יחס מפלה לנשים ומבקשות להחזיר לעולמנו תפישות נוספות שעבר זמנן. אי אפשר להרגיש בבית בעולם זר, מנוכר ומצומצם רוחנית שכזה. מי שרוצה את מורשתו וזהותו, אבל מסרב לאמץ את הגזענות וההדרה שנלווית אליה כיום - לא ימצא את מקומו בבתי הכנסת הללו. העלונים שמחולקים בהם מדגישים את ערכי התורה, אך מסמנים בבירור להיכן נושבת הרוח. במצב שכזה, אתה פשוט מוותר ומעדיף להישאר בבית.

קשה למצוא בבתי הכנסת הספרדיים בירושלים רבנים שאינם מזוהים עם ש"ס. ישנם כאלה שמשתייכים לציונות הדתית, אבל גם שם המסרים דומים. הם פשוט מגיעים מזרם פוליטי אחר. אמרת ש"ס - אמרת בתי הכנסת. אם אתה מתפלל - אולי אתה ליכודניק, אבל אם אתה מגיד או דורש - על פי רוב, ש"ס זורמת בעורקיך, וכעת, לקראת עוד מערכת בחירות, תפקידך הוא לעשות נפשות למען שליחי האל עלי אדמות.

אני מתגעגע לבתי הכנסת של פעם בירושלים. תנו לי אותם חזרה והוציאו מהם את ספסרי הדת. הניחו לאלוהים שלי להנחות את דרכי והוציאו מן המקדש את המדינה.

משה בן עטר

משה בן עטר | |המסע לישראל האחרת

משה בן עטר הולך במסע ארוך שמתחיל בשכונות ירושלים דרך תנועת הנוער הציוני, בוגר החינוך הצה"לי, עם הרבה אכפתיות חברתית ואהבת אנשים. יהודי-ציוני וישראלי המעמיד את האדם כמטרה ולא כאמצעי. מאמין בחברה צודקת ושוויונית, שואפת שלום ודמוקרטית המשתלבת במרחב.

כתיבתו ישירה, משוחררת מאינטרסים ולפעמים כואבת, אבל נעשית מעומק הלב והדאגה.

משה בן עטר יליד ירושלים נשוי ואב לשלושה בנים. איש חינוך, פעיל חברתי ויועץ לשרי ממשלה, איש ירושלים שמזה 35 שנים עוסק בחיים החברתיים והציבוריים. כיהן כ-17 שנים כמנכ"ל המועצה הציונית בישראל ומאחוריו עשרות יוזמות ומפעלים חברתיים וציבוריים העוסקים בנוער, הגשמה חברתית, ציונות והעם היהודי ועיצוב אסטרטגיה רבתי לישראל.

כיהן כמנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי שבו כ1000 עולים מחבר המדינות, יו"ר הפורום לאחריות אזרחית ויו"ר אגודת בני אברהם לדיאלוג בין תרבותי. חבר במספר הנהלות ציבוריות, יקיר עיר הכרמל ומכהן כיו"ר המועצה הציבורית היהודית-דרוזית. 

כיהן עד לאחרונה כמנהל המרכז הרעיוני לחינוך ומחקר בבית ברל.

בהשכלתו: לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר-אילן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ