בלוגים

מחלק מוסר / הבלוג של יוענה גונן

האם עלי למחול למי שתקף אותי מינית בילדותי, רק כי היה לו מספר על היד?

כשהייתי ילדה, סבה של חברתי תקף אותי. למרות שהעניין נמצא מאחורי, אני מוטרדת - פילוסופית - משאלת ההקלה במעשים אחרי סבל עמוק שעבר התוקף

לאחרונה אני חוזרת להתעניין במקרה שקרה לי בילדות. הייתי בת שש או שבע וישנתי בבית חברתי. הוריה לא היו בבית והסבים שלה שמרו עלינו. אני זוכרת שנרדמתי על הספה וכשהתעוררתי מצאתי את הסבא רוכן מעלי ולשונו דחופה לפה שלי. עשרה צעדים הפרידו בין הבית שלה לבית שלי (בקיבוצים הבנייה צפופה), אבל הם הספיקו לי כדי להדחיק את האירוע ולהיזכר בו רק כעבור 13 שנים. מאז עברתי חפירות וגילויים של שכבות בטיפול, והיום כשאני בשנות ה-40 לחיי אני יכולה לומר בביטחון מלא שזה מאחורי. 

ובכל זאת, יש היבט אחד שמטריד אותי: האם העובדה שעל זרועו של האיש היה טבוע מספר, כלומר חייו באושוויץ היו מלאי סבל, האם העובדה הזו אמורה להקל ביחס שלי אליו? ושוב אדגיש, כי העניין הרגשי הכרוך בסליחה אינו המוקד כאן (הגם שהדברים שרוגים זה בזה) אלא השאלה המוסרית, הפילוסופית: האם ראוי להקל במעשיו הנוראיים של אדם, בהינתן שגם הוא היה נתון לסבל עמוק?
בברכה,

מספר על היד
גיל כהן-מגן
להמשך הפוסט

זה בסדר לעזוב זוגיות בגלל דיכאון של הפרטנרית?

הבעיות שנפתרו עם המעבר לגור ביחד לפני שנתיים, לא פתרו את בעיית הדיכאון של זוגתי והיא לא ממש נמצאת בקשר הזה ברמה שאני צריך. אני מאוד בודד למרות שזה ממש לא באשמתה

אני נמצא בזוגיות כבר שנתיים ורק לאחרונה עברנו לגור יחד. זוגתי בדיכאון כבר תקופה ארוכה. עכשיו, כשאנחנו סוף סוף גרים יחד, הבעיות שנפתרו לא פתרו את הדיכאון והיא לא ממש נמצאת בזוגיות הזאת ברמה שאני צריך. הרבה מאוד מהזמן אני מרגיש שאני צריך להיות איתה, אבל בתכלס מרגיש מאוד בודד.

קשה לי לחשוב על לצאת מהזוגיות הזאת כי הדיכאון הוא ממש לא באשמתה. אבל אני באמת מרגיש שהרבה מהזמן אני פשוט לבד ולא רוצה ליפול גם לדיכאון. זה בסדר לצאת מהזוגיות אפילו שהיא בדיכאון ואולי צריכה אותי?

דיכאון
Marjan_Apostolovic / Getty Images IL
להמשך הפוסט

עם חזון דמוגרפי ואקלימי שכזה, האם לגיטימי בכלל לרפא אנשים זקנים?

בעיות הזיהום, התפוצצות האוכלוסין והתוצאות הקטסטרופליות של התחממות כדור הארץ, מעוררות תהיות וכשלים לוגיים בדבר הצורך בריסון הילודה ותוחלת החיים. קצת שכל ישר לא יזיק באפוקליפסה

לאחרונה צצות כל מיני כתבות ודעות על השאלה אם זה מוסרי להביא ילדים לעולם שבו יש התפוצצות אוכלוסין ובעיות סביבה. כל הדיון הזה לדעתי מתעלם מעניין פשוט, שהתפוצצות האוכלוסין נגרמת ברובה מהתארכות החיים וכמובן שאי הבאת ילדים לעולם תביא לניוון. אז השאלה שלי היא: בעולם כזה, עם סביבה מזוהמת וכולי וכולי, האם זה מוסרי שאנחנו כחברה נשקיע ברפואה להארכת חיים? האם צריך באמת למצוא תרופה לסרטן? אולי אפשר בלי עוד טכנולוגיות לשיפור הלב? האם אפשר לומר שניתן לתת לאנשים לגווע באופן הומאני? שאולי לא כולם צריכים לחיות עד 100? ברורה לי הבחירה של היחיד, אבל החברה? חייבים? זה מוסרי?

ענבל

10 במארס 2015 - הכיפה בהוואי שבה חיו שישה חוקרים במשך שנה כדי לבחון את השפעות ההתבודדות על מסע עתידי למאדים
NEIL SCHEIBELHUT/אי־אף־פ?
להמשך הפוסט

מהי הצבעה ראויה של שמאלן? ללכת עם הלב או טקטית להחלפת השלטון?

החברים אומרים "לא אצביע כי בלאו הכי ביבי ינצח". אבל האם בימים טרופים אלה יש צידוק להימנע מבחירה? ואם כבר ימים טרופים, ואם כבר בני גנץ פה, מה לעשות כדי לצאת מהקלפי בשלום עם עצמי?

אני שמאלנית כמו כל חבריי. בימים אלה, כשהבחירות קרבות, אני מזדעזעת לשמוע מהם אמירות בנוסח: "אני לא אצביע כי בלאו הכי ביבי ינצח", "אני לא אצביע כי אין למי", "קול אחד לא משפיע". אני יודעת שבדמוקרטיה אין חובה להצביע, אבל בימים טרופים אלו האם זה מוסרי להימנע מהצבעה? 

בברכה,

17 במאי 1977 - ריקון קופסת הקלפי בבית "בני ברית" בתל אביב לפני ספירת הקולות
יעקב סער / לע"מ
להמשך הפוסט

חבר שהוא גרוש קיבל העלאה. מחובתי לספר לאקסית בגלל הסכם הגירושים?

נותרנו בקשר עם מיכל ואסף גם אחרי שנפרדו. איתו יותר, איתה פחות. לאחרונה סיפר אסף על קידום משמעותי וביקש שלא נגלה למיכל. זכותו לפרטיות, אבל יש ממד כלכלי. ומה אם מיכל תגשש?

זוג חברים קרוב שלנו, נקרא להם מיכל ואסף, התגרשו בשנים האחרונות. קבוצת החברים דרכה הכרנו אותם נשארה בקשר בעיקר עם אסף, בעוד מיכל נשארה בקשר עם קבוצת חברים אחרת. בת זוגי ואני נשארנו בקשר עם שניהם, אך לא במידה שווה. עם מיכל שמרנו על קשר ידידותי של עדכון אחת לכמה שבועות. עם אסף נשארנו בקשר קרוב יותר. אין לו משפחה בארץ, אנחנו מארחים אותו אצלנו לשבתות עם הילדים ואני הייתי אחד מעמודי התמיכה שלו בתהליך הגירושים.

לא מזמן אסף סיפר לי בהתרגשות על קידום משמעותי שקיבל בעבודה. הוא אמר שהוא יודע שאני עדיין בקשר עם מיכל, וביקש שלא אספר לה דבר על הקידום ובכלל שישמח אם לא נעדכן את מיכל במה שקורה איתו. הבקשה העלתה אצלנו שאלה מוסרית. מצד אחד, זכותו של אסף לשמור על חייו פרטיים מהאקסית. מצד שני, יש לכך ממד כלכלי: מכיוון שהקידום בעבודה כולל העלאת שכר, לפי הסכם הגירושים מגיע למיכל חלק מזה. האם ערכי החברות דורשים שאכבד את פרטיותו של אסף, או שאולי עלי להילחם בהגמוניה הגברית ולעדכן את מיכל שתדרוש את המגיע לה? ומה אם מיכל תגשש איתי לגבי אסף, האם עלי לחשוף את הידוע לי או לומר שאני מרגיש שעלינו לא לדבר על אסף?

"זלזול בפרטיות במקרים שלא מוצאים חן בעינינו גורם בסופו של דבר נזק לכבוד האדם ככלל"
איור : ליאו אטלמן
להמשך הפוסט

לגיטימי לתת עצות לחברים אם אחר כך לא מתמודדים עם ההשלכות?

האם אני באמת יכולה לומר למישהי משהו קשה לגבי חיים שלה? ואם אני טועה? וחוץ מזה, היא בכלל לא חברה טובה שלי אז למה להיכנס לזה? מצד שני, אני היא זו שהיא בחרה לשאול! קשה, קשה

לפעמים קורה שחברים לא קרובים מאוד חולקים איתי את תנאי חייהם ומצוקותיהם. למרות שאני משתדלת לא להיות אוטומטית בעמדת "תזרקי אותו", יוצא שלפעמים אני מזהה מצבים מסוכנים, כמו בן זוג שאם הוא לא אלים ממש אז לכל הפחות הוא מסרס ממש. ואז אני בדילמה דו-שכבתית. השכבה הראשונה: באמת אני יכולה לומר למישהו משהו כל כך קשה לגבי חייו שלו? ואם אני טועה? למה מי אני? (תשובה אפשרית: אני היא מי שבחרו לשאול אותה, לשתף אותה). השכבה השנייה קשורה ליכולת שלי להיות שם ביום שאחרי. יש חברים וקרובי משפחה שאני מסוגלת או מחויבת להכיל ולסייע להם גם ברגעי השפל בחייהם. אבל לא לכולם ולא כל הזמן.

מצד אחד, אני רואה משהו, נדמה לי בבהירות, ונדמה לי שמאוד חשוב. מצד שני, אלה לא חברים טובים בהכרח ואני לא יודעת או חושבת או רוצה שיהיה לי את הכוח לשאת בהשלכות של העצה שלי, כמו לסעוד ידידה שבורת לב שזרקה את בן הזוג שלה כי הצבעתי על הבעייתיות בו. מה עושים? מהנהנים באמפתיה בעוד הזעקה הפנימית מושתקת לטובת כללי הנימוס?

"רוב האנשים שמבקשים עצה לא מצפים מהצד השני להציג פתרון ברור"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

מי ראוי להיכלל בין כותבי מאמר אקדמי (והאם זה תופס גם על הבוס)?

אנחנו רופאים שעוסקים גם במחקר. מנהל המחלקה דורש ששמו יופיע לצדנו בפרסומים. הוא כנראה רוצה פרופסורה ואולי גם מרגיש שהוא טורח על "מינהלות". קווים לדמותו של "הפלגיאט הממסדי"

אנו רופאים בבית חולים ציבורי שעוסקים גם במחקר קליני ומפרסמים את ממצאינו בכתבי עת מדעיים. מנהל מחלקתנו דורש כי שמו יופיע בין הכותבים של כל המאמרים שיוצאים מהמחלקה. כמה מילות רקע: את התואר דוקטור לרפואה מעניקה ההסתדרות הרפואית לרופא שעמד בקריטריונים קבועים מראש. את התואר פרופסור מעניקה ועדה באוניברסיטה, ואחד הקריטריונים הוא מספר מאמריו בכתבי עת מדעיים. הציבור הרחב תופש את התואר פרופסור כגבוה יותר מדוקטור, בעיקר ברפואה הפרטית, שם מטופלים רבים יעדיפו לקבל חוות דעת שנייה ולהינתח על ידי פרופסור.

לפי הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית, הוספת שם מחבר אינה מתנה או כיבוד. כדי להיחשב מחבר צריך לעשות את עבודת החקר ולקחת עליה אחריות. נראה שדרישתו של המנהל נובעת מרצונו לקבל פרופסורה, וגם מההרגשה שהוא טורח לטובת הרופאים – בפינוי זמן למחקר למתמחים, במלחמות מול ההנהלה על ציוד ומעבדות ועוד. חשוב לציין שלמנהל מחלקה בבית חולים ציבורי יש מעמד של "דיקטטור". התנאים ואופי העבודה נקבעים במידה רבה לפי החלטתו, כך שיש בדרישתו מעין איום, גם אם לא מפורש, וניצול של מעמדו וכוחו.

"בעוד שלגניבת רעיונות או ציטוטים מתייחסים בחומרה, הוספת שמות מחברים מתקבלת בשוויון נפש"
Getty Images/iStockphoto
להמשך הפוסט

האם השאיפה להעדפה מתקנת לנשים בכלל נכונה מיסודה?

החברה שבה אני עובדת מגוונת מאוד מבחינה אתנית אבל בתחום המגדרי, אם חותכים החוצה את המנהלה, יש לנו בממוצע רק 17% נשים. אני דוחפת לחפש יותר מועמדות ועדיין תוהה אם זה שיקול

אני עובדת בתפקיד בכיר בחברת טכנולוגיה צומחת. אנחנו מגייסים אנשים בקצב והתפקיד שלי מאפשר לי להשפיע רבות על מדיניות והחלטות הגיוס, במיוחד בקבוצה שלי אבל במידת מה גם בקבוצות האחרות.

החברה שלנו מגוונת מאוד מבחינה אתנית, אנחנו פחות מ-200 איש שמגיעים מיותר מ-60 מדינות. אין לחשוד בחברה בחוסר סובלנות או בחוסר פתיחות. עם זאת, בתחום המגדרי הגיוון שלנו נמוך משמעותית. אם חותכים החוצה את המנהלה, בצוותים הטכניים יש לנו בממוצע 17% נשים. אני דוחפת את המגייסת שלנו לחפש יותר מועמדות במטרה להביא לגיוון מגדרי גדול יותר.

משרדי סוכנות הידיעות אי-פי בסיאטל, 5 במארס 1942
ASSOCIATED PRESS
להמשך הפוסט

קיבלתי מאדם שהמתין איתי את המספר שלו בתור - לגיטימי שאתקדם?

זוגתי ואני הגענו לאסוף חבילה וגילינו תור של עשרות אנשים ומערכת פתקים עם מספרים. בשלב מסוים האדם שלצידנו פרש והעביר לנו את פתקו. האפשרות לעקוף יותר מ-30 איש עוררה בינינו ויכוח

זוגתי ואני נסענו לא מזמן לאילת לחופשה, והזמנתי מבעוד מועד שואב אבק רובוטי מאחת החנויות בעיר. כשהגענו לאסוף את החבילה גילינו תור של עשרות אנשים ומערכת פתקים עם מספרים כמו בקופת חולים. הפתק שלנו הראה 283, בעוד שעל המסך ריצדו הספרות 211. התיישבנו מתוסכלים, ולאחר כמה דקות אדם שישב לצידנו פנה אלינו ואמר "אין לי זמן לזה" (היה יום שישי בצהריים), ונתן לנו את הפתק שלו עם המספר 251. בן רגע התקדמנו יותר מ-30 מקומות בתור, תוך שאנו עוקפים המון אנשים שהגיעו לפנינו.

הדבר עורר דיון מוסרי בין זוגתי לביני. היא טענה שאין בעיה לקחת את הפתק כי מדובר בהחלפה "ראש בראש" ומבחינת האנשים האחרים אין שום הבדל. אני טענתי שכל פתק הוא אישי, וברגע שאדם החליט לוותר על התור שלו הפתק צריך להיזרק וכולם צריכים להתקדם תור אחד קדימה. מה היה עלינו לעשות?

"בתוך קיומנו העלוב, פה ושם צונח לחיקנו רגע של חסד מתוק"
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

חבר מתנחל עובר לבית שבנייתו נעצרה בבג"ץ. לסייע עם הארגזים?

בננו החייל קרוע בין תחושת מחויבות לחבר טוב שמתגורר בהתנחלות עלי לבין מחויבות לערכים שבהם הוא מאמין. קיימנו על כך דיון מוסרי נוקב במשפחה ונשמח לחוות דעת נוספת

שלומות למדור הכי חביב עלינו. את סוף השבוע האחרון בילינו בדיונים ממושכים בשאלה כבדת משקל שהעלה בננו. כחייל, הוא משרת במחיצת חבר'ה שנמצאים על כל מנעד הקשת הפוליטית. חבר טוב שלו מתגורר בהתנחלות עלי ובימים אלה, כפי שמקובל בחוגים מתנחליים, החבר עסוק בהעברת משפחתו למבנה שבנייתו נעצרה בהוראת בג"ץ.

בננו קרוע בין תחושת המחויבות החברית לבין המחויבות לערכים שבהם הוא מאמין. "חבר המושבעים" התנדנד הלוך ושוב בין האפשרויות, מאחר שבנוסף לכל הערכים החשובים האחרים גם החברות היא ערך עליון. סיכמנו שהכי פשוט להציע לחבר עזרה לעבור דירה בחזרה אל תוך הקו הירוק...

מבט מהאוויר על עלי. יותר מ-3,000 תושבים על אלפי דונמים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

מה לעשות עם ההנאה והסלידה שלי מאריאל זילבר?

יצירותיו המוקדמות של זילבר קולעות לטעם שלי, אבל אינני יכול להתעלם מהדעות הפוליטיות הנוראיות בעיני שבהן הוא מחזיק כיום. אצל זילבר, מסתבר, קשה עוד יותר להפריד בין יוצר ליצירה

אני חובב מוזיקה, בדגש על מוזיקה קצבית ושמחה, לרוב שחורה (funk). בעברית המְצאי די מוגבל, אבל אי אפשר להתעלם מעבודתו (בעיקר המוקדמת) של אריאל זילבר, שלאחרונה בזכות ספוטיפיי אני צולל בהנאה רבה לתוך יצירותיו הנהדרות. אבל להנאה שאני שואב מהמוזיקה, מתלווה הרגשה לא נעימה שנובעת מהדעות הפוליטיות הנוראיות (בעיני) שהזמר מחזיק בהן.

האם זה מוסרי להאזין לשירים שיצר אדם עם דעות כאלה? אפשר לטעון שצריך להפריד בין היוצר ליצירה כל עוד מדובר בדעות ולא במעשים. אך כשהדעות הופכות לשירים (למשל השיר "כהנא צדק") שיוצרים אווירה ציבורית שבעיני היא בלתי מוסרית לחלוטין, האם עדיין מוסרי להאזין ליצירתו המוקדמת?

אריאל זילבר בביקור בביתו של אלאור אזריה, אשתקד
אילן אסייג
להמשך הפוסט

אבי מירר את חיי בילדותי, כיום לא בא לי לטפל בו. מוצדק?

אני יודעת שיש חובה מוסרית כלפי הורה חולה, אבל אבי הוא לא איש נעים במיוחד והטיפול בו מתיש וכולל המון התעסקויות. וגם: ספק אם הוא בכלל אבא שלי, האם זה משנה משהו?

סיימתי את התואר לא מזמן והתחלתי משרה חדשה בתחום מאוד תובעני. לקראת סיום התואר אבא שלי חלה ונדרש לטיפול רפואי, השגחה וחברה כי הוא די בודד. אני יודעת שיש חובה מוסרית כלפי הורה חולה, אם אני זוכרת נכון מאיזה קורס שלקחתי אז קוראים לזה ציווי דאונטולוגי. אבל הטיפול בו הוא מאוד מתיש וכולל המון התעסקויות קטנות ולבלות איתו הרבה זמן, והוא לא בן אדם נעים במיוחד. אני מרגישה שמאוד לא בא לי לעשות את הדברים האלה ומנסה להתחמק מהם כל הזמן.

חשוב לי לומר שני דברים: הוא היה הורה נורא כשגדלתי ומירר לי ולשאר המשפחה את החיים בריבים בלתי פוסקים ויחס מבזה. בשנים האחרונות התפייסנו אבל עדיין חשוב להדגיש שהוא לא היה הורה מתפקד במיוחד והשאיר לי נזקים שאני עדיין סוחבת. חוץ מזה, ממידע שקיבלתי יכול להיות שהוא בכלל לא האב הביולוגי שלי.

זקן בכסא גלגלים
Dreamstime.com
להמשך הפוסט

מה לעשות כשאחותי מעשנת ליד התינוקת הרכה שלה?

אני מרגישה שאני נוהגת בצביעות כשאני עוברת בשתיקה על התנהגות שאני טוענת שמפריעה לי. איך מאזנים בין יחסים נורמטיביים ובין קרב אבוד, מבלי לריב כל הזמן או להרגיש ותרנית וחלושה?

אני מתנגדת נחרצת לעישון, בעיקר בשל הנזק המשני הנגרם לסובבים, ומטבעי אני מהאנשים המכונים "דעתנים" או סתם עקשנים. אחותי המבוגרת ממני בכעשור ילדה לא מזמן, ואני מתקשה מאוד לראות אותה מעשנת ליד התינוקת, כפי שעישנה במהלך ההיריון. היא אמנם מגיבה בהתנצלות כל אימת שמישהו מאיתנו במשפחה נוזף בה, אולם נראה שהכל מהשפה ולחוץ. היא מדברת שנים רבות על רצונה להפסיק לעשן, אבל ניסיונות רבים שנעשו לדחוף אותה לכיוון פעולה מעשית לא צלחו. באופן כללי היא מתקשה ליזום שינויים בחייה, ולכן אין לי תקווה רבה שהיא תשנה את דרכיה בעצמה.

מובן לי ששמורה לי זכות מוגבלת להתערב בחייה או באופן גידול ילדיה, לא בעניין הזה אני מתלבטת. מטבע הדברים אני מעוניינת לשמור על יחסים תקינים איתה ועם המשפחה, ולכן אינני פותחת את הנושא מחדש בכל פעם, אבל אני מרגישה מידת מה של צביעות כאשר אני עוברת בשתיקה על התנהגות שאני טוענת שכה מפריעה לי (והיא אכן חורה לי מאוד, לא רק ברמה המתנשאת של "טובת הילד" אלא גם כי לא מתחשק לי לספוג ענני עשן שש פעמים ביום). שאלתי היא, כיצד לאזן בין יחסים נורמטיביים ובין קרב אבוד, מבלי לייצר ויכוח נצחי או לחוש עצמי כחסרת עמוד שדרה?

"להבחין בין מקרים שבהם דרושה התערבות ממשית ובין מקרים שבהם מישהו מזיק לעצמו או סתם עושה משהו שאינו לרוחנו"
Robert Dodge / Alamy Stock Photo
להמשך הפוסט

קיבלתי שירות רע מעסק קטן, לכתוב ביקורת רעה ולפגוע בפרנסה?

לאחרונה עברתי שתי חוויות צרכניות מפוקפקות: האחת ב-Airbnb והשנייה במשלוח ממסעדה. האם להשאיר ביקורת שלילית כדי להגן על לקוחות אחרים, או לוותר כדי לא לפגוע בעסק קטן?

שאלה בעקבות שני מקרים שקרו לי לאחרונה. בראשון, הייתי בחדר בדירת Airbnb באמסטרדם. הבעלים היה בחור מאוד נחמד מדרום איטליה שאמר לי שהמצב הכלכלי שם קשה מאוד (מאפיה, שחיתות, באמת זוועה) והדירה עוזרת לו ולאחיו להתפרנס. הדירה היתה די על הפנים: הזרם במקלחת חלש בקטע לא נורמלי, מזרן שלא הייתי נותן לכלב לישון עליו, השירותים היו בקומה נפרדת ואפילו מפתח משלי לא היה כי הדייר הקודם איבד. באמת חוויית Airbnb רעה, ששילמתי עליה 180 דולר ללילה. אם אני משאיר ביקורת רעה (לא השארתי) אני פוגע לו בפרנסה. אם לא, אני נותן לתיירים הבאים להמשיך להידפק. מה המדור המוסרי בעולם היה עושה?

מקרה שני דומה מאוד: הזמנתי אוכל מעסק קטן כלשהו, היה על הפנים ובנוסף שלחו מנה בשרית כשביקשתי צמחונית. להשאיר ביקורת? החיים של עסקים קטנים קשים מספיק, וכל אחד שנכנס לזה מסכן ברוב המקרים את כל מה שיש לו. על רשת לא הייתי מתלבט, אבל על עסק קטן מאוד כואב לי בלב. מצד שני, איפשהו עובר הגבול שגם עסקים קטנים לא צריכים לחצות.

""העולם ה'שיתופי' כביכול הוא גם אלים יותר בפלישה שלו לחיי הפרט"
להמשך הפוסט

אני שוקל להרדים את כלבי הזקן, האם אני אדם רע?

מצבו הקוגניטיבי של כלבי הידרדר בשנים האחרונות, אך מבחינה גופנית הוא בריא כמו שור. איני אוהב אותו כבעבר והדבר היחיד שעומד לנגד עיני כרגע הוא איכות החיים שלי והמסר שאעביר לילדי

יש לנו כלב בן 16. בשנים האחרונות הידרדר מצבו והוא בקושי שומע או רואה. הוא לא מסוגל לעלות או לרדת במדרגות או לצאת לטיול ועושה את הצרכים בבית. הוא כנראה סובל מדיכאון ומדמנציה (נתקע בדברים, עומד שעות מול הקיר, נכנס למקומות ולא מצליח לצאת מהם), אבל מבחינה גופנית הוא בריא כמו שור וכנראה יקבור את כולנו.

כמו הרבה זוגות צעירים אימצנו אותו כשהיינו נטולי ילדים, ובמהלך השנים ועם כל ילד חדש במשפחה הוא איבד ממעמדו ומחיבתנו עד לשלב שהיה בחזקת הדייר הרגזן והלא ממש רצוי. יותר מעשור חיינו עם נטל הטיפול בבעל חיים שאנחנו לא ממש אוהבים, אבל השנים האחרונות הפכו לסבל אמיתי עבורנו. אנשים שהתייעצנו איתם אמרו שהגיע הזמן להרדים אותו. יש כאלה שמתייחסים לסבל שלנו ומתעלמים לחלוטין מלקיחת החיים של מישהו אחר, ויש כאלה שדווקא מדברים על העובדה שלכלבים יש פריבילגיה של המתת חסד במקרים בהם איכות חייהם ירודה. 

ברק אובמה מלטף את כלבו בו בעת טיסה להוואי, דצמבר 2011
Pete Souza / The White House
להמשך הפוסט

האם מותר לקחת "הארץ" מדלת ביתו של שכן הנמצא באשפוז?

כבר יותר מחודש שנערמים עיתונים על מפתן דלתו של שכן הנמצא בבית חולים. איש לא בא לאסוף אותם למרות שהמשפחה מסרה שיבוא. אני, בינתיים, לא עמדתי בפיתוי פעמיים (כולל ביום שישי)

בבניין שלי גר שכן שנודע לי שנמצא באשפוז כבר יותר מחודש. אותו שכן מנוי לעיתון "הארץ" ומקבל את עיתונכם מדי יום ביומו כמו גם בסופי שבוע. ליד מפתן דלתו נוצרה ערימה גדולה ונכבדה של עיתונים שלא נקראו. בתחילה הרשיתי לעצמי לקחת עיתון יומי פעם אחת. אחר כך התפתיתי ולקחתי בהזדמנות את העיתון של שישי. לאחר שהמצפון הציק לי שאלתי את אחת השכנות אם היא מכירה את המשפחה של אותו שכן. היא אמרה שדיברה עם המשפחה לגבי העיתונים ותשובתם היתה שיגיעו לקחת אותם, אך בינתיים הערימה ממשיכה להצטבר.

שאלתי היא כמובן עד כמה לא מוסרי המעשה שאני עושה, בהנחה שאיש לא קורא את העיתונים ובעיתונים של אתמול עוטפים את הדגים של היום (אפילו אם זה "הארץ"). אוסיף ואומר שאני מנוי לעיתון בדיגיטל, אבל כבד לי בכיס להיות מנוי גם לפרינט ואין כמו הארד קופי של העיתון בסופי שבוע.

גיליון "הארץ" בבוקר הקמת מדינת ישראל
רפרדוקציה חיים טר
להמשך הפוסט

האם לתת נדבות לקבצנים שנראים מסוממים?

פעמים רבות ניגשים אלי אנשים ברחוב בשלל תואנות ומבקשים נדבה. לפעמים אני שולף מטבע ונותן ולפעמים נמנע, אבל תמיד אני נשאר עם הדילמה האם עשיתי נכון

פעמים רבות אני הולך ברחוב, בעיקר במרכז העיר, וקבצנים רבים ניגשים בשלל תואנות ומבקשים נדבה. "אני חייב להגיע לבאר שבע", "לא אכלתי כבר שבוע", "לא שילמתי שכר דירה והולכים לזרוק אותי ואת ילדיי לרחוב". האם עלי להיענות לקריאות אלו, לשלוף את הארנק ולתת כמה מטבעות? יש מחבריי שלעולם לא נותנים ולו שקל אחד. "הם יקנו עם זה סמים", "המדינה צריכה לדאוג להם" ועוד שלל תירוצים. לפעמים אני שולף מטבע ונותן ולפעמים נמנע, אבל תמיד אני נשאר עם הדילמה האם עשיתי נכון.

אשמח להתייחסות,

חסר בית ברחוב אלנבי בתל אביב. קיבוץ נדבות מגיע בשלב מתקדם יחסית של החיים ברחוב
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

חרדים שמפגינים נגד גיוס תקעו אותי בפקקים, מותר להחזיר להם?

אני חרדי ועד היום נהגתי לעשן ברחוב ולא במרפסת כדי להתחשב בשכניי. אלא ששכניי נמנים על הפלג של הרב אוירבך ובחודש האחרון איחרתי בגללם לעבודתי ונגרמו לי נזקים. אולי די עם ההתחשבות?

תחילה אציין כי אני חרדי המקפיד על קריאת המדור שלך ביראת כבוד, וזאת כי אמרו חכמינו "חוכמה בגויים? תאמין", ולפי רבותיי ב"גויים" נכלל גם עיתון "הארץ". הדילמה המוסרית שלי נוגעת למגזר החרדי וסביר להניח שהעורכים לא ימצאו בה עניין, אבל אשמח לתשובה.

כמו חרדים רבים אני נמנה על זרם המעשנים, בתקווה שיום אחד אפסיק, אבל עד אז אני ממשיך בכך. עד היום, במצבי לחץ נהגתי לצאת מביתי, לרדת שלוש קומות אל הרחוב ולעשן בשטח הפתוח ולא במרפסת ביתי, מאחר שסמוך אליה נמצאים חלונות שכניי החרדים (שמשתייכים במוצהר לפלג הירושלמי ונוטלים חלק בהפגנותיו). אלא שבחודש האחרון איחרתי לא פעם למקום העבודה שלי בעקבות הפגנות הפלג, כאשר בחלק מהמקרים אף נרשם לי נזק כספי של מאות שקלים ביום, וזאת מלבד התסכול והצער הרב מעמידה של שעות בפקקים. שאלתי היא כזאת: האם מבחינה מוסרית אני יכול להתחיל לעשן במרפסת ולא להתחשב בשכניי, כפי שהם אינם מתחשבים בי?

אנשי הפלג הירושלמי מפגינים וחוסמים כבישים במחאה על מעצר תלמיד ישיבה, מארס 2018
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

האם לאתרג אישיות ציבורית מחליאה רק בגלל שאני מחבבת את אשתו?

אי אפשר לעבור בשתיקה על אופן התנהלותו של הדמות הציבורית והפיד שלי כמרקחה סביב העניין. מה עלי לעשות? לגנות אותו ועל הדרך לגרום מבוכה לאשתו או "לזרום" ולא לפגוע?

דמות ציבורית התנהלה באופן מחליא, כזה שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה. הפיד כמרקחה, באינבוקס חברים מבקשים לחתום על עצומה להשעייתו וטוקבקיסטים מתלהמים סוגדים לו בתגובות. אלו בדיוק הנושאים שאני בדרך כלל כותבת עליהם בפייסבוק, ואם אדם אחר במעמדו היה אומר דברים דומים כנראה שהייתי מעלה עשרה פוסטים בתוך כמה שעות. רק שהאיש הזה נשוי למישהי שאני מאוד מחבבת, ואני לא רוצה לפגוע בה או לגרום לה מבוכה.

אבל הרי גם אלכס גלעדי היה בן זוג של נשים שאחרים בטח חיבבו, ותשעת ילדיו של אריה דרעי, להם אין רגשות? מה מוסרי פחות: לפגוע או לאתרג?

"התשובה תלויה במידת הקרבה שלך לבת זוגו של אותו איש ציבור"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

האם לגלות לחברה שבן זוגה ביסקסואל ושכבתי איתו?

ידידה שלי התחילה לצאת עם מישהו שאני (גבר) שכבתי איתו בעבר. כשהיא הראתה לי את התמונה שלו, מיד מצאתי את עצמי בדילמה: להוציא מהארון או לסכן את מערכת היחסים עם הידידה?

לאחרונה ידידה שלי התחילה לצאת עם מישהו שאני (גבר) שכבתי איתו באופן לא מחייב מספר פעמים לאורך השנים האחרונות, תוך ידיעה שהוא בארון ובלי שזה מפריע לי לאור אופי הקשר בינינו. מיד כשסיפרה לי על כך והראתה לי תמונה שלו מצאתי את עצמי בדילמה: מצד אחד הרצון לשמור על הפרטיות שלו בתור הומו/בי בארון, מצד שני הדאגה שגילוי עובדה זו על ידה יפגע בחברות הטובה בינינו, לאור העובדה שלא סיפרתי לה מידע משמעותי שידעתי על האדם שהיא יוצאת איתו. וכאן המחלק נכנס לתמונה - מה הדבר הנכון לעשות במצב זה: לסכן את מערכת היחסים או להוציא מישהו מהארון?

עמיחי

מצעד גאווה בניו יורק, ביוני. עצם קיומו של "ארון" נובע מההנחה שכל אדם הוא הטרוסקסואל אלא אם הוכח אחרת
Andres Kudacki/אי־פי
להמשך הפוסט

אחותי לא מחסנת את ילדיה, איך מונעים את הפיצוץ בתוך המשפחה?

התפרצות החצבת הובילה גם להתפרצות קושיות על אתיקת חיסונים בתיבת הדואר של המדור. במוקד: מבוכות שמתעוררות סביב העובדה שאחד מבני המשפחה נוהג ברשלנות ואגואיזם

בת זוגי ואני מצפים לילד בחודשים הקרובים, ובין כל ההתרגשויות והחששות עלה גם עניין החיסונים. למען הסר ספק - אנחנו רואים בחיסונים דבר חיוני ומובן מאליו, ונחסן את ילדינו במועד ולפי ההמלצות. לצערי אחותי האהובה פחות "מאמינה" ברפואה המודרנית, ובחרה שלא לחסן את ילדיה. אני דוד גאה ואוהב את ילדיה אהבה גדולה, אך אני בכנות חושש לבריאותו של בני ושוקל להציב בפניה אולטימטום: או שאת מחסנת את ילדייך בשבועות הקרובים או שהם לא מתקרבים לתינוק, לפחות בשנה הראשונה לחייו.

הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להרחיק בין האחיינים שלי לבין בני, או ביני לבין אחותי, אבל מדובר בבריאות של הבן הבכור שלי. מה לעשות? להציב אולטימטום ולעמוד בו? איך אומרים דבר כזה לאחותך? או שמא לסמוך על מערכת החיסון של זוגתי ולתת לטבע לעשות את שלו?

חיסון נגד חצבת בירושלים, השנה. חסינות העדר נפרצה
דניאל בר און / ג'ינ
להמשך הפוסט

בגלל השם שלי, נוטים לחשוב שאני אשה. האם כדאי לתקן?

מצד אחד, מה זה משנה, אז מישהו התבלבל. מצד שני, ברגע שקובּעת בתור מגדר אחד, קשה להסביר שאתה בעצם שייך לאחר. האם אני גבר שוביניסט מטונף?

יש לי שם שעשוי להתפרש כאילו הוא של שני המינים. מהז'אנר של נועם, טל... ואני זכר סטרייט סיסג'נדר מהזן הפריווילגי ביותר. השאלה שלי היא כזו: לפעמים כשאני מתכתב במסגרת עבודתי פונים אלי בלשון נקבה. אינטראקציה זו משאירה אותי תמיד תוהה: האם לתקן ולהעמיד את הכותב/ת על טעותו/ה?

מצד אחד, מה זה משנה. כולנו בני אדם ויהודים (ויש אפילו כאלה שאינם יהודים), אז התבלבל במגדר, נו אז. מצד שני, אני חושב שזה משפיע על כל אופי ההתכתבות ומעיד על ההקשר של השיחה. מצד שלישי, אז ישפיע! אז מה! יהיה הרבה יותר גס רוח לכתוב "אתה יודע, אני בעצם בחור".

טוטסי
להמשך הפוסט

שיחות הטלפון עם ההורים מלחיצות אותי - מותר לסנן?

מצבי הרוח שלי מושפעים מאוד משיחות הטלפון עם ההורים, ואלה הופכות משנה לשנה למתישות יותר ומעוררות בי חרדות. אני עונה פחות כדי לשמור על שפיות ומתמלא רגשות אשם

אני בחור בן 28, מסיים את הלימודים ומתחיל לעבוד במקצוע אותו למדתי. מזה כמעט עשור שאינני גר עם ההורים, ואני בקשר טוב איתם ומגיע לראותם אחת לשלושה שבועות. אמי ואני מדברים כמעט מדי יום. עם זאת, משנה לשנה השיחות איתה מעוררות בי תסכול וחרדות. לאחרונה היא מעירה לי כי אני לא עונה לה במתכוון, ואני מרגיש על כך רגשות אשם, אם כי רוב השיחות איתה מתסכלות, לחוצות ומתישות.

בעבר היינו מדברים כל יום, אך בשנתיים האחרונות עולות בעיות בריאות רבות אצל ההורים וקרובי משפחה נוספים, והגעתי למצב שאני נלחץ משיחת טלפון או שיזעיקו אותי להגיע. אני מאוד מעורב פיזית ונפשית ועוזר, אבל מצבי הרוח שלי מושפעים מאוד משיחות הטלפון מההורים. כך נוצר מצב ששיחות טלפון מהמשפחה ובעיקר מאמא שלי (אבא קלאסי שלא מתקשר) יכולות להרוס לי את היום בגלל הכאב על קרובי משפחה שסובלים. אז אני עונה פחות, כדי לשמור על שפיות, ומתמלא רגשות אשם. מה עליי לעשות?

מתוך סיינפלד. בשנתיים האחרונות עולות בעיות בריאות רבות אצל ההורים וקרובי משפחה נוספים
צילום מסך
להמשך הפוסט

אשתי הוטרדה על ידי קולגה לעבודה. האם לעדכן את אשתו?

בחתונה של העבודה סיפר האיש לאשתי כמה היא מושכת והמשיך להציק לה למרות התנגדותה. האם זה מוסרי לספר על כך לאשתו?

אשתי היתה בחתונה של העבודה בלעדיי. באירוע, אחד העובדים שהיא פחות מכירה החל להטריד אותה ולהגיד לה כמה שהיא מושכת וכמה לא טוב לו עם אשתו. היא אמרה לו שהיא נשואה, והוא המשיך להציק לה כל הערב...

אני ממש התעצבנתי כששמעתי זאת ורציתי להתקשר לאשתו ולספר לה על אותו אירוע. הרגשתי שהיא תטפל בו בדרך הטובה ביותר, וגם שזכותה לדעת איך מתנהג בעלה מאחורי גבה. אשתי הורידה אותי בטענה שיש להם שלושה ילדים ויכול להיות שאשתו מעדיפה לא לדעת. האם לדעתך מוסרי לספר לאשתו? האם זה הדבר הכי מוסרי לעשות?

מתוך "המשרד". "הוא ניסה לפגוע בזוגיות שלך דרך אשתך, וכעת אתה תנסה לפגוע בזוגיות שלו דרך אשתו"
צילום מסך
להמשך הפוסט

חברת נפש לא סיפרה לי שהתחתנה, הגיוני שהרחקתי אותה מחיי?

חברתי הטובה עוד מימי התיכון חיה בחו"ל והתחתנה שם באירוע קטן. אנפרנדתי אותה כי נפגעתי מאוד שלא הודיעה לי. מאז היא שולחת לי הודעות ומנסה להתקרב אבל אינני רוצה לשתף פעולה

יש לי חברה שהיא ממש חברת נפש. אחת החברות הטובות ביותר והקרובות ביותר שלי מאז ימי התיכון. למרות שאנו גרות בשתי מדינות שונות הקשר נשמר ואני רואה בה אדם מיוחד מאוד שחשוב לי. בין היתר, ציפיתי מאוד ליום בו היא תתחתן ואפילו חסכתי כסף למתנה גדולה במיוחד ולאפשרות שאטוס לחתונה.

לפני חודש היא העלתה תמונה לפייסבוק מהחתונה שלה. בלי לספר לי, לא לפני החתונה ולא אחריה, שהיא בכלל מתחתנת. אציין שהיה מדובר ככל הנראה בחתונה קטנה מאוד, ולפי התמונה היא אולי נערכה בבית העירייה או בכנסיה, עם קומץ מוזמנים. אבל עדיין, שמעתי עליה מפייסבוק יחד עם כל שאר חבריה שם. כשהתקשרתי לאחל לה מזל טוב (היו כמה רגעים שבהם שמחתי מאוד עבורה ועוד לא עיכלתי את מה שקרה) היא כתבה לי שהיא בעבודה ושנדבר בערב כבר. נפגעתי והייתי בשוק למשך כמה שעות, ואז החלטתי שאני לא מעוניינת להיות מעודכנת באופן כזה, מרוחק ודיגיטלי, ועשיתי לה אנפרנד. לא אמרתי לה דבר עד עכשיו כי לא רציתי לפגוע בשמחתה.

ג'וליה רוברטס וקמרון דיאז ב"החתונה של החבר שלי"
סוני
להמשך הפוסט

עד כמה מותר לשקר על מצבי הזוגי לחברים ובני משפחה?

בבית המסורתי שממנו אני באה יש לחץ ישיר ועקיף להיות בזוגיות או לפחות "בהתעסקות" בלתי פוסקת סביב העניין. אני מאוד אוהבת את החיים שלי בלי קשר אך מעמידה פנים מול קרוביי

הסוגייה שמטרידה אותי היא עד כמה מותר לי לשקר לחברים ובני משפחה. אני סטודנטית בת 26, ומגיל 22 לא הייתי במערכת יחסים ארוכה. היו לי דייטים ומפגשים פה ושם אבל לא מעבר. הבעיה שלי היא שאני באה ממשפחה מסורתית וחיה בחברה הישראלית, שכידוע לכולנו היא שמרנית מאוד. אני מרגישה שיש עליי לחץ ישיר ועקיף להיות בזוגיות או לפחות "בהתעסקות" בלתי פוסקת סביב זוגיות, מה שגורם לי לעתים פשוט לשקר, להגיד שאני יוצאת עם מישהו כשאני לא, שאני בקשר עם מישהו שהוא ידיד בלבד וכדומה. מספר פעמים השקר כמעט ונחשף אבל הצלחתי להיחלץ מזה בכל פעם, ואני חושבת שרוב בני משפחתי וחבריי חיים תחת הרושם שחיי הזוגיים מסעירים הרבה יותר ממה שהם.

אני מאוד אוהבת את החיים שלי בלי קשר. אני נהנית בלימודים, בעבודה, יש לי מעגל חברתי תומך (אולי גם הרצון שאהיה בזוגיות הוא מתוך דאגה כנה), אני מתאמנת ומבלה בקביעות ומצבי הכלכלי טוב. מותר לי להמשיך ולהעמיד פנים כדי להוריד את כל הלחוצים מהגב שלי, או שמא עליי להתמודד ישירות עם הריקושטים של האמת העלובה במערומיה?

פסטיבל המסיכות בוונציה. הרוב חושבים שאני חיה חיים יותר מסעירים ממה שהם
רויטרס
להמשך הפוסט

הקבלן מעסיק "רק פועלים יהודים" - לתת לו את העבודה?

מצד אחד, אני רוצה לשפץ את הבית עם קבלן אמין ולא יקרן. מצד שני, אני לא רוצה לתת יד לבן אדם שלא מעסיק "לא יהודים". האם בעצם העסקת קבלן כזה אני מעודדת גזענות והפרדה?

אנחנו עושים שיפוץ קטן בבית והבאנו קבלנים לקבל הצעת מחיר. שני קבלנים שונים אמרו לנו, כחלק ממידע על האמינות והאחריות המקצועית שלהם, את המשפט "אני מעסיק רק פועלים יהודים". זה כל כך זעזע אותי בפעם הראשונה וזעזע עוד יותר בפעם השנייה, כשהבנתי שזה סטנדרט.

מצד אחד, אנחנו רוצים לשפץ את הבית עם קבלן אמין ולא יקרן. מצד שני, אני לא רוצה לתת יד לבן אדם שלא מעסיק "לא יהודים". אבל הרי אי אפשר לחפש קבלן ולוודא שהוא אכן מעסיק רק לפי כישורים ולא לפי מוצא ההורים. האם בעצם העסקת קבלן כזה אני מעודדת גזענות והפרדה? מה אפשר לעשות בסיטואציה?

פועלי בניין מוסלמים באתר בנייה בישראל
אייל טואג
להמשך הפוסט

האם זה מוסרי לנסות לשכנע אדם דתי שאין אלוהים?

קשה לי להבין כיצד עמיתיי הדתיים לעבודה, שהם אנשים חכמים ומשכילים, פועלים לפי היגיון בריא בכל החלטה חוץ מבנושא של אמונה. הצלחתי לשכנע אחד מהם שאין אלוהים ואני לא בטוח שחייו יותר טובים כעת

האם זה מוסרי לנסות לשכנע אדם דתי שאין אלוהים? ואם זה לא מוסרי, אז מה בנוגע לאדם שמאמין שכדור הארץ הוא שטוח והירח הוא הולוגרמה? האם יש הבדל בין שתי האמונות, שהופך את השכנוע באי-קיומה של אחת ללא מוסרי ובמקרה השני לבסדר?

אני אתאיסט. ככזה, קשה לי להבין כיצד עמיתיי הדתיים לעבודה, שהם אנשים חכמים ומשכילים, פועלים לפי היגיון בריא בכל החלטה חוץ מבנושא של אמונה. בנושא האמונה באל הם החליטו לנעול את ההיגיון בארון ולא להשתמש בו. פעמים רבות יוצא לי לדבר איתם על זה, ורציתי לשאול את דעתך: האם יש בניסיון שכנוע כזה משהו לא מוסרי?

תפילה למען הגשם בכותל המערבי, אשתקד
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

האם להמשיך לספק לחברה ריטלין שלא במרשם?

לאחר תחנונים והצקות בלתי פוסקות, נתתי לה כמה מהכדורים שברשותי, ומאז היא משגעת אותי שאדאג לה לעוד כמה כדורים. אני מרגישה מנוצלת, אבל אולי אני צדקנית וקמצנית?

אני בת 30. בהיותי סובלת מהפרעת ADD קלה, ברשותי מרשם לריטלין. בגלל שבאופן אישי איני אוהבת שימוש בכדורים, ודי סולדת מריטלין באופן כללי, אני משתמשת בתרופה לעתים רחוקות. בעייתי נוגעת לחברה המבקשת ממני באופן קבוע לספק לה ריטלין, כי הכדור עוזר לה להתרכז בלימודי הדוקטורט האינטנסיביים. העדפתי להימנע מכך, בעיקר כי לא רציתי לקחת על עצמי את האחריות של מתן תרופות חזקות ללא מרשם, וגם כי לא התאים לי להפוך ל"דילרית" של אותה חברה. לאחר תחנונים והצקות בלתי פוסקות מצידה, נעתרתי לבקשתה ונתתי לה כמה כדורים, בתקווה שתעזוב אותי בשקט.

כצפוי, מאז היא משגעת אותי כל הזמן שאדאג לה לעוד כדורים. בתכלס, אין לי שום בעיה להוציא מרשמים ולהביא לה אספקה בלתי נגמרת של ריטלין (כפי שציינתי אני כמעט לא צורכת את הכדור). יחד עם זאת, איני מרגישה נוח עם הדרישה הבלתי פוסקת לדאוג לה לכדורים, מרגישה מנוצלת, ולא מעוניינת לקחת על עצמי את האחריות בסיפוק תרופה כה חזקה למישהי שלא עברה אבחון מתאים. למרות שבתכלס היא ילדה גדולה וזה לא מתפקידי לחנך אותה. ואם לדבר בכנות, עיקר הקושי שלי נוגע לתחושת הניצול ולא לנושא ההשלכות הרפואיות...

ריטלין בבית מרקחת?
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

נפרדתי מגבר מניאק, האם מחובתי להזהיר את "הבאה בתור"?

לבן זוגי לשעבר יש דפוסים קבועים והוא גם מתייחס די חרא לנשים שמתאהבות בו. אחת האקסיות שלו ניסתה להזהיר אותי בזמן אמת, האם אני צריכה להפגין כעת אחווה נשית?

נפרדתי מבן זוג שמאוד אהבתי אחרי כמה שנים של מערכת יחסים לא פשוטה (או בקיצור - די מחורבנת). במהלך אותן שנים הבנתי שהוא בן אדם של דפוס קבוע, ושהוא חוזר על תבניות התנהגות ואפילו נוסע לאותם מקומות עם בנות זוגו (ממש כיף לגלות שהבנאדם לקח אותך למקום רומנטי שבו הוא היה עם כל אחת מקודמותייך, עד רמת אותו החדר באותו המלון). מעבר לכך, הוא מתייחס די חרא לנשים שמתאהבות בו.

אחת האקסיות שלו ניסתה להזהיר אותי בזמן אמת, אבל כמובן שלא הקשבתי לה. לא כעסתי עליה, אבל לא יכולתי להאמין שיש קשר בין המניאק שהיא תיארה לי לבין האדם שאני אוהבת (היא צדקה). האם לגיטימי להזהיר את הבאה בתור, כדי לחסוך ממנה סבל וכאב? או שאין טעם באחווה נשית וכל אחת צריכה לאכול חרא לפי התור?

רוי ופאם מהסדרה "המשרד"
צילום מסך
להמשך הפוסט

התארחתי אצל חבר, מי משנינו אמור "להרגיש כמו בבית"?

חבר מחו"ל שאירח אותי בעת ביקור באנגליה הודיע כי לי שבכוונתו לקיים ארוחת ערב לרגל ידידה בערב שלפני טיסתי חזרה לישראל. עד כאן טוב ויפה. אלא שהארוחה הפכה למסיבה אל תוך הלילה

בעת טיול באנגליה לפני זמן מה התארחתי אצל מכר, בחור שפגשתי לפני מספר שנים בטיול בהודו, נקרא לו דילן. דיברנו שבוע לפני כן, דילן הציע לי חדר לישון ("איי האב א סְפֶּר רוּם") וחשבתי שניפגש ונפטפט. ביום בואי הודיע דילן שהוא מארח ארוחת ערב לרגל יום הולדת לידידה ואמר שאני מוזמנת ברצון.

זה היה היום האחרון של הטיול, סבלתי כבר מעייפות מצטברת והייתי בטוחה שנאכל, נפטפט ואוכל לפרוש לישון לקראת טיסתי בשעת בוקר מוקדמת. כאן טעיתי. הארוחה נמשכה למסיבה רועשת מאוד לתוך הלילה, ניגנו על פסנתר, שמו מוזיקה חזקה. ניסיתי ללכת לישון סביב חצות והתעוררתי כל שעה בערך כדי להעיר בנימוס על המוזיקה הרועשת.

לקום כל שעה להעיר? זו כבר גסות רוח
Shutterstock
להמשך הפוסט

חברתי הותקפה מינית על ידי חבר משותף - מה לעשות איתה ואיתו?

חרף הפצרותיי, חברתי לא מעוניינת להתלונן או להתעמת עם התוקף. בנוסף, קשה לי מאוד להמשיך להיות חברה שלו ולהתנהג כרגיל

לפני כחודש חברה טובה שלי שיתפה אותי בכך שחבר טוב של שתינו תקף אותה מינית, אבל לא היתה מעוניינת לפתוח את הנושא - לא להגיש תלונה ובטח שלא להתעמת איתו, לא משנה כמה הסברתי לה שזה לטובתה.

מאז היה לי מחד גיסא מאוד קשה להמשיך להיות חברה שלו ולהתנהג כרגיל, ומאידך גיסא רציתי לכבד את הבקשה שלה ולא לעשות שימוש במידע רגיש ואישי בניגוד לרצונה. מה עלי לעשות?

רק 13.7% מהפונים והפונות לקו הסיוע ב-2016 התלוננו במשטרה
ניר קידר
להמשך הפוסט

האם בסופרמרקט מותר להסתיר מהקופאית שטעתה בחשבון לטובתי?

כשאני בודק את בחשבונית (ואני נוהג להתעמק בה) לעתים הטעויות הן לרעתי ואני מעיר על כך, אך לעתים הן לטובתי ואז מתעורר סימן שאלה מוסרי גדול

אני מאותם אנשים טרחנים שנוהגים להתעמק בחשבונית הארוכה שמתקבלת בתום קנייה גדולה בסופרמרקט. אני עובר על הפריטים ובודק את המחירים. לעתים אני מוצא שהבטחה למחיר מבצע, שהיתה על המדף, לא התקיימה בקופה, ולעתים אני גם דורש (ומקבל) החזר.

אך תהיתי מה נכון לעשות במקרה ההפוך, בו אני מגלה ש"הרווחתי". למשל, השבוע גיליתי שחויבתי על תבנית ביצים אחת אף על פי שקניתי שתיים. למען הסר ספק - לא הסתרתי כלום, הכל היה על הסרט הנע והקופאית טעתה. האם עליי להודיע על כך לקופאית? הרי אין דרישה או חובה לבדוק את החשבון. זו טעות שלהם ואולי הם גם לוקחים אותה בחשבון. אני גם אומר לעצמי - הטעויות הולכות לשני הכיוונים, וגם אני לא תמיד דורש החזר על מה שמגיע לי. מה חובתי המוסרית?

אולי בסופר לוקחים בחשבון את הטעויות שלהם?
אייל טואג
להמשך הפוסט

כטבעונית, האם מוצדק לא לתת טיפ כשהוגש לי קפה עם חלב פרה?

אני תמיד מבקשת קפה עם חלב סויה, אבל לא פעם ולא פעמיים לוגמת ורק אז מגלה את הטעם של המוגלה. מה אם הייתי אלרגית לחלב ומה לגבי עוגמת הנפש שלי

כטבעונית, אני מקפידה להזמין את הקפה שלי עם חלב סויה, ואפילו טורחת להדגיש פעמיים "אבל חלב סויה, כן?", ליתר ביטחון. ועדיין, מדי פעם מגיעה אלי כוס קפה תמימה למראה עם טעם של מוגלה. לפעמים הקפה חזק מאוד ואני מספיקה לקחת כמה לגימות לפני שאני מגלה את הטעות.

מה נכון לעשות במצב הזה? כמובן שאני מסבה את תשומת הלב של המלצר או המלצרית ומקבלת קפה חדש, אבל האם טעות כזאת (ואחרי שימת הדגש על חלב הסויה והטבעונות) מצדיקה אי מתן טיפ? האם העסק צריך לפצות אותי בקפה חינם? ואם לא הייתי טבעונית, אלא סתם מישהי שאלרגית לחלב - האם אז אפשר היה לא לתת טיפ או לצפות שבית העסק יפצה את הלקוח על עוגמת הנפש?

"רישיון מוסרי" - מנגנון מוסרי נפוץ בקרב טבעונים
Richard Vogel/אי־פי
להמשך הפוסט

האם שווה להתנצל בפני האקסית גם אם זה יפגע בה?

שנתיים חלפו מאז שנפרדתי ואני עדיין מתקשה להשלים עם המציאות. שוחחתי עם זוגתי לשעבר והיא הבהירה ששום דבר טוב לא ייצא מאינטראקציה נוספת. גם אם היא מעדיפה לשכוח, אני רוצה להתנצל בפניה ולהרגיש טוב

אני כרגע במצב שמטריד את מנוחתי. נפרדתי מבת זוג לאחר חמש שנים, עברו כשנתיים מאז אבל עוד קשה לי להשלים עם הפרידה. לאחרונה הרגשתי שבכל השיח לאחר הפרידה לא התנצלתי על חלקי בה, רק ניסיתי לגשר כדי ששני הצדדים ירגישו טוב. רשמתי מכתב התנצלות שמכיר שפגעתי בה ושמתי אותו במגירה.

היא הבהירה לי שהיא מרגישה ששום טוב לא ייצא מאינטראקציה נוספת. אבל אני מרגיש צורך להגיד את המלים האלה, להתנצל בפניה כי בכל זאת אהבנו מאד. השאלה שלי היא אם הטוב שאני ארגיש מזה שווה את הסבל שאולי אגרום לה מהעלאה של דברים שהיא אולי מעדיפה לשכוח.

התנצלות
Getty Images IL
להמשך הפוסט

לאנפרנד או לא לאנפרנד, זו השאלה

לאחד מחבריי בפייסבוק דעות פוליטיות הנוגעות באופן עמוק את עמדותיי. האם מחיקתו לא תשמר את פייסבוק כבועה סטרילית ומנותקת מהמציאות? האם השקט הנפשי שלי חשוב יותר?

לאחרונה נתקלתי בפוסט הנוגד את דעותיי הפוליטיות והאנושיות בפייסבוק. מתוך סקרנות, נכנסתי לפרופיל המדובר, שם ראיתי פוסטים רבים הנוגעים לאותו נושא. לאחר רפרוף קל, החלטתי למחוק את אותו המשתמש המתריס מרשימת החברים שלי.

שאלתי היא: האם זה מוסרי למחוק חברי פייסבוק בגלל הבעת דעה פוליטית הנוגדת באופן עמוק את עמדותיי? האם זה לא משמר את פייסבוק כבועה סטרילית ומנותקת מהמציאות, וכך למעשה משמר את אותה מציאות? או שאולי השקט הנפשי שלי חשוב יותר, ויש לי זכות לבחור להימנע מצפייה בפוסטים גזעניים או פוגעניים?

הפגנה בירושלים נגד הגזענות של ארגון להב"ה
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

האם מותר לדתל"ש "להחליק פינות" בבישול כשר עבור בני משפחה?

כשבני משפחתי הדתיים באים להתארח אצלי, הם סומכים עלי שאבשל על פי הלכות הכשרות. אם אשתמש בסיר לא מוכשר למשל אין סיכוי שיידעו, אם למה לא בעצם?

אני דתל"ש ומטבע הדברים יש לי בני משפחה דתיים אותם אני נהנה לארח מפעם לפעם. מטבחי אינו כשר, אך בני המשפחה סומכים עלי שכאשר הם מגיעים אני מכין אוכל בכלים נפרדים או חד-פעמיים תוך שמירה על הלכות הכשרות.

שאלתי היא האם יש בעיה מוסרית "להחליק פינות" בשמירת הכשרות בעבורם (לדוגמה להשתמש בבישול בכלים לא כשרים). הרי בעיניי אין בכך שום משמעות וזה אף מרגיש מגוחך והזוי לטרוח להשתמש דווקא בסיר מסוים כשאף אחד לא רואה, ומבחינתם כל עוד הם לא יודעים אחרת מצפונם הדתי נקי, מבחינת אלוהים החטא ממילא עלי ו-no harm done (בהנחה שלא מחכה לי איזה גיהנום בסוף הדרך).

"מבחינת אלוהים, החטא ממילא על כתפי המבשל"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

האם לעקוף פקקים דרך השטחים הכבושים?

הנסיעה מהמרכז לאזור בית שאן התארכה עם השנים והפכה לחוויה מתישה וארוכה. ווייז מציע לנו לעבור בשטחים וכך לקצר זמנים וליהנות מכבישים די ריקים. אבל מה עם הנהיגה על אספלט שנוצק באדמה פלסטינית?

אני מתגורר באזור השרון הדרומי, קרוב לתל אביב, חילוני, שמאלני, מאמין שצריך לסיים את הכיבוש ויפה שעה אחת קודם. יש במשפחת אשתי קרובים שמתגוררים במושב באזור בית שאן (לא בשטחים). אנו נוסעים אליהם כמה פעמים בשנה ובדרך כלל הנסיעה הלוך נעשית בימי שישי או ערבי חג, בשעות הצהריים. ככל שנוקפות השנים, הנסיעה הולכת ונעשית קשה, הפקקים נעשים יותר ויותר ארוכים.

בסוף אוגוסט נאלצנו לנסוע לקרובים ביום חמישי אחר הצהריים. נסיעה של 120 קילומטר ארכה שעתיים וחצי, במהלכם שהינו בשלושה פקקים שונים ומתישים, ולא בגלל אירוע יוצא דופן (תאונה) אלא סתם כי ככה היה מצב התנועה. שבוע וחצי לאחר מכן, בערב ראש השנה, שוב נסענו והפעם החלטתי לשמוע לעצת ווייז ולנסוע בכבישי השטחים, דרך אריאל, צומת תפוח, ואחר כך בכבישים ליד שורה של התנחלויות עד לכביש הבקעה, וחזרה לשטח הריבוני של ישראל במחסום מחולה. הדרך ארכה פחות משעה וחצי ולא היו פקקים בכלל. נהפוך הוא, מרבית הדרך עברה בכבישים די ריקים והנהיגה לכשעצמה אפילו היתה די מהנה.

פקק תנועה סמוך למכון וינגייט. הנסיעה מתארכת לשעות
אבישג שאר-ישוב
להמשך הפוסט

אני מחלק מוסר

שאלת האנונימיות ליוותה מדור זה מרגע לידתו. מחד, התשובות צריכות לעמוד בפני עצמן. מאידך, האם מוסרי לייעץ בענייני מוסר בעילום שם? מוסר אינו עסק ברור וחד-משמעי אבל ודאי שאינו אובייקטיבי. אז החלטתי לצאת מהארון

מאת יוענה גונן

בספר "שנה של מחשבות מופלאות" מתארת ג'ואן דידיון את שנת האבל שלה בעקבות מותו הפתאומי של בן זוגה ב-2003. היא ניגשת ליגונה כמו שחבלן ניגש למטען: מפרקת את החומר הנפיץ הזה בעדינות, שכבה אחר שכבה, כדי לנטרלו. במסגרת ניסיונותיה ללמוד את האבל ולפענח את משמעותו, היא צוללת לביבליוגרפיה מקיפה בנושא: מחקרים של פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין, אזכורים של אבל בספרות מתומאס מאן ועד ו"ה אודן, ספרי רפואה וכמובן מדריכי עזרה עצמית.

מה הטעם בפילוסופיה בלי הקשר פוליטי וחברתי?
Getty Images IL
להמשך הפוסט

מסתבר שבמקום עבודתי חי הומלס, לדווח עליו?

מתחת לבניין בו אני עובד יש "זוּלה" ככל הנראה של נרקומן חסר בית. הוא אינו מפריע לאיש, אך מה עם חובותיי כלפי מקום העבודה?

אני עובד במוסד תרבות ציבורי גדול. השבוע גיליתי שישנו חלל נטוש מתחת לבניין, ושבחלל הזה ישנה "זוּלה" של (כנראה) חסר/ת בית נרקומנ/ית.

אשתי סבורה שעלי לדווח להנהלת המוסד, כחלק מחובת הנאמנות שלי למקום העבודה. לתפישתי, האדם אינו מהווה מטרד לאחרים, למעשה רק סקרנות כפייתית הובילה אותי לחלל הזה. נעילת החלל לא תפתור שום בעיה (כי אין בעיה), אבל מאידך תאמלל אדם שכנראה כבר בתחתית. את כל זה אני רואה על רקע ההזנחה הממשלתית את האוכלוסיות החלשות, לעומת ההשקעה הציבורית במוסד בו אני עובד.

איור של חסר בית הומלס
bowie15 / Getty Images IL
להמשך הפוסט

האם קלאסיקה גזענית או מיזוגנית עוד ראויה להיקרא?

הרבה מן היצירות הספרותיות נכתבו בתקופות אחרות מימינו ושזורות בתפישות ארכאיות. אני קורא לאט ומעט ומתלבט מה האיזון הנכון שעלי לעשות? להימנע מקריאה או לקרוא ובכך לעבד מחדש את אותן תפישות

אינני אדם המרבה לקרוא ספרים וכל ספר שכבר התפניתי לקרוא בו, תמיד הקריאה היתה איטית ומתפרשת לאורך ימים רבים. על אף שכך, אני מפיק הנאה רבה מתחביב זה, גם תחת הידיעה שלא אקרא ספרים רבים בחיי. אך חידוד זה, שהבהיר לי כי עלי לשקול ברצינות אילו ספרים להתחיל בכלל לקרוא, עורר בי דילמה שלאו דווקא כרוכה באיכות הספרים ואולי היא לא שמורה רק לבעלי מוגבלות קריאתית. הרבה מן הקלאסיקות הספרותיות נכתבו בתקופות עם סדר חברתי אחר מימינו, שזורות לא פעם בתפישות ארכאיות ואפופות ביטויים של גזענות, הומופוביה ושוביניזם (קיים לעתים גם תיאור אכזרי ביחס לחיות, שלדאבוני מקובל בחלקו גם היום). לעתים נדמה שמדובר באמונותיו של הסופר עצמו, ולא רק ברקע התיאורי של העלילה.

הדילמה היא מה האיזון הנכון שיש לעשות? מחד מדובר לעתים ביצירות קאנוניות, שחשיבותן עולה על אי אלו ביטויים גזענים של רוח תקופה זו או אחרת. אולי בעצם ההימנעות מקריאה כזו יש משום התכחשות להיסטוריה עצמה? מאידך אני מאמין שהשיח, הציבורי או הפנימי, משפיע על האופן שבו אנחנו תופשים את המבנה החברתי בו אנו חיים, כשם שאני סבור שלשפה יש השפעה על אופן החשיבה שלנו. כל קריאה מחייבת התייחסות ביקורתית, אך עצם העיבוד החוזר של אותן תפישות, אולי יש בו מספיק כדי להשפיע לרעה. לא בטוח שאדם מן השורה, בטח הממעט לקרוא, מסוגל תמיד להשגיח בהשפעות האלה (כדוגמת הח"מ). השאלה היא: האם קלאסיקה גזענית או מיזוגנית עוד ראויה להיקרא?

אילוסטרציה צנזורה
Getty Images IL
להמשך הפוסט

האם זכותן של מלצריות לסרב לחוגגים שמצלמים אותן?

במסעדות ובברים נהוג לכבד בעל שמחה בקינוח עם זיקוקין. לעתים גם המלצריות או המלצרים שרים לכבודו. הבעיה מתחילה כשהחוגגים מוציאים מצלמה ומצפים שלא יעכירו להם את המצב רוח. מוסרי לסרב?

אני מלצרית בבר. אין אצלנו זיקוקין, כשלמישהו יש יום הולדת אנחנו מגיעים עם הקינוח ושרים. היתה פעם אחת שמישהי הוציאה פלאפון וצילמה אותנו בווידאו. אני ממש לא רוצה להצטלם בסיטואציה כזאת, זה משפיל בעיני, אני שונאת את הבגדים שאני לובשת בעבודה, ובאופן כללי לא רוצה להיות מתועדת במכשירים של זרים כשאין לי שליטה על זה. מצד שני, הלקוח משלם לא מעט גם על חוויה ואם הוא רוצה לתעד, זאת זכותו. אם אני מסרבת להשתתף, אני יוצרת אווירה לא נעימה ומעכירה את החוויה.

אם הדבר יקרה שוב, האם לגיטימי להודיע שאני לא מוכנה? כשלקוחות נוגעים בי (בצורה לא מינית, סתם כדי להסב את תשומת לבי), מבחינתי אין שאלה בכלל, אני מזיזה אותם ולרוב לא מצליחה להימנע מלתת מבט המום/נוזף, גם אם זה לא נעים להם וגם אם זה פוגע לי בטיפ. אבל אני פחות בטוחה לגבי הצילום.

אילוסטרציה
באדיבות סינמטק תל אביב
להמשך הפוסט

האם לנסוע לטיול במדינה שמבצעת פשעים נגד אנושות?

השלטון במיאנמר עוסק בשנתיים האחרונות בטיהור אתני ורדיפה שיטתית של בני הרוהינגה. לפחות 700 אלף מהם נמלטו לבנגלדש. רוב המדינות מבצעות גם מעשים איומים (מישהו אמר ישראל?) אז מה השיקולים בבחירת המקום שבו נבזבז את כספנו?

בתור חובבי נסיעות וטיולים סימנו את מיאנמר, היא בורמה, בתור יעד לפנטז עליו למסעות עתידיים. במקביל, אנחנו קוראים על זוועות הטיהור האתני בבני הרוהינגה וגורלם במחנות הפליטים בבנגלדש, מה שהעלה את התהייה הבאה: האם מוסרי לנסוע כתייר/ת למדינה המבצעת מעשים המוגדרים כפשעים נגד האנושות?

נשמח לדעת המדור.
אילנית

פליטים בני רוהינגה במחנה הפליטים קוטופאלונג בבנגלדש, בשבוע שעבר
MOHAMMAD PONIR HOSSAIN/רוי�
להמשך הפוסט

האם להיכנס במוקדנית קשקשנית שאני נאלץ לדבר איתה חמש פעמים ביום?

את השיחות עם האשה שמפנה אותי למקומות בהם צריך לעבוד - אין דרך לקצר. היא גם רגישה וכשאני מנסה לענות תשובות קצרות, היא מעירה לי שאני קר. אי אפשר פשוט לבקש לעבוד וזהו?

כבר זמן רב אני יושב על בעיה קשה וצריך צידוק מוסרי להתנהג בדרך שאיננה מוסרית לחלוטין. העבודה שלי היא לצאת למקומות שונים ולבצע שם עבודה מסוימת. ביום ממוצע אני יוצא לעבוד פעמיים-שלוש, אבל זה גם יכול להיות פעמים רבות בימים עסוקים.

הבעיה שלי היא עם אחת הבחורות שמתקשרות להוציא אותי. היא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר והיא מאוד (מאוד מאוד) אוהבת לדבר. מבחינתה כל שיחה, שיכולה להיות גם השלישית או החמישית באותו היום, היא הזדמנות לקשקש (גם כסלנג וגם בשכל) וחוץ מלהגיד לה שאני ממש באמצע משהו אין דרך לקצר את השיחה, וגם אז היא מתחילה להתכתב בווטסאפ שממנו אני לא יכול להתעלם, כי זה הטלפון של העבודה.

מוקד שירות טלפוני. למצולמים אין קשר לכתבה
בלומברג
להמשך הפוסט

האם לבקר את אחי בעל תסמונת דאון, שהוריי הביאו לעולם והפך את חיי לגיהנום?

לא הייתי בקשר עם הוריי כ-15 שנה, עד שהם מצאו את הטלפון שלי והתקשרו אליי לבקש שאבקר אותו במקום שהוא גר בו. האם ללכת לבקר אותו ולחדש איתם את הקשר? או לעזוב את הפצע הזה?

יש לי בעיה. להורים שלי יש אותי ועוד ילד שהם הביאו כשהיו בני 43, והוא יצא עם תסמונת דאון ופיגור קשה. כל הילדות שלי מאז שהוא נולד סבלתי. ההורים הזניחו אותי, ולא רק זה, כשהיה צריך ללכת לאנשהו הוא היה מתחיל להשתולל ולהשתטח על הרצפה. היציאות המשפחתיות נהיו גיהנום ועשיתי הכל כדי לא לצאת. גם בבית הוא היה צורח ומשתולל הרבה ודופק את הראש בקיר, והיה צריך כל הזמן לדאוג שהוא לא יפגע בעצמו.

עכשיו אני בוגר וחי לבד. לא הייתי בקשר עם הוריי כ-15 שנה, עד שהם מצאו את הטלפון שלי והתקשרו אליי לבקש שאבקר אותו במקום שהוא גר בו. האם ללכת לבקר אותו ולחדש איתם את הקשר? או לעזוב את הפצע הזה? אני מאוד כועס עליהם. אין לי אומץ לשאול אותם למה הם הביאו אותו כשידעו שהסיכון גבוה כל כך, ושגם אני אפגע מהמהלך. למה לאנשים אין אחריות? מאז שהוא נולד ועד שעזבתי את הבית חייתי בגיהנום.

אחים
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם זה שסובל מחום במשרד הוא זה שמגיע לו לשלוט בטמפרטורות המזגן?

במשרד בן ארבעת העובדים, רק אחד מאיתנו סובל מחום, וטוען שאנחנו יכולים ללבוש סוודר בעוד שלו אין ברירה. למי מגיע השלט?

אנו ארבעה אנשים העובדים יחד בחלל עבודה משותף. לאחד מאיתנו הטמפרטורה המתאימה היא 20 מעלות, ואילו שלושת האחרים סובלים בטמפרטורה זו ומעוניינים לכוון את המזגן ל-25 מעלות. הבחור שחם לו כל הזמן טוען בפנינו שאנו יכולים ללבוש סוודר במשרד ואילו עבורו, הסובל מהחום, אין פתרון זולת טמפרטורת מזגן נמוכה. ניסיונות למצוא טמפרטורת ביניים המתאימה לכולם לא צלחו. מי צריך להתחשב במי? האם אנו צריכים ללבוש סוודר במהלך היום, או שמא הבחור צריך לסבול מחום עבור השלושה?

בתודה מראש,

איש מזיע בעבודה
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם המחמאות שלי לנשים הן בהכרח הערות זימה?

בכל השנים בהן אני מחמיא לנשים, לא נתקלתי אף פעם באשה שהזעיפה לי פנים בעקבות המחמאה שקיבלה. לאחרונה, בעקבות metoo# וגילי המתקדם, תקפו אותי ספקות

במשך כל חיי הבוגרים אני נוהג להחמיא לנשים עמן אני נפגש באקראי. לקופאית בסופר אמרתי הבוקר כי קלעה את צמותיה באופן מרהיב. לאדריכלית שפגשתי לראשונה דקות ספורות לאחר מכן החמאתי על הצמיד שענדה. אינני משקר, אגב. אני בהחלט מתכוון לכל מילה שנאמרת. במצטבר, מדובר מן הסתם באלפי מחמאות שניתנו במהלך עשרות שנים.

בכל אותן שנים, לא נתקלתי ולו פעם אחת באשה שהזעיפה לי פנים בעקבות המחמאה שקיבלה. להיפך, המענה שקיבלתי היה תמיד חיוך אוהד או מלה טובה, ונוצרה באחת גם קרבה כלשהי שלא היתה באה לאוויר העולם אלמלא אותן כמה מלים טובות.

ברט קופר מתוך "מד מן"
Justina Mintz / AMC
להמשך הפוסט

האם לצמצם את הקשר עם בנה של זוגתי אם איני מסתדר עם אחיו?

בת הזוג שלי דורשת שאעשה מאמץ, שאני צריך לתת יחס שווה - או שואף לשווה - לכל שלושת ילדיה. אני טוען שאין דבר כזה

יש לי בת זוג (אנחנו לא חיים יחד) שיש לה שלושה ילדים מקשר קודם (לי יש בת אחת גדולה). הבכור שלה נכנס כעת לגיל ההתבגרות והוא נער די מרגיז ולא מעניין. הקטן מפונק ונודניק. האמצעי הוא ילד פנטסטי! יש לי קשר נהדר איתו, הוא סקרן ונבון, אוהב מוזיקה - יש לנו הרבה על מה לדבר. לקחתי אותו להופעה פעם, ומאז נוצר קשר מעולה.

בת הזוג שלי דורשת שאעשה מאמץ, שאני צריך לתת יחס שווה - או שואף לשווה - לכל השלושה. אני טוען שאין דבר כזה. כל קשר הוא תלוי כימיה בין שני בני אדם, אי אפשר "לאהוב בכוח". שאלתי היא האם לצמצם את הקשר איתו?

ג'רי מגווייר" מ-1996
COLLECTION CINEMA / PHOTO12
להמשך הפוסט

ההורים שלי מזדקנים, האם בכל זאת הגיוני לגור בחו"ל?

ישראלים רבים עוזבים את הארץ לתקופות קצרות, ארוכות, וארוכות מאוד מסיבות שונות: כלכליות, אקדמיות, חוסר נוחות עם המדיניות הישראלית הנוכחית, או שמצאו אהבה ומשאירים את הוריהם בארץ לעת זקנתם

רציתי לשאול אותך שאלה שמעיקה עלי באחרונה, ואני מאמינה שנוגעת לרבים. עברתי לניו יורק לפני שנתיים מסיבות מקצועיות: המקצוע שלי בארץ מוגבל מאוד הן קרייריסטית והן כלכלית, והחלטתי לעבור לזמן מסוים כדי לקדם את שני ההיבטים האלה. כעת אני שוקלת להישאר כאן לחמש שנים נוספות.

אני מדברת עם הוריי כמעט מדי יום, אחת לחודש גם בסקייפ, ומגיעה פעמיים בשנה לביקור. גם החלטתי שאם בריאותם תידרדר במהלך השנים האלו - אשוב מיד לארץ. מאידך, לא הייתי רוצה לחזור לארץ כעת, מאחר שאני יודעת שזה בהכרח יגביל מאוד את הקריירה שלי ובהתאם גם את היכולת שלי להתפרנס בכבוד בארץ. כמו כן, אני יודעת שכשאחזור לארץ עם הקבלות "מאמריקה", אצליח - ככל הנראה - להשתכר היטב.

זוג מבוגר מדבר עם בתם ונכדם בסקייפ
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם אפשר לחצות ברמזור אדום גם ליד ילדים קטנים והוריהם?

באופן מוצדק לחלוטין ההורה מטמיע בבנו, שבינתו עדיין אינה מתמצאת מספיק במרחב, את הציות לאור האדום, וזאת תחת השמש הקופחת. האם עליי לציית לחוקים גם ברמזורים ארוכים כדי לשמור עולם תקין בפני הילד?

השאלה שלי נוגעת בתחום האפור של הרמזור האדום. פעמים רבות אני מוצא את עצמי בפרשת דרכים על סף מעבר החציה השכונתי. כביכול עלי לחכות עד שתזדהר נורתו של האיש הירוק, אולם אין אף מכונית באופק, והשמש הישראלית קופחת על פדחתי הזידאנית (כפי שזו כיכבה במונדיאל 98'). אילו זה תלוי אך ורק בי, אני חוצה - כשאין אף מכונית באופק, החוק היבש איננו הגורם שימנע ממני לעבור במעבר חצייה שכונתי ושקט שכזה, שחציתי פעמים כה רבות בחיי. ציות לרמזור הולכי הרגל ויהי מה אינו אופן חיים שאני מוכן לקבל.

הבעיה היחידה היא שלעתים קרובות אני נאלץ לזנוח את פילוסופיית חציית הרמזורים שמאחוריה אני עומד, ולהמתין בעל כורחי לירוק הישועי. הסיבה לכך היא שבשכונת הפרוורים שבה אני גר יש משפחות צעירות רבות, ובעקבות זאת יש אינספור פעמים שבהן אני מוצא את עצמי על שפת המעבר לצד הורה שאוחז בידו של ילדו הקטן ומחכה בסבלנות לירוק. באופן מוצדק לחלוטין ההורה מטמיע בבנו, שבינתו עדיין אינה מתמצאת מספיק במרחב, את הציות לאור האדום. ואני נאלץ להתמודד עם הצורך העז לחצות וללכת עם האמת המרומזרת שלי, אל מול הרצון להיות שכן טוב ולא להחריב בבת אחת את האקט החינוכי של אותו הורה, שבסך הכל לא רוצה שהילד שלו יתנהג בפזיזות סמוך לכביש.

מעבר חצייה ברחוב שלמה המלך בתל אביב. גם ככה הורים לילדים קטנים הם רודנים שאין לתאר
מרב מורן
להמשך הפוסט

האם להציע לשלם שכר דירה גבוה יותר רק כדי להגדיל את סיכויי?

אני בעיצומו של חיפוש דירה להשכרה ועלתה אצלי השאלה אם זה מוסרי להציע למשכיר לשלם שכר דירה גבוה ממה שהוא מבקש בתקווה שאבחר לשוכר המאושר

אני בעיצומו של חיפוש דירה להשכרה ועלתה אצלי השאלה האם זה מוסרי להציע למשכיר לשלם שכר דירה גבוה ממה שהוא מבקש, כדי להגדיל את הסיכוי שיבחרו בי להיות השוכר המאושר. שמעתי על מקרים מעטים בהם זה קרה והתגובה שלי הייתה שלילית, אבל לא ממש ברור לי למה.

תודה,

תמונת אילוסטרציה של בעל בית או שוכר
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם הייתי צריך להסתיר בראיון עבודה שידעתי את השאלות מראש?

כשהמראיין הציג את השאלה הראשונה, זיהיתי את השאלה ממאגר אינטרנטי מוכר והודעתי לו על כך. כשהוא ראה שאני מכיר את השאלות פעם אחר פעם הוא אילתר שאלה שבעיניי היא קשה יותר, ומשם הראיון הידרדר ולא עברתי אותו

אני סטודנט בתחום ההייטק ולפני מספר חודשים הוזמנתי לראיון העבודה הראשון שלי. עיקרו של הראיון הוא שאלות חידתיות, שבדרך כלל נדרשת איזו הברקה על מנת לפתרן. ישנם אתרי אינטרנט בהם מרואיינים מעלים שאלות שהם נשאלו (בדרך כלל תמורת הטבה כלשהי), וכך מתאפשר למועמדים עתידיים להתכונן ספציפית לסגנון השאלות לחברה או למשרה שאליה הם מתראיינים.

לפני הראיון הראשון שלי עברתי לתומי על כל השאלות שנהוגות בחברה שאליה באתי להתראיין. את הרוב הגדול של השאלות פתרתי בכוחות עצמי (חלקן אחרי מאמץ מסוים, אבל זה טבעי). והנה, כשהמראיין הציג את השאלה הראשונה, זיהיתי את השאלה מהאתר והודעתי לו על כך. הוא שאל עוד שאלה, כך קרה שוב פעם. ושוב פעם. כשהוא ראה שאני מכיר את השאלות הוא אילתר שאלה שבעיניי היא קשה יותר, ומשם הראיון הידרדר ולא עברתי אותו.

מועמד בראיון עבודה (אילוסטרציה)
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

סטודנטית אמרה שהדיון היה טריגרי בשבילה. מה עליי לעשות?

בסוף שיעור באוניברסיטה שעסק בפסיכואנליזה ותרפיה תלמידה פרצה בבכי משום שדיברנו על פתולוגיזציה, והיא הרגישה שלא דנו בזה ברגישות גבוהה מספיק וגם שלא הדגשנו מספיק את הסבל וחוסר האשמה של המטופלים. האם זו רגישות שעליי לפתח?

אני לא מצליחה להבין אם אני בהמה חסרת רגישות, או שהציפייה גבוהה מדי ולא סבירה, או שניהם. מעשה שהיה כך היה, באוניברסיטה אני משתתפת בקורס על תופעת ה-burnout לאורך ההיסטוריה. היום הגענו לפסיכואנליזה ותרפיה, והטון בכיתה השתנה מאוד לקראת סוף השיעור. תלמידה פרצה בבכי משום שדיברנו על פתולוגיזציה, והיא הרגישה שלא דנו בזה ברגישות גבוהה מספיק וגם שלא הדגשנו מספיק את הסבל וחוסר האשמה של המטופלים. היא אמרה שהיא triggered ורצתה ללכת הביתה, אך חשבה שלפני שהיא הולכת תגיד לנו למה עזבה. הייתי די בשוק. למען הסר ספק, דיברנו על הוגים ועל תופעות סוציולוגיות בלבד ולא ירדנו לחיים פרטיים.

עכשיו אני באמת מבולבלת. השיח משתנה, זה ברור לי. אם פעם שיח בשיעור היה לא רגשי, הוא מקבל היום מימד הרבה יותר פתוח ומקבל ואולי זה חיובי. אבל אולי גם לא? התנצלתי מולה בכנות, כי הרעיון בדיון הוא כמובן לא לפגוע, אבל זה הרגיש לי גם מוזר. האם זו רגישות שעליי לפתח? האם עלינו לצפות ששיח אקדמי יהיה בהכרח רגשי ופרטני?

מתוך "בנות"
HBO / yes
להמשך הפוסט

האם להתפטר מעבודתי האהובה כי הבוס מעיר לי הערות מגעילות?

הבוס שלי הוא אדם נחמד שאין לו שום כוונות רעות, אבל מיומי הראשון בעבודה הוא מנהל איתי שיח פוגעני כלפי נשים, לעתים אף פוגעני וחודרני כלפיי, שלא בכוונה

אני בת 23, שעובדת בעולם הגברי למדי שהוא עולם הגינון. לא פעם אני שומעת קריאות הפתעה מעוברי אורח על כך שאני בחורה שעובדת בעבודה פיזית קשה. עם זאת, המעסיק שלי העסיק בעבר נשים ולא זרה לו היכולת שלנו לעבודה איכותית בתחום זה. אני והבוס עובדים יחדיו שעות ארוכות יום יום, לרוב רק זה עם זו. העניין הוא כזה: הוא אדם נחמד שאין לו שום כוונות רעות, אבל מיומי הראשון בעבודה הוא מנהל איתי שיח פוגעני כלפי נשים, לעתים אף פוגעני וחודרני כלפיי, שלא בכוונה. הערות על הרגליהן של נשים ומראן, ובאופן כללי פטרוניזם הנובע מהעובדה שאני בחורה צעירה והוא גבר בן 40.

בתור אדם ובטח שבתור בחורה, הדבר מפריע לי מאוד. בהתחלה ניסיתי להראות לו ברצינות ובהומור שהדבר מפריע לי, ואף לנסות להסביר לו את גישתי הפמיניסטית ומדוע הערותיו פוגעות בי, אך בהיותו אדם שההסגברה אינה זרה לו ראיתי שאיני מתקדמת לשום מקום. לאט לאט הבנתי שהדרך היחידה ליצור סביבת עבודה נעימה היא "להיכנס בו" בהומור כשהוא מגזים, אך לרוב לזרום איתו בשיח שלעתים קרובות אני מוצאת כשוביניסטי ולא הולם. אני אוהבת את עבודתי, ובאמת חושבת שהמעסיק שלי הוא לא אדם רע, אך אני מוצאת את עצמי מתביישת בעצמי כאשה על כך שאני מאפשרת לו לנהל איתי שיח כזה, ובכלל על כך שאני נותנת לפטריארכיה לנצח אותי ומרכינה את ראשי כלפיה בכל הערה שנותרה ללא מענה.

ארון סטאטון, אליזבת מוס וג'ון האם ב"מד מן"
Michael Yarish / AMC
להמשך הפוסט

השכנה שלי צועקת ומאיימת על הילדים שלה. להתערב או לא?

עד עכשיו פטרתי את זה כגישה אחרת להורות ובזה שאי אפשר לשפוט מישהו שאתה לא באמת מבין את הקשיים שלו, אבל חבל לי על הילדים, לדעתי הם עוברים התעללות רגשית

אני גר בסוג של שכונת חיים וסך הכל זה די נחמד, אבל ההתנהגות של אחת מהשכנות שלי מטרידה אותי. היא גרושה ואם לשני ילדים, כשהקטן בן עשר בערך. לא נראה שיש לה חיים קלים, אני שומע אותה צועקת על הילדים שלה כמה פעמים בשבוע וזה די מטריד אבל עד עכשיו פטרתי את זה כגישה אחרת להורות ובזה שאי אפשר לשפוט מישהו שאתה לא באמת מבין את הקשיים שלו.

הערב, כשהיא צעקה על הבן שלה שנמאס לה ממנו ושהיא תשחט אותו, זה פתאום זעזע אותי וגרם לי לחשוב שאולי זה מצב לא נורמלי. לא נראה לי שהיא באמת תשחט אותו, להערכתי היא בדיכאון ופשוט חסרת סבלנות לילדים אבל חבל לי עליהם, לדעתי הם עוברים התעללות רגשית. ממש לא בא לי להתערב למישהו אחר בחיים וגם אין לי מושג איך אפשר לעזור פה. מה עמדתך?

פמלה אדלון ב"Better Things"
FX Networks
להמשך הפוסט

זה בסדר להעיר לנוסע אחר באוטובוס שיפנה את כסאו עבור קשיש או נכה שעומדים לידי?

כביכול נראה לי שהתשובה צריכה להיות פשוטה ואין ספק כי זהו הדבר הנכון לעשות, אך אחרי שעשיתי זאת פעם או פעמיים קיבלתי מבטים חודרים מאותו נוסע שהקמתי וכעת עומד לידי

אני נוסעת לעתים תכופות באוטובוסים וברכבות. בימינו, כשכל הנוסעים תקועים עם העיניים בתוך הפלאפון ולא מרימים את הראש לראות מה קורה סביבם, מעטים הצעירים שקמים עבור קשישים או אנשים בעלי מוגבלות, נשים בהריון וכו'.

אני משתדלת תמיד להיות מודעת לסביבתי ולהציע את מקומי לאדם שברור כי הוא צריך את הכסא יותר ממני, אך רבות הפעמים שהיא או הוא עומדים לצדי ואין לי כסא להציע. האם זה מוסרי לבקש מנוסע אחר שיפנה את כסאו עבור אותו קשיש או נכה? כביכול נראה לי שהתשובה צריכה להיות פשוטה ואין ספק כי זהו הדבר הנכון לעשות, אך אחרי שעשיתי זאת פעם או פעמיים קיבלתי מבטים חודרים מאותו נוסע שהקמתי וכעת עומד לידי, או שאלות כמו "אתם ביחד?" (הקשיש ואני).

נשים מבוגרות עומדות באוטובוס
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם להמשיך להטיף לנשים סביבי על אהבה עצמית כשאני בעצמי לא שם?

אחרי תקופה מסוימת של תסבוך עם עצמי, הבנתי שלא נוח לי להגיד את הדברים האלה כי אני לא מצליחה ליישם אותם על עצמי. אם היו אומרים לי דברים דומים, הם היו נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה

אני אשה צעירה שנאבקת מרבית חיי בבעיות עם המראה החיצוני שלי. יש כאלה שקוראים לזה בעיות בדימוי גוף, אני קוראת לזה בעיות בגוף עצמו. בלי להכנס לסוגייה עצמה, רציתי להתייעץ בנוגע לדיבור עליה עם אנשים אחרים. נתקלתי הרבה בנשים צעירות ממני או בגילי, שמדברות על כמה שהן לא אוהבות דברים בגוף שלהן. בעבר, הייתי מנסה לגרום להן להבין שיש בהן יותר מהמראה החיצוני שלהן. שתמיד יהיה טוב יותר אם הן ילמדו לאהוב את עצמן ולחיות בשלום עם הגוף שלהן, אבל גם אם לא - זה רק חלק מסך המרכיבים שבונים את האדם שהן. בקיצור, שיסתכלו מעבר למראה החיצוני. ואיכשהו זה תמיד זה נגרר למשפטי קלישאות כמו: בעיניי את מהממת, יש בך יותר מהמראה שלך, יאהבו אותך גם אם לא תהיי מלכת היופי, האשה הממוצעת בכלל לא נראית כמו הדוגמנית שאת משווה את עצמך אליה.

אחרי תקופה מסוימת של תסבוך עם עצמי, הבנתי שלא נוח לי להגיד את הדברים האלה כי אני לא מצליחה ליישם אותם על עצמי. אם היו אומרים לי דברים דומים, הם היו נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה, ואם כבר רק מותירים תחושה שהצד השני לא מבין.

איימי שומר ב"מרגישה פצצה" (2018)
Mark Schfer / Courtesy of STXfilms
להמשך הפוסט

האם מוסרי לדרוש דמי מזונות עבור ילד מגבר שלא רצה בו?

נכנסתי להריון, ואף שהאב לא היה מעוניין, החלטתי לשמור עליו. האם עליי לאלץ אותו לקחת חלק במימון הילד?

התלבטתי הרבה בשאלה שמטרידה אותי מאוד, והחלטתי לשאול דווקא גורם חיצוני. לפני קרוב לשלוש שנים, שנה אחרי גירושיי, הייתי מספר חודשים בקשר זוגי עם גבר, קשר שהוא רצה בו מאוד והירבה להצהיר על אהבתו, מחויבותו וכו'. לאחר מספר חודשים החלטתי, מסיבות שונות, לסיים את הקשר. שבוע לאחר מכן גיליתי שאני בהריון, לאחר פעם אחת לא זהירה. עדכנתי את הגבר, שהאשים אותי מיד בגניבת זרע (דבר בלתי אפשרי טכנית, במקרה זה) ובשלל האשמות, וניסה לשכנע אותי להפיל. לאחר התלבטות, הבנתי שאני לא מסוגלת לכך וילדתי.

שאלתי היא, האם מוסרי לדרוש דמי מזונות עבור הילד מגבר שלא רצה בו? הילד כמעט בן שנתיים, המתנתי עד היום מתוך תקווה שאולי ישנה את דעתו ויראה עניין כלשהו ומתוך חוסר רצון בעימות ומשפט. יש לציין כי הגבר מרוויח הרבה יותר ממני, וכן שסיפר לי שדבר זהה קרה לו בקשר קודם, בו החליטה האשה לא להמשיך את ההריון. באותה הזדמנות גם ציין כי מבחינתו ההחלטה היתה נתונה לחלוטין בידי האשה, וכי אם היתה בוחרת ללדת היה לוקח אחריות ומכיר בילד, למרות שלא רצה בו. שאלה נוספת היא, האם מוסרי ליידע את שלושת ילדיו הבוגרים של האיש על כך שיש להם אח קטן?

האנה (לינה דנהאם) ובייבי גרובר בפרק הסיום של "בנות"
HBO
להמשך הפוסט

חברה הסיעה אותי הביתה וקיבלה דו"ח. האם להציע לשלם אותו?

לפני כמה ימים חברה טובה שעובדת איתי והציעה לי טרמפ קיבלה דו"ח תנועה ודרישה לתשלום קנס בסך 500 שקל עבור נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית בשכונת מגוריי

אני עובדת ברמת החייל בתל אביב וגרה בדרום העיר. חברה טובה מהעבודה נוסעת דרומה ומדי פעם, ביוזמתה, מציעה לי טרמפ עד למקום מגוריי. לפני כמה ימים היא קיבלה דו"ח תנועה ודרישה לתשלום קנס בסך 500 שקל עבור נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית. מיותר לציין שהמצלמה בה נקלט הרכב ממוקמת בשכונת מגוריי, כלומר אלמלא היתה נדיבה והציעה להחזיר אותי ולחסוך לי את הנסיעה המייגעת באוטובוסים, לא היתה מקבלת את הקנס. היא לא מכירה את האזור ולא שמה לב שנכנסה לנתיב תחבורה ציבורית.

האם עליי להציע לשלם מחצית מהסכום?

קריסטן וויג, רוז ביירן וכריס או'דוד בסרט "מסיבת רווקות" מ-2011
Universal Pictures
להמשך הפוסט

חברה טובה שלי יוצאת עם דוּש. האם עליי לשקר לגבי מה שאני חושבת עליו?

מן הסתם רצתה ועוד תרצה לדעת מה אני חושבת עליו. אני לא רוצה לגרום לעגמת נפש, אבל גם לא לשקר לה ולהגיד דברי חיבה על הבחור זה מצב מאוד לא נוח מבחינתי. האם זה מוסרי לשקר כך לחברה קרובה בעניין כל כך מהותי?

לאחרונה חברה טובה התחילה לצאת עם בחור חדש לאחר זמן ממושך של חיפושים. לדבריה, מדובר בקשר שעשוי להתפתח למערכת יחסים רצינית, שזה הדבר שהיא רוצה יותר מהכל. התרשמתי מהאופן שבו היא מספרת לי עליו שהיא מאוהבת בו ומרוצה מאוד מהקשר שנרקם ביניהם, ונשמע שזה הדדי. כמובן שמאוד שמחתי על כך ואף חיכיתי לפגוש את הבחור המדובר, ולפני כמה שבועות אכן הזדמנה פגישה משותפת.

אמנם התרשמתי שיש ביניהם קשר טוב, לפחות נכון לשלב זה של היחסים שלהם, אבל לצערי אני חושבת שהבחור הזה הוא, ובכן, די דוּש, השיחות איתו נעות בין שעמום למבוכה וקשה לי להבין מה החברה מוצאת בו. העניין הוא שמן הסתם היא רצתה ועוד תרצה לדעת מה אני חושבת עליו. מאחר שלא מדובר בבחור רע או מזיק לא ראיתי סיבה להגיד לה את דעתי האמיתית עליו, הרי זה סתם יגרום לעגמת נפש ולא באמת יוביל לשום דבר טוב. מצד שני, גם לשקר לה ולהגיד דברי חיבה על הבחור זה מצב מאוד לא נוח מבחינתי. האם זה מוסרי לשקר כך לחברה קרובה על משהו כל כך מהותי? מה הדבר הנכון לעשות במצב זה?

רייצ'ל מציגה את פאולו הדוּש ב"חברים"
NBC
להמשך הפוסט

האם לתת הקלות והגשות חוזרות לסטודנטים מקבוצות מוחלשות?

הסטודנטים/יות עושים מאמץ כביר לעמוד בתנאי הקורסים בשפה שאינה שפת אימם ובמציאות חיים שאינה מיטיבה. עם ציון 60 בקורס ממכללה הם לא יהפכו לרופאי מוח, אבל אולי ישפרו מעט את תנאי חייהם

אני מרצה באחת המכללות הציבוריות בארץ. ביני לבין עמיתיי עולה ויכוח אינסופי, שבמרכזו עומדת שאלת מידת הרחמים והראייה הסוציולוגית לעומת המצוינות האקדמית והביורוקרטיה המגינה שלה. בבסיס הוויכוח שלוש הנחות בסיס מוסכמות: הנחה ראשונה, שבמכללה הציבורית בה אנו מלמדים לומדות אוכלוסיות שונות, בהן אוכלוסיות מוחלשות. טוב שכך, היות שזו הייתה אחת מהסיבות להקמת המכללות הציבוריות מלכתחילה. הנחה שנייה היא שהמכללה שלנו, בדומה למכללות אחרות, מבקשת לשמור על מצוינות אקדמית ועל עמידה בסטנדרטים מקצועיים. הנחה שלישית היא בדבר ההוגנות, השקיפות והשוויון, שבהם נמדדים הסטודנטים על ידי מערכת ביורוקרטית.

הוויכוח נסוב סביב כישלונם של סטודנטים מקבוצות מוחלשות, בעיקר פלסטינים אזרחי ישראל, וסביב שימוש בתחום הפעולה האפור והחמקמק בו אנו כמרצים יכולים לבחור: למשל לאפשר הגשה חוזרת של עבודה, מועד מיוחד, עבודת בונוס ו/או בדיקה מקילה. האמור לעיל הינו בכל הנוגע לאופציה של "לעבור את הקורס", ציון 60 לכל היותר. יש הטוענים כי הכללים ידועים לכל, הביורוקרטיה מגינה על כולם ודין אחד לכל סטודנט וסטודנטית. לפי טענה זו, אם סטודנט מקבוצה מוחלשת נכשל הרי זו אשמתו, והרקע הסוציולוגי שלו אינו מזכה אותו במידת הרחמים. יתרה מכך, אם נעביר סטודנט שלא ראוי לעבור, נוריד את הרמה האקדמית וכולם יינזקו מכך.

סטודנטיות בשביל גישה לאוניברסיטה בישראל
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

מה הקטע של הבחורות שמגיעות חשופות כל כך ליוגה?

נדמה לי שמלבד ההקלה בחום, החולצות והמכנסונים של מתרגלות היוגה בקבוצה שלי הם בעיקר דרך להרגיש טוב עם עצמן ועם גופן; גם על חשבון האחרות שלא בורכו בנתונים כאלה, וגם עם המורה החביב

בחורף האחרון התחלתי לתרגל יוגה בקבוצה, תרגול שאני נהנית ממנו ומתמידה בו. המורה מצוין והקבוצה פחות או יותר קבועה. עם בוא האביב, שמתי לב שהמתרגלות סביבי לובשות פחות ופחות. נשים צעירות מגיעות עם "טופ" קטן ומכנסונים, ואחרות מגיעות עם מחשופים גדולים מאוד, שכמובן חושפים עוד יותר תוך כדי שלל התנוחות המוזרות ביוגה.

הרושם שלי הוא שלא מדובר בלבוש שנבחר לשם נוחות התרגול. כך נדמה לי לפי כמות המבטים שלהן בעצמן במראה, ועל סמך היגיון נשי בסיסי לפיו כשהציצי כמעט יוצא החוצה מתוך החזייה ואת צריכה להחזיר אותו למקום, זה לא כל כך נוח. נדמה לי שמלבד ההקלה בחום, הלבוש הזה הוא בעיקר דרך להרגיש טוב עם עצמן ועם גופן; גם על חשבון האחרות שלא בורכו בנתונים כאלה, וגם עם המורה החביב. לי אישית לא נוח להתאמן ככה - אני מוצאת את עצמי לא מרוכזת במקרה הטוב, ומקנאה עד כאב במקרה הרע.

שיעור יוגה מהגיהנום מתוך "האקסית המטורפת"
CW
להמשך הפוסט

מה לעשות עם עובד שלא מתפקד, אבל לא באשמתו?

עובדת בעלת רקע מקצועי משובח לא יידעה בעת הגיוס שהיא אם יחידנית לילד בעל בעיות רפואיות וכעת מתברר שאינה מסוגלת להשקיע את תשומת הלב הנדרשת. וגם: עובד שסובל מכאבים כרוניים גורם לאווירת עבודה לא מזמינה

אני עובד בחברת הזנק טכנולוגית. אנו מפתחים טכנולוגיה מדהימה שעשויה להיטיב עם האנושות, אולם כדי שכך יקרה, עלינו להגיע לפריצת דרך לפני שיאזל הכסף בקופה שהעמידו לרשותנו המשקיעים.

לעמדה מרכזית בחברה גויסה עובדת בעלת רקע מקצועי משובח. מה שלא היה ידוע בעת הגיוס, הוא שהיא אם יחידנית לילד בעל בעיות רפואיות משמעותיות. לאחר תקופה קצרה הסתבר כי היא אינה מסוגלת להשקיע בעבודה את הזמן ואת תשומת הלב הנדרשים. מבחינה משפטית היא זכאית להיעדר ימים רבים, והמעביד חייב לנשוך שפתיים ולשלם את שכרה, כך שהשאלה שלי מוסרית: הסיטואציה הזו מסכנת את קיומה של החברה ואת מטה לחמם של כל העובדים. החברה הקצתה סכום נכבד מהתקציב על מנת לשלם לעובדת בכירה בתפקיד שדורש השקעה אדירה, אבל בפועל אנחנו משלמים על עובדת טרודה שנמצאת בעבודה רק לפרקים. האם מוסרי לפעול לפיטוריה על מנת להחליפה בעובד/ת שיוכלו לשאת בנטל? האם מבחינת העובדת מוסרי לקבל על עצמה משרה מלאה, כשהיא יודעת שבגיבוי החוק היא תעבוד רק במשרה חלקית?

ג'וליה רוברטס ב"ארין ברוקוביץ'" מ-2000
Universal Pictures / Columbia Pi / yes
להמשך הפוסט

מחלק בזק: האם לשאול מישהו אם הוא הומו? כדאי לצאת עם האקס של האקס?

לרגל יום/שבוע/חודש הגאווה, החלטנו לקבץ שאלות שנשלחו למדור בנושאים להט"ביים. לא מצאנו מספיק כאלה, ולכן צירפנו אליהן גם שאלות כלליות ששאלו קוראים להט"בים. אתם יכולים לקרוא לזה העדפה מתקנת, אנחנו קוראים לזה, כמו תמיד: מחלק בזק!

אם אני חושבת שמישהו הומו בלי שיש לי ודאות ברורה, האם זה בסדר לשאול אותו אם יש לו בן זוג? אנחנו מיודדים אבל לא חברים קרובים, ואני תוהה האם הדבר נראה כחדירה לפרטיות או כהתעניינות חברית? ואם אני טועה בנטיותיו המיניות, אולי הוא עלול להיעלב?

תודה,

מצעד הגאווה בתל אביב, היום
להמשך הפוסט

מה עושים עם קולגה שלא מפסיקה להשתעל ולכייח במשרד?

לא מגיעה לי סביבת עבודה פחות מידבקת? הרי אם אדבק, אני זו שאפסיד ימי עבודה. איך אפשר לגרום לקולגה החיידקית להבין שזה ממש לא לעניין להגיע ככה לעבודה? אמרתי לה ללכת הביתה, אבל אני לא הבוסית שלה והיא לא לקחה את זה ברצינות

קולגה באופן-ספייס מגיעה לעבודה בשבוע האחרון עם שיעול מחריד ומלא כיח. מעבר לגועל נפש הכללי, יש חשש רציני להפצת חיידקים (ביררתי, לא מדובר באלרגיה עונתית). העניין הוא כזה: אני לא היפוכונדרית ואין לי בעיה לאכול משהו שנפל על הרצפה, וברור לי שהקולגה צריכה את הפרנסה, אבל...

א) איכסה.

אישה מתעטשת במשרד
Getty Images IL
להמשך הפוסט

אני מוכר חופשות לזנאים בחו"ל במסגרת עבודתי - האם אני שותף לתעשיית הזנות?

אחת לכמה זמן אני מוכר כרטיסי טיסה ללקוחות שנוסעים לצרוך שירותי מין בתאילנד, רומניה וכדומה. בנסיבות אלה עולות בי תחושות סלידה קשות לאור המפגש עם תיירות המין המבחילה

הייתי שמח להתייעץ בבעיה מוסרית שמלווה אותי כבר כמה שנים בעבודתי היומיומית כסוכן נסיעות. אחת לכמה זמן אני מוכר כרטיסי טיסה לזנאים הנוסעים לצרוך שירותי מין בתאילנד, רומניה וכדומה. מדובר לעתים בגברים באמצע החיים שנוסעים לחופשה של שבועיים-שלושה, חלק מהם לקוחות חוזרים שנוסעים לפחות פעם בשנה, וברור לכל בר בי רב מה מטרת נסיעתם. לעתים מדובר על חבורות של בחורים צעירים שנוסעים לסופי שבוע בבוקרשט או באודסה, שהפכה ליעד פופולרי בקרב הזנאים.

מיותר לציין את סלידתי האישית מהתופעה ואת התחושות הקשות שעולות בי בנסיבות האלה, כשאני רואה את הגברים שמתרגשים לקראת נסיעתם למחוזות תיירות המין המבחילה, ולעתים אף מרגישים בנוח לשתף אותי במטרת נסיעתם.

גברים צופים בנשים תאילנדיות רוקדות במועדון במרכז בנגקוק
Yvan Cohen / LightRocket via Getty Images
להמשך הפוסט

האם ראוי שאדם בעל אלרגיה קיצונית יהרוס את הטיסה לשאר האנשים?

מטעמי חיסכון, טסתי בטיסת לואו-קוסט והבאתי איתי חטיפי אנרגיה משובחים. אולם לאחר העלייה למטוס, הושמעה הודעה לפיה נמצא במטוס נוסע בעל אלרגיה קיצונית לאגוזים - רגיש ברמה כזו שאם מישהו במטוס יאכל פריט שמכיל אגוזים הוא עלול להיפגע קשות

מטעמי חיסכון טסתי לפני שבועיים בטיסת לואו-קוסט מאירופה לארה"ב, מסוג הטיסות בהן אתה משלם אפילו על על תיק יד. ברור שבטיסה כזו אוכל ושתייה עולים הרבה ולא שווים הרבה. מאחר שמדובר על טיסה של מעל 8 שעות, נערכתי והבאתי איתי חטיפי אנרגיה משובחים. אולם לאחר העלייה למטוס, הושמעה הודעה לפיה נמצא במטוס נוסע בעל אלרגיה קיצונית לאגוזים - רגיש ברמה כזו שאם מישהו במטוס יאכל פריט שמכיל אגוזים הוא עלול להיפגע קשות.

לא נשמע לי הגיוני שקיימת כזו רמה של אלרגיה, אבל בטיסה מסוג זה כמובן שאין אינטרנט כך שלא יכולתי לבדוק. ביקשתי מאחת הדיילות לבדוק אם חטיפי האנרגיה המשובחים שהבאתי איתי מכילים אגוזים המסכנים אותו, היא בדקה והשיבה שהוא אלרגי אליהם וביקשה שלא אוכל אותם. שאלתי אם הם יספקו לי מזון חלופי, וכמובן שהתשובה היתה שלילית. הדיילת הסבירה לי שרק בעלייה למטוס עידכן אותם הנוסע על קיומה של האלרגיה הקיצונית, ולכן לא יכלו לעדכן את הנוסעים מראש. המשכתי לפקפק, אך מחמת הספק והחשש מפגיעה בו לא אכלתי את החטיפים ונשארתי רעבה. לאחר הטיסה חיפשתי באינטרנט, ולא הצלחתי למצוא מידע על אלרגיה קיצונית כל כך...

בוטנים בטיסה
Vicki Beaver / Alamy
להמשך הפוסט

אני מנהלת שיחות ארוכות בסלולרי במרחב הציבורי. מה הקטע של אנשים שמעירים לי?

זמן הנסיעות הוא הזמן העיקרי שלי לטפל בעניינים אישיים, לפעמים בשיחות סלולריות, ולפעמים אין לי הרבה ברירות

השבוע ננזפתי פעמיים כששוחחתי בסלולרי שלי במקום ציבורי. פעם אחת באוטובוס, על ידי נוסעת שאמרה "לא כולם צריכים לשמוע את השיחות שלך", ופעם שניה בקולנוע, בתור לקופה, על ידי מישהי שעמדה עם חברה שלה ובעצמה שוחחה איתה בקולי קולות.

אני עובדת באופן-ספייס, כך שלא יכולה לנהל שיחות מהעבודה, מה גם ששם אני בעיקר עובדת, ובבית זה בלתי אפשרי בגלל הילדה. זמן הנסיעות הוא הזמן העיקרי שלי לטפל בעניינים אישיים, לפעמים בשיחות סלולריות, ולפעמים אין לי הרבה ברירות. האם אני גסת רוח?

בחורה מדברת בנייד באוטובוס
שאטרסטוק
להמשך הפוסט

האם להתפתות להסבר של בעלי המפעלים בהתנחלויות ולבקר שם?

איני מבקרת בשטחים. אבל אנשי אחד המפעלים הסבירו לי שהם מספקים לא מעט מקומות עבודה לפלסטינים, משלמים להם שכר הוגן והם שמחים על נוכחותם במקום. יש בזה משהו, לא?

למעט במקרים חריגים, אינני מבקרת בשטחים. הוזמנתי לא פעם לביקור בחברות ובמפעלים (יהודיים) במסגרת עבודתי וסירבתי. הסיבה שאני נותנת היא שלצערי אין לי ממי לבקש ויזה.

הטיעונים שהעלו מולי אנשי אחד המפעלים הוא שהם מספקים לא מעט מקומות עבודה לפלסטינים, משלמים להם שכר הוגן והם שמחים על נוכחותם במקום. טיעון שאכן יש בו ממש. גם מדינות עצמאיות מנסות למשוך מפעלים זרים. עד כה לא השתכנעתי.

מפעל של חברה ישראלית מעבר לקו הירוק
מיכל פתאל
להמשך הפוסט

הנכדה של בן זוגי ייבשה אותי. מותר להעיר לה (ולו)?

תמיד נהגתי כלפי נכדתו של בן זוגי בכבוד ובחיבה רבה, עד הנופש המשפחתי האחרון שלנו, אז די נדהמתי מהישירות ללא גבולות של הקטינה הזאת

בעבר נהניתי מעצותיך המועילות ועתה נתקלתי בעצמי בסוגייה מטרידה. לבן זוגי בן ה-80 נכדה מסוימת אחת בין נכדים רבים נוספים, שנוהגת לספר לסבא שלה סיפורים אישיים ולהתייעץ עימו בענייני דיומא. תמיד נהגתי כלפיה בכבוד ובחיבה רבה. בשהותנו לאחרונה במלון בצפון הארץ בנופש משפחתי עם כל ה"חמולה", דפקה זו על דלתנו, וכשפתחתי אמרה לי בזו הלשון: "אני מבקשת שתצאי מהחדר כי אני צריכה לספר לסבא משהו בפרטיות"(!). למען האמת די נדהמתי מהישירות ללא גבולות של הקטינה הזאת.

אני בת 75 שנים ובחוץ שרר חום אימים. יצוין גם שאני בת לדור אחר שלא היה מעז להחציף פנים מול אנשים מבוגרים, שלא לומר קשישים, בשום נושא, חשוב ככל שיהיה... התעשתתי במהירות ועניתי לה בחיוך (מאולץ!) ובמאור פנים (מאולץ עוד יותר): "מירב (שם בדוי) חמודה, אם את צריכה פרטיות, בבקשה הזמיני את סבך לחדרך או לכל מקום מתאים אחר"... ואכן כך היה.

סבא, נכדה ובת זוג לא מרוצה
מרטין נובאק / שאטרסטוק
להמשך הפוסט

אני משמיע מוזיקה חזקה באוטו בשבת בתור מחאה נגד דתיים בעירי. לגיטימי או התרסה מיותרת?

פיתחתי מנהג לנסוע ברחבי העיר עם חלונות פתוחים ומוזיקה בווליום גבוה. המנהג הזה זוכה באופן קבוע למבטים נוקבים מהולכי רגל, אבל אף אחד אף פעם לא צעק לי או העיר לי

אני גר בעיר מנומנמת ושקטה במרכז הארץ, בה גרים תושבים חילונים ודתיים כאחד (הייתי אומר חצי-חצי לפי הערכות לא רשמיות שלי). מלבד כמה בתי עסק וברים שנמצאים בשולי העיר (אזור התעשייה), העיר די מתה במהלך השבת: החנויות סגורות, אין מקומות בילוי במרכז העיר, אין חנויות פתוחות בקרבת שכונות המגורים, ולא חריג לראות אנשים חוזרים מבתי הכנסת בהליכה על הכביש, כאילו היה זה יום כיפור.

יש מנהג שפיתחתי כשאני נוסע ברחבי העיר במהלך השבת, והוא לפתוח את חלונות הרכב ולהגביר את המוזיקה שאני שומע. המנהג הזה זוכה באופן קבוע למבטים נוקבים מאנשים שהולכים וחוזרים מבית הכנסת או סתם מסתובבים ברחוב (אם כי לא יותר מזה, אף אחד אף פעם לא צעק לי או העיר לי).

ג'ון קיוזאק בסרט הקאלט "אמרי לי כן" מ-1989
20th Century Fox
להמשך הפוסט

זה בסדר לאונן על תמונה של אשתי מגיל 18?

זאת אפילו לא בגידה מנטלית, בסך הכל אני עדיין מפנטז עליה!

אשתי ואני בני 40 עם ילד קטן. לא מזמן כשעברנו דירה, מצאתי תמונה שלה מגיל 18 בבגד ים. תמונה מרשימה בהחלט. אמרתי לה שאני מתעתד לעשות שימוש אישי בתמונה לענייני אוטו-ארוטיקה. הכעס שלה תפס אותי לא מוכן. זאת אפילו לא בגידה מנטלית, בסך הכל אני עדיין מפנטז עליה! היא טוענת שזה על סף פדופיליה, ושהנערה בתמונה זו לא היא ושזה מעליב. מי צודק?

תודה,

גבר בסביבות גיל 40 מסתכל בתמונה של בחורה עירומה בטאבלט
שאטרסטוק
להמשך הפוסט

האם אני יכול להשתמש בשם האקסית ובעברנו המשותף לצורך ספר שאפרסם?

האם יהיה מוסרי לדייק בפרטי הסיפור, כך שתישמר האמת האמנותית בפני קהל הקוראים הפוטנציאלי? או שמא עדיף לשנות את הפרטים כדי לשמור על פרטיותה?

לאחר פרידה טראומטית במיוחד מבת הזוג הראשונה שלי, החלטתי להתמודד עם הרגשות בעזרת כתיבה על כל מה שאירע בינינו. התחלתי לכתוב בכל יום כמה עמודים והוצאתי את הכל למגירה. שילבתי אירועים שקרו באמת עם אירועים פרי דמיוני, עובדות משמימות למדי, לצד פרטים אינטימיים. זה עבד כמו אוברדוז של ציפרלקס - כתיבה טיפולית אובססיבית למגירה. לאחר כמה חודשים וכמה מאות עמודים, הצלחתי לחזור לעצמי.

עברו מאז כמה שנים, קראתי שוב ושוב את הטקסטים והחלטתי לערוך אותם ולנסות להוציא לאור ספר ביכורים שמבוסס עליהם - וכאן מגיעה ההתלבטות. האם יהיה מוסרי להשתמש בשמה הפרטי של האקסית ולדייק בשאר הפרטים בסיפור, כך שתישמר האמת האמנותית בפני קהל הקוראים הפוטנציאלי? או שמא עדיף לשנות את הפרטים כדי לשמור על פרטיותה?

השחקנית סקרלט ג'והנסון (משמאל) והסופר הצרפתי גרגואר דלקור שהשתמש בדמותה לספרו
ג'ורדן שטראוס/ אי-פי, גרגואר דלקור
להמשך הפוסט

סבתא שלי מנסה לדבר איתי על המוות - איך עושים את זה?

האינסטינקט הראשוני שלי הוא להחליק את הנושא ולחזור לדבר על עניינים קלילים יותר, אבל ברור לי שזה לא הפתרון. אם כך, כיצד נכון לדבר על העניין?

לאחרונה במהלך המפגשים שלנו, סבתא שלי החלה לדבר באופן עקיף על המוות שלה. אני מרגיש שהנושא קשה לה, ואני עצמי נמלא תסכול. האינסטינקט הראשוני שלי הוא להחליק את הנושא ולחזור לדבר על עניינים קלילים יותר, אבל ברור לי שזה לא הפתרון. אם כך, כיצד נכון לדבר על העניין? אני רוצה להקל עליה ולהעניק לה אוזן קשבת לעניינים שכנראה מעסיקים אותה מדי יום ביומו, אבל מצד שני מפחד לגרום לה כאב רב עקב שאלות כמו "האם את מפחדת למות?" או "האם יש בך חרטות על דברים שלא עשית?"

ממנטו מורי

סבתא ונכד במטבח
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

מחלק בזק: האם לעשות הכל כדי לא לצאת ישראלי קמצן בחו"ל? מה עושים כשהשמרטפית גונבת לי חלק מהגראס?

וגם: האם אפשר למנוע מסטודנטים אחרים בשיעור לצפות בסרטונים? האם אפשר להשאיר אגורות כטיפ?

במהלך חול המועד נסעתי עם אשתי לטיול לאחת מהמדינות לחופי הים התיכון. אנחנו זוג שקט, שמסתפק במועט, ונהנה מטיולים שקטים בטבע, ומקפיד להיות שגרירים של "הישראלי היפה". במסעדות במדינה שבה טיילנו נהוג לגלם את הטיפ במחיר המנות, אבל לא תמיד המידע הופיע במקום ברור. וכך, נאלצנו לשאול את המלצרים האם יש צורך להוסיף תשלום על שירות. פעמים רבות, בשל קשיי שפה, לא הצלחנו לקבל תשובה ברורה.

הרגל נוסף שיש למלצרים הוא לשאול מאיזו מדינה אנחנו מגיעים. ותמיד ענינו בגאווה - מישראל.

בני זוג מדברים עם מלצר במסעדה ביוון
Radim Beznoska / Alamy
להמשך הפוסט

האם להזמין את האקס של בתי לארוחת פרידה מאחורי גבה?

באופן טבעי, מאז פרידתם לא דרכה כף רגלו בביתנו, והיות שחיבבנו את הבחור מאוד, הצעתי לבתי כי אתקשר ואזמין אותו להיפרד כראוי, אבל היא מסרבת. מה עליי לעשות?

לאחרונה נפרדה בתי מחבר לאחר מערכת יחסים ממושכת במהלכה הוא היה כמו בן בית בביתנו. באופן טבעי, מאז פרידתם לא דרכה כף רגלו בביתנו, והיות שחיבבנו את הבחור מאוד, הצעתי לבתי כי אתקשר ואזמין אותו לארוחת ערב כדי שנוכל גם אנחנו להיפרד כראוי. הבת הגיבה בזעם ועלבון על ההצעה ומיותר לציין שלא העליתי אותה שוב.

האם המעשה הנכון (אף כי אולי לא המוסרי) יהיה להתעלם מתגובתה של בתי ולהזמינו לארוחה ללא ידיעתה (ואף ללא נוכחותה)? אנא עצתך.

אם ערמומית לצד בני זוג רבים
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

עד כמה סביר, נבון ומוסרי לספר לעמיתות לעבודה על הופעתן בחלומותיי?

חלמתי עליהן חלומות אירוטיים ואחרים. האם זה סביר לשתף אותן בהם?

כמעט ואיני חולם, או לפחות איני זוכר חלומותיי. כאשר אני זוכר - חלומותיי שונים ומשונים, עם אנשים ומקומות וסיטואציות בלתי אפשריים. מקובל שחלום הוא אינטימי וחושף את מה שהיינו רוצים לבטא ולהביע במודע. לא מזמן חלמתי על נשים שעובדות איתי. על חלום אחד סיפרתי את מה שזכרתי ממנו לעמיתתי שהופיעה בחלום, ולא לאשתי למרות שלרוב אני מספר לה אם אני זוכר את החלום. חלום אחר היה על גבול הארוטי והופיעו בו עמיתות אחרות. לא סיפרתי להן, גם לא לאשתי. אפילו לא עובדתית על העובדה שחלמתי חלום עליהן.

בעידן זה של metoo וכו' - עד כמה סביר, נבון ומוסרי לספר לעמיתות לעבודה על הופעתן בחלומותיי? בוודאי לא לספר על הפרטים, אבל האם גם סביר, נבון ומוסרי להימנע מלספר על החלום עובדתית? בפני עמיתותיי? בפני אשתי?

רוג'ר סטרלינג (ג'ון סלאטרי) מ"מד מן"
AMC
להמשך הפוסט

האם לאנפרנד חברת פייסבוק שרק עכשיו למדתי על מותה?

הנה אישה - שמעולם לא הכרתי בפייסבוק או מחוצה לו - שהדבר היחיד ששמעתי ממנה אי פעם הוא "אני מתה", והתגובה שלי לזה היא - "את מאונפרנדת"? ובכל זאת, האם אני אמור למלא הפיד שלי במתים?

לאחרונה הופיעה הודעה בפיד שלי בפייסבוק, שאומרת שבעלת הפרופיל הלכה לעולמה. יש לי כמה אלפי חברים בפייסבוק, כך שאת רובם אני כלל לא מכיר, וגם על הנפטרת, כמה טראגי, שמעתי בפעם הראשונה רק במותה (כמובן, היתה פעם ראשונה אחרת, כשמישהו מאיתנו אישר את האחר, אבל מי זוכר). היות שמעולם לא שמעתי על אותה אישה, לא הרגשתי בנוח להגיב על הודעת הפטירה - מעולם לא הכרנו! ואז נתקלתי בדילמה. הדחף הראשון היה לאנפרנד. הרי היא כבר לא עמנו. היא כבר לא תתן לייק ולא תפרסם, זה נגמר. מצד שני, התחלחלתי מהמחשבה שכך אגיב. הנה אישה - אמנם, שמעולם לא הכרתי - שהדבר היחיד ששמעתי ממנה אי פעם הוא "אני מתה", והתגובה שלי לזה היא - "את מאונפרנדת"? ובכל זאת, האם אני אמור למלא הפיד שלי במתים?

בתודה,

עמוד הפייסבוק של אפריל מאיירס לאחר מותה
פייסבוק
להמשך הפוסט

האם לנסות להנחיל את אהבת הארץ לבת החמש שלי, למרות שזו התנדפה ממני זה מכבר?

מצד אחד אין בי שום רצון להשתתף בחגיגות. מצד שני אני אמא לבת חמש, וזה בדיוק הגיל להנחיל אהבה לארץ ולאנשיה, גאווה מקומית, תחושת שייכות והשתתפות באירועי הקהילה. מה הדבר המוסרי לעשות במצבי? מה היו אומרים הפילוסופים השונים על ההתלבטות?

מצד אחד אין בי שום רצון להשתתף בחגיגות ה-70 של השרה רגב. לא לתלות דגל, לא לבקר בבמה באיזור מגוריי, כלום. הגועל כל כך גדול מן הממשלה, מאנשיה, ממעשיה בכל תחום, ובפרט אלו סביב אירועי יום העצמאות.

מצד שני אני אמא לבת חמש, וזה בדיוק הגיל להנחיל אהבה לארץ ולאנשיה, גאווה מקומית, תחושת שייכות והשתתפות באירועי הקהילה. מה הדבר המוסרי לעשות במצבי? מה היו אומרים הפילוסופים השונים על ההתלבטות?

יום עצמאות 69
Ariel Schalit/אי־פי
להמשך הפוסט

נמאס לי מהמלצות השווא בקבוצת הפייסבוק: האם אני צרת עין?

בקבוצת פייסבוק נשית שאני נמנית עליה, יש חברות שממליצות זו על זו מבלי שהתנסו בשירות המומלץ ובלי גילוי נאות. המסחרה הזו מרתיחה אותי. זו אני או הן?

באזור מגוריי יש קבוצת פייסבוק של נשים המונה כמה עשרות אלפי חברות. בקבוצה נהוג "יום פרסום" שבו כל העצמאיות רשאיות לפרסם את העסק שלהן, ומחוץ ליום זה אסור. יש באזור גם כמה קבוצות נטוורקינג (קבוצות שתכליתן היא תמליץ עליי ואמליץ עלייך, אבל באופן ממוסד שמגלגל סכומים נאים לממציאי השיטה), והנוכחות שלהן בקבוצת הפייסבוק הנ"ל בולטת מאוד. חברות קבוצת הנטוורקינג כ-ל הזמן מפרסמות אחת את השניה מחוץ ליום הפרסום במסווה של "פוסט פרגון", שבו הן מעמידות פני לקוחה תמימה שלראשונה נתקלה בשירות והיא נורא מרוצה. הן גם ממליצות זו על זו בתגובה לבקשות להמלצה בנושא מסוים. למשל, מישהי שואלת מה המקום הכי טוב לפילאטיס מכשירים בסביבה, וישר כל חברות הקבוצה מתפקדות וממליצות על חברת הקבוצה שהיא מורה לפילאטיס. זאת, למרות שהן ממש לא עושות אצלה פילאטיס וללא שום גילוי נאות על הקשר ביניהן.

מאיזושהי סיבה זה ממש מרתיח אותי. אני מחשיבה את עצמי לאדם מפרגן, מניחה לאנשים ליהנות מהצלחתם ומרוכזת בהצלחתי שלי ללא קנאה. הפעם משום מה אני לא מצליחה להניח לנושא. אולי בגלל שגם אני עצמאית טרייה, וכל המלצה אמיתית של לקוח כל כך משמחת אותי, שקשה לי לראות איך עושים כזו מסחרה מהמלצות. אבל זה גם מרגיז אותי ברמה האנושית הפשוטה, זה כל כך קפיטליסטי לקחת תקשורת פשוטה בין אנשים ולהפוך אותה לאינטרסנטית, למסד דבר פשוט ונקי כמו המלצות מפה לאוזן (בפגישות שלהם הם עושים סבב שבו הם מכמתים לסכומי כסף את שווי ההמלצות של חברי הקבוצה עליהם השבוע!). זה פשוט מגעיל אותי.

פייסבוק
איור: ערן וולקובס
להמשך הפוסט

האם אני יכול שלא לעמוד בצפירה כשאני ביחידות בבית? האם אפשר לצאת ליום כיף ביום השואה?

מחלק מוסר שואה ותקומה: מפני שאין שום ערך לקונצנזוס אם אף אחד לא רואה אותי, הצפירה מאבדת ממשמעותה, ולכן איני עומד, זה הגיוני? ואם בחברה שבה אני עובד אנחנו לא מצליחים לצאת ליום כיף אלא ביום המיוחד הזה, כמה זה נורא?

אני עובד מהבית במשך רוב ימי השנה ויוצא שבמהלך יום השואה ויום הזיכרון אני עובד מהבית, אך מפני שאף אחד לא צופה בי איני עומד בצפירה. אילו הייתי במרחב ציבורי, הייתי עומד. זה לא מרד כנגד הסמליות של הימים הללו אלא החלטה תועלתנית. מפני שאין שום ערך לקונצנזוס אם אף אחד לא רואה אותי, הצפירה מאבדת ממשמעותה, ולכן איני עומד. חלק מהאנשים ששמעו על הרגל זה הזדעזעו למשמע אוזניהם מפני שהוא נוגע בטאבו. ולכן עולה השאלה, האם יש לעמוד בצפירה גם אם אף אחד לא מסתכל? 

האוהב לשבת

עומדים בצפירה חוף הים
יום הזיכרון בשנה שעברה
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

האם ללמד את הגותו של פילוסוף שרצח את אשתו?

בחוגים לספרות ולקולנוע מלמדים את הגותו של אלתוסר שרצח את אשתו ואז יצא מזה בלי להישלח למאסר על סעיף נפשי. האם זה מוסרי?

אני סטודנט באוניברסיטת תל אביב. בחוגים לספרות ולקולנוע מלמדים את ההגות של "פילוסוף" שרצח את אשתו וביתר אותה לחתיכות ואז יצא מזה בלי להישלח למאסר על סעיף נפשי (אלתוסר). האם מוסרי ללמוד את הרעיונות של איש כזה? האם צריך לשלול אותו אד הומינם? באופן אישי אני חושב שהטיעונים שלו גם מעגליים ושהוא לא הבין את מרקס, אבל לא זו הנקודה.

תודה מראש,

מרצה מעביר שיעור באולם הרצאות
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם מותר לי להתחיל עם סטודנטית שמגיעה להרצאה שלי?

אני מרצה באופן חד-פעמי במקומות שונים ואין לי כל השפעה על עתידם של השומעים. האם אני רשאי להתחיל עם צעירות מהקהל בידיעה שאין כאן ניצול של יחסי מרות?

אני בן 40, מרצה מבוקש, אשר מרצה באופן חד-פעמי (תמורת תשלום) במקומות שונים. אני מרצה בתחום התמחותי (התנהגות בעלי חיים) בפני קהלים שונים, גם במוסדות לימודיים ובחברות עסקיות. אין לי כל השפעה על עתידם של השומעים/שומעות - אני מגיע, מרצה 90 דקות והולך. לעתים אני נתקל בבעיה: בסוף ההרצאה ניגשת אלי שומעת, לרוב סטודנטית בת 25-22, נלהבת מהרצאתי ומתחילה איתי. היא לרוב מצודדת, נחמדה ואינטליגנטית ורמזיה ואמירתה ברורים.

האם היענותי לאותה סטודנטית מהווה הטרדה מינית? האם יש כאן ניצול של יחסי מרות? הרי אני לא יכול להשפיע על עתידה ואי אפשר לומר שהיא עושה זאת בגלל מורא הציון. ומצד שני, כאשר אני רואה מישהי נפלאה בקהל ונוצר קשר עין - האם אני רשאי להתחיל עם סטודנטית כזו שמוצאת חן בעיני? החיים היום מאוד מבלבלים.

רוס והסטודנטית אליזבת' מתוך "חברים"
NBC
להמשך הפוסט

האם לחנות בתוך הקווים גם במחיר תפיסת חניה נוספת?

מכונית בחניון חונה באמצע בין שתי חניות. האם עליי להיצמד אליה כדי לאפשר חניה נוספת (ולהיראות כמי שגרם לבעיה), או לחנות בתוך הקווים אך למנוע מקום חניה נוסף?

בחלק גדול ממקומות החניה ברחוב ובמגרשי חניה יש סימונים על הכביש, והמכוניות אמורות לחנות בהתאם לסימונים האלה. במקרים רבים, יש נהגים שאינם חונים בהתאם לסימונים של המקומות המיועדים לחניה, כך שנוצר רווח ובו מקום חניה פנוי העולה על מקום של מכונית אחת. בחלק מהמקרים האלה, הרווח שנוצר הוא כזה שאם חונים די קרוב לאחת מהמכוניות הגובלות, יהיה מקום חניה אף למכונית נוספת אם תבוא. אבל במקרה כזה, החניה לא תהיה בהתאם לסימונים.

בנסיבות כאלה אני נמצא בדילמה רצינית: אם אחנה קרוב לאחת מהמכוניות שגובלות ברווח הפנוי, אשאיר אמנם מקום למכונית נוספת, אם תבוא, אך אם לא תבוא מכונית נוספת, וכן אם המכוניות הגובלות ייסעו מהמקום, המכונית שלי תהיה כזו שמצויה בחניה שלא בהתאם לקווים, כך שייראה כאילו אני גרמתי לבעיה (וזה אכפת לי במיוחד אם המכונית שלי מוכרת לעוברים ושבים, נניח במגרש החניה של הסופר השכונתי). מצד שני, אם אחנה כמו יקה בתוך הקווים אגרום לכך שלא יהיה מקום למכונית נוספת לחנות על ידי, כך שבפועל יחנו רק שלוש מכוניות כשיש מקום לארבע. אני מתלבט בענין הזה כבר שנים, ולא הגעתי להכרעה ברורה. מה עצתך?

מכונית תופסת שני מקומות חניה
מרסלו בראגה
להמשך הפוסט

מחלק בָּזָק: איך מברכים ערבים בפסח? מה לומר לגיסה שלא מביאה דבר לארוחת החג? ומה באשר לבשלנית איומה?

כמו בכל סוף חודש, המדור מנקה את תיבת המייל באמצעות תשובות קצרות לשאלות פשוטות. חכמינו קראו לזה "ביעור חמץ", אנחנו קוראים לזה "מחלק בָּזָק". חג שמח!

לרגל החג הבא עלינו זכיתי לקבל מחבריי הערבים ללימודים ברכות "חג שמח". רפלקס הנימוס הרגיל שלי גרם לי לענות "גם לך", אך אז קלטתי שאני כופה עליהם את החגים הלאומיים שלי. מצד שני, אם אשיב ב"תודה" אדיר אותם מהמרחב המשותף.

מה עושים?

בני הזוג ברק ומישל אובמה מארחים סדר פסח בבית הלבן, 2014
פיט סוזה / הבית הלבן
להמשך הפוסט

האם עליי להמליץ לקולגה על עובד עם יחסי אנוש איומים?

האם להעלים עין מכל מה שקרה איתו אצלנו, בתקווה שינהג שם אחרת ולספר עליו רק דברים טובים? או שמא עליי למסור לו את האמת לאמיתה?

לאחרונה אחד מהעובדים במקום העבודה שלי התפטר, הוא עשה זאת עקב תחושת מיצוי ויחסים חברתיים לא מוצלחים עם עמיתיו לעבודה. לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מקולגה במשרד אחר שביקש לקבל המלצה עליו, כנראה שהתראיין אצלו. אני אציין שמדובר בעובד מקצועי, אך בעל יחסי אנוש מזעזעים. הוא ואני לא הסתדרנו, מה גם שרבים מחבריו לעבודה לא חיבבו אותו והוא פגע בסביבת העבודה. ברור לי שהוא לא העביר את שמי כממליץ, כי הוא יודע מה דעתי עליו, אלא שאותו מנהל הרים טלפון עקב ההיכרות בינינו. כיצד עליי לנהוג? האם להעלים עין מכל מה שקרה איתו אצלנו, לפרגן לו, בתקווה שינהג שם אחרת ולספר עליו רק את הדברים הטובים? בכל זאת הוא היה מקצועי. או שעליי למסור לו את האמת לאמיתה?

צבי

דווייט שרוט (ריאן וילסון) מתוך "המשרד"
NBC
להמשך הפוסט

האם זה בסדר לצפות מבן חמש להתרכז חצי שעה במשהו לא מעניין?

הגננת של הבן שלי בגן חובה סיפרה שהיא מכינה את הילדים לקראת בית ספר על ידי הכשרתם לשבת 30 דקות בזמן מפגש מבלי לקום. לי זה נראה מצוין, אבל כולם מסביב אומרים שזה נורא. מי צודק?

הגננת של הבן שלי בגן חובה סיפרה שהיא מכינה את הילדים לקראת בית ספר על ידי הכשרתם לשבת 30 דקות בזמן מפגש מבלי לקום או להתעסק בדברים אחרים. אני חשבתי שזה מאוד נכון ומתאים לגיל הילדים (חמש-שש). סיפרתי על כך לכמה אנשים שאני מעריכה את דעתם, שאמרו שזה נשמע מאוד מאוד עצוב לדרוש כזה דבר מילד. נשמעו טענות שעל הילד להגיע ליכולות האלה לפי יכולתו והתפתחותו האישית. עוד נשמע שעל הילד להיות מעורב בפעילויות שמעניינות אותו, ואם זה לא, אז אין שום סיבה שישקיע בזה את יכולת הריכוז שלו ושיהיו לו מספיק שנים שבהן הוא ידרש לכך.

האם רק אני חושבת שעלינו להכין את ילדינו לחיים האמיתיים, קרי לכך שרוב המטלות אותם אנחנו מבצעים לא תמיד מעניינות אותנו וממלאות אותנו סיפוק? האם זה מיושן לחשוב שהילד הסביר בן החמש יכול לשבת כחצי שעה גם אם הנושא לא מרתק אותו? אשמח מאוד לתשובה מלומדת: האם אני טועה טעות מרה בכך שזה מה שאני מנחילה לילד שלי? האם ישאר מאחור כי אני לא מפתחת עבורו את הכישורים ה"נכונים" לשנות ה-2000, או שאני דווקא מקנה לו יתרון ביחס לשאר?

ילד משועמם. לא נורא - זה טוב לו
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם אפשר לבקש מהאורחות שלנו להגיע לחתונה המשפחתית בלבוש צנוע?

השאלה היא האם ואיך לבקש שיתחשבו ברגשותינו ולא יבואו בלבוש חושפני, מבלי לפגוע ברגשותיהם ומבלי להיראות כמי שמתנשאים מעליהם?

אנחנו משפחה דתית בעלת קרובי משפחה חילונים, שאיתם אנחנו שמחים להיפגש ולהתרועע באירועים משמחים וגם בסתם הזדמנויות שגרתיות. לשמחתנו נערוך אי"ה בקיץ חתונה משפחתית, אליה נזמין את קרובי המשפחה, חברים ומכרים. מניסיון עבר, בנות המשפחה המורחבת נוהגות להתלבש באירועים חגיגיים בעונת הקיץ באופן, איך לומר, חושפני למדי, שאנחנו באופן אישי היינו מעדיפים שלא ייראה באירוע המשפחתי האישי שלנו.

השאלה היא האם ואיך לבקש שיתחשבו ברגשותינו ולא יבואו בלבוש חושפני, מבלי לפגוע ברגשותיהם ומבלי להיראות כמי שמתנשאים מעליהם?

טקס חתונה
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם חטאתי כשעשיתי מספר שתיים בתוך הים?

חוף תל אביבי ריק מאנשים ובורקסים ליליים קלוקלים שביקשו לצאת. הגלים ואטימות המים הגנו על צניעותי, והמאפים המנוחים נחטפו מיד על ידי הזרם

לפני ימים אחדים סרתי לחוף התל אביבי החביב עלי בשש בבוקר. הרחק ממני בעומק המים שהו גולשים שניצלו את הרוח החורפית, אבל על החוף היינו רק אני והים. כבר כשהגעתי חשתי בצורך דוחק, שנבע ככל הנראה משניים-שלושה בורקסים ליליים קלוקלים. אבל לא רציתי לסגת לרכב ולנסוע הביתה כל כך מהר, כבשתי את הצורך כמיטב יכולתי, והמשכתי לטייל על החוף. לאחר דקות אחדות התברר שבמיטב יכולתי לא די, נכנסתי לים כמה עמוק שהעזתי, ועשיתי את שלי. הגלים ואטימות המים הגנו על צניעותי, והבורקסים המנוחים נחטפו מיד על ידי הזרם.

אילו הסיפור היה נגמר בזאת, הייתי טוען בפני עצמי שמדובר בצורך חד-פעמי שאינו בר כיבוש ולא טורח לפנות לייעוץ מוסרי. אבל למען האמת, ידעתי שגם עכשיו לא אחזיק מעמד עוד זמן רב, המשכתי לשהות שם, ולאחר כחצי שעה חזרתי על אותה פרוצדורה בדיוק. בשתי הפעמים חשתי כפרא אציל, אמיץ ובעל יוזמה, שלא מוותר על בילוייו בשל נוהג תרבותי שבתנאים אלה נראה לי נטול תוקף ואפילו מגוחך. ועם זאת פקדו אותי תהיות, שגברו משחזרתי הביתה: האם ביצעתי חטא נגד הים? הדגים? האנשים? האם יצרתי מפגע אקולוגי? האם אני פגום מוסרית?

איש נכנס לים בשעת בוקר מוקדמת
דודו בכר
להמשך הפוסט

האם עליי לצאת לדייט עם מישהו שאני יודעת שאני לא מעוניינת בו?

בהתחלה התלבטתי, אבל עכשיו נדמה לי שאני יודעת - אני לא מעוניינת לצאת עם הבחור הזה. אלא שכבר עבר זמן, ואני תוהה: לצאת איתו לדייט אחד כשאני יודעת שזה לא זה, זה הדבר הנכון או הגרוע לעשות?

סיטואציה בחיי גרמה לי לתהות, והבנתי שאני לא צריכה להשאיר את הדילמות שלי פתוחות באוויר אלא יכולה לקבל עצה ממך. אני בת 23, סטודנטית בטכניון. לפני כשלושה שבועות קיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהו מהפקולטה שלי, שבקושי זיהיתי (כי ראיתי אותו פעמים בודדות), ובהודעה הוא הציע שנצא לבירה. לא עניתי כמה ימים טובים, כי ראיתי תמונות שלו בפייסבוק ולא מצאתי אותו מושך בעיניי, אבל ככל שהימים עברו הבנתי שאין מנוס וזה לא יפה (או מוסרי) להתעלם ואני צריכה לענות לו. ספונטניות רגעית, הנרטיב - "אולי הוא האחד" - ובדיקה נוספת של התמונות גרמה לי להסכים.

מאז ראיתי אותו בפקולטה ודיברנו פנים מול פנים והגעתי להחלטה שאני לא רוצה לצאת איתו. הבעיה היא שדחיתי כבר פעמיים, וכבר יותר משבועיים, ושהוא שלח לי הגשה מקורס מאוד קשה כדי שאוכל לקבל רעיון כללי.

בחורה יושבת על המיטה שלה עם לפטופ
גרטשן ארטל / ניו יורק טיימס
להמשך הפוסט

האם להסתיר מהבן שלי שיש לו אוטיזם?

המחשבה שלי היא: למה להעמיס את כל הכובד של האבחנה עליו? במיוחד כשזו אבחנה כל כך רחבה

קראתי בעניין את התשובה שלך על הומוסקסואליות וההבדל בין סודיות ופרטיות ויש לי שאלה קשורה: האם זה מוסרי להסתיר מהבן שלי שיש לו אוטיזם? הוא קצת מסורבל באספקט החברתי והמילולי, אבל בסך הכל מסתדר מצוין, ילד חכם ונעים. הוא היה בגן משולב וקיבל המון הדרכה, שלדעתי היתה מעולה. לאורך הדרך היינו צריכים להילחם (כך זה הרגיש) במערכת, שבאופן רציף טענה שהוא לא יכול זה או זה... שחלילה וחס לא נעלה ציפיות... וגם לצערי הורים של ילדים אחרים בגן, שפשוט התרחקו כי קלטו שלא הכל חלק.

בחרנו לא לומר להורים בבית הספר, והנה יש לו חברים שבאים לבקר. המחשבה שלי היא: למה להעמיס את כל הכובד של האבחנה עליו? במיוחד כשזו אבחנה כל כך רחבה. גם לחנך את העולם אין לי ממש זמן, ובעיקר זה לא נראה לי מעניין - לכולם יש דברים שקשים להם. ובסוף היום זה הילד שלי, ולהודיע לו או לכל ילד מי הוא ומה הוא בגיל כה צעיר נראה לי מופרך. אין דבר ששנאתי יותר כילדה משניסו לשים אותי בקופסה כזו או אחרת.

ג'וליאן בראון, הלוקה באוטיזם, ואימו קריסטן, משתתפים במחקר במעבדת סטנדפורד בקליפורניה
ג'ף צ'ו / אי-פי
להמשך הפוסט

האם עליי להצביע בבחירות בניגוד למצפוני כדי לרצות את חבריי?

אחד מחבריי, שתלוי בוויזת הגירה בארצות הברית, החליט לנתק את הקשר בעקבות תמיכתי בדונלד טראמפ ויחסו למהגרים כמוהו. מי מאיתנו טועה?

אני מתגורר כבר כמה שנים בארצות הברית, ובמערכת הבחירות האחרונה תמכתי בדונלד טראמפ. למרבה הצער, אחד מחבריי החליט לנתק את הקשר עמי בעקבות נטיותיי הפוליטיות - הוא טוען שכיוון שהוא תלוי בוויזת הגירה, ולאור נכונותו של טראמפ לחולל שינויים במערך ההגירה, תמיכתי פוגעת בו. מנגד, אני סבור שזה סוג של נרקיסיזם פוליטי: צמצום מערכים רעיוניים ופוליטיים לסוג של סוליפסיזם - שום דבר לא משנה חוץ ממני! לפעמים נראה לי שהייתי יכול לתמוך בסטלין או במאו, וחברי היה לגמרי בסדר עם זה, כל עוד סטלין ומאו היו תומכים בוויזות הגירה. עם מי הצדק? האם עליי להצביע בניגוד למצפוני בגלל הסינגל-אישיו של החבר, או שהחבר צריך להשלים עם כך שחברים לא תמיד מסכימים על הכל?

שלג על עירי

עצרת תמיכה בדונלד טראמפ באוהיו
מייק סגר / רויטרס
להמשך הפוסט

האם אני יכול להוציא מהארון הומו שפעיל בארגוני ימין קיצוני הומופוביים?

האם מותר לי לחשוף את הצביעות? או שזה לא מוסרי?

אני מכיר מישהו שהוא פעיל בארגוני ימין קיצוני גזעניים והומופוביים. נודע לי במידה גבוהה של ודאות שהוא הומו. האם מוסרי לפרסם את זה?

תחכמוני

מצעד הגאווה, בן גביר
טס שפלן
להמשך הפוסט

האם לברך לשלום את המאבטחים בסופר ובקניון?

עלה בדעתי שאולי לקבל ולענות על 100 ברכות ביום מזרים גמורים זה ניג'וס אטומי עבורם. לברך אותם בכל בוקר או להימנע?

כשאני חולפת על פני מאבטחים בכניסה לסופרמרקט או בכניסה לבניין המשרדים של מקום עבודתי, אני נוטה לומר להם "שלום" או "בוקר טוב". בדרך כלל הם משיבים לי בברכה אולם לפעמים לא, ועלה בדעתי שאולי לקבל ולענות על 100 ברכות ביום מזרים גמורים זה ניג'וס אטומי עבורם. האם לדעתך צריך לברך אותם בכל בוקר או להימנע?

בברכה,

מאבטח בקניון ירושלים
טס שפלן
להמשך הפוסט

האם צריך לדבר בנימוס אל סירי ואלקסה?

האם כאשר אני פונה לשירותים אלו ראוי שהפניה תהיה מנומסת כפי שאני (אכן) פונה לבני אדם? וכשיש אנשים לידי?

בשנים האחרונות התרבו העוזרים הדיגיטליים הקוליים אשר מאפשרים ביצוע פעולות ושאילת שאלות בשפה טבעית ולרוב גם בדיבור (Siri, Alexa, Google Assistant ועוד).

האם כאשר אני פונה לשירותים אלו ראוי שהפניה תהיה מנומסת כפי שאני (אכן) פונה לבני אדם? לדוגמה, האם עליי לומר משהו כמו Alexa, Can you please tell me what is the weather in Tel Aviv today? ראוי לציין שלעתים בקשות כאלו נעשות כאשר יש אנשים נוספים בסביבה. אודה לשמוע את דעתך בנושא.

siri
בלומברג
להמשך הפוסט

אני רוצה לחמם את האוכל המסריח שלי במטבחון העבודה, מה לעזאזל הבעיה עם זה?

האם זכותם של אניני הריח גוברת על זכות הזולת לחמם ולאכול בפרהסיה דגים, כוסמת ואפילו פול? ומה באשר לאלה המתעבים מאכלים צהובים?

מקום עבודתי מצויד במטבח קטן, ובו שני מיקרוגלים, תנור קטן, טוסטר וכירה חשמלית. לאחרונה החלו טענות מצד כמה עובדים על ריחות אוכל לא נעימים. הנושא הגיע עד למנהל, אשר ביקש באמצעות מייל לכולם, לא לחמם מזון בעל ריח עז כגון דגים, בשר, טוסטים ואורז (כן, מסתבר שיש אנשים שריח של אורז מפריע להם).

האם זכותם של אניני הריח גוברת על זכות הזולת לחמם ולאכול בפרהסיה דגים, כוסמת ואפילו פול? האם בסמכותו של המנהל להגביל את תכולת הצלחת של עובדיו? האם בנוסף לאניני הריח יש להתחשב בקבוצות נוספות, שלהן רגישויות מיוחדות – טבעונים, שומרי כשרות, שומרי משקל, שונאי מאכלים צהובים, וכדומה?

קירסטן וויג מריחה משהו מסריח
להמשך הפוסט

אני מקבל אל מפתני את עיתון "הארץ" החביב עליי אף שאיני מנוי, האם עליי לדווח?

האם להודיע למערך ההפצה על טעותו המחממת את לבי? האם לצאת לחיפוש אחר בעליו המקוריים של העיתון, שאין שם יעד רשום עליו? ואולי אפשר להמשיך ליהנות?

הגיע הרגע לנקוט עמדה. מוסרית כמובן. מזה כמה שבועות בימי שישי מוטל על סף דלתי בבית דירות, עיתון "הארץ" של יום שישי. מעולם לא הזמנתי ולא דיברתי עם נציג לקוחות של העיתון. מאז שאני זוכר את עצמי היה מונח עיתון זה בבית הוריי, קראתי אותו עם התבגרותי ואפשר לומר שהוא עיצב את עמדותי הפוליטיות והמוסריות בנושאי חברה, משפט וביטחון. מאז שעזבתי את הבית ונאלצתי לכלכל את הוצאותיי, ויתרתי על קריאת העיתון ונסמכתי רק על ביקורי השבת בבית הוריי.

והנה מעשה טעות שכולו טוב אליי. ביום שישי מחכה עיתון בביתי שלי באופן ניסי. וכאן מתייצב המאבק המוסרי: האם להודיע למערך ההפצה על טעותו המחממת את לבי? האם לצאת לחיפוש אחר בעליו המקוריים של העיתון, שאין שם יעד רשום עליו? לאחרונה אף השארנו את העיתון מספר שעות על הסף, שמא יבוא אדם לטעון עליו בעלות. אך לשווא. איך עליי לנהוג ועדיין לא לוותר על "20 שאלות" כל יום שישי?