שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לא כיף לי להעלות טרמפיסטיות בגלל החשדנות המובנית. להפסיק להסיע אותן?

ברור לי שהעולם שאנו חיים בו דורש מנשים לנהוג בזהירות בכל הקשור להסעות. זו הטרגדיה האמיתית. מצד שני, זה מציק כשכל מה שאני מבקש הוא לעזור לזולת אך נתקל בחוסר נעימות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
%$%^^& -כיתוב
צילום: גיל כהן מגן
מאזני משקל
יוענה גונן

יש הרבה טרמפיסטים באזור שאני גר בו. אני מודה שאני לא מהמסיעים הקבועים, ועוד יותר כשמדובר בטרמפיסטיות. לפני שיאשימו אותי באפלייה מגדרית, תנו לי להסביר. לעתים קרובות כשאני מעלה נוסעת יש לי תחושה לא נעימה של חשד כלפיי. הראיות ליחס הזה נעות מישיבה במושב האחורי, דרך מה שאני מכנה "שיחות ביטחון" - שיחות טלפון סתמיות לחלוטין ולא דחופות עם בן או בת הזוג/משפחה/חבר\ה, שלדעתי נועדות לנסוך בנוסעת ביטחון בזמן החוויה המאיימת של נסיעה ברכבו של גבר זר (אני לא כולל תחת הגדרה זו שיחות פרקטיות שבאמת יש לקיימן באותו רגע), וכלה בסירוב לעלות לאוטו.

ברור לי שהעולם שאנו חיים בו דורש מנשים לנהוג בזהירות וחשדנות, וברור לי שזו הטרגדיה האמיתית ולא הרגשות שלי כגבר שבסך הכל מציע טרמפ, שירות הסעה ללא תשלום, ומבקש בתמורה יחס חיובי מינימלי של "וואלה, נחמד מצדך, שיהיה לך יום טוב". ואולי גם שלא ידברו לי בטלפון באוטו אלא אם זה לא סובל דיחוי. עם כל זה, העובדה היא שכשאני מסיע נשים שאני לא מכיר, לרוב זה מעלה אצלי את התחושות הלא נעימות הללו, ואילו כשאני מסיע גברים אני יוצא בתחושה נעימה של עזרה לזולת.

מה נכון לעשות? האם להמשיך להסיע נשים ולהתמודד עם הרגשות הנלווים, לעשות לעצמי חיים קלים ולהסיע רק גברים, או לעשות לעצמי חיים קלים עוד יותר ופשוט להפסיק לקחת טרמפיסטים?

תודה,

הנהג של מיס דייזי

מר דייזי הנהג יקר,

השאלה שלך מעלה מספר סוגיות של אתיקה ואטיקט שחוברו להן יחדיו. אפתח בפשוטה מביניהן: מן הראוי שטרמפיסטיות וטרמפיסטים יגידו תודה לנהג שסיפק להם נסיעה חינם. לעזאזל, מן הראוי שאנשים באופן כללי יגידו תודה כשמישהו אחר עושה למענם משהו נחמד, סליחה כשהם פוגעים ובבקשה כשהם מבקשים דבר מה.

אלה לא נימוסים ריקים, יש להם ערך חברתי ופסיכולוגי וחשיבות מוסרית. גם כאשר מדובר במלה פשוטה. כפי שכותב הפילוסוף יותם בנזימן בפתח ספרו "להכיר תודה": "הכרת תודה היא חובה מוסרית מן המעלה הראשונה. היא התגובה הראויה על מעשים שנעשים עבורנו ולמעננו... דומה שככל שגדולה הכרת התודה שלנו, כך נבקש לנו דרכים מגוונות יותר, עשירות יותר, מרשימות יותר, לבטא אותה. ועם זאת, לעתים קרובות נגלה שהדרך להכיר תודה היא לשוב אל המלה היומיומית והפשוטה הזאת ולומר תודה".

יותם בנזימן
יותם בנזימןצילום: דניאל צ'צ'יק

לצד זאת, מציין בנזימן, מעצם מהותה מובנה בפעולה הזו ניגוד עניינים: "דומה שמי שמעניק לנו מתת, או שירות, ועושה זאת בלב שלם, עושה זאת שלא על מנת שנכיר לו תודה. הכרת התודה הופכת אפוא לחובה פרדוקסלית: מקבל החסד חייב תודה לנותן, אבל הנותן איננו חפץ בה. הוא ביקש להיטיב ללא תמורה, להעניק חסד ולא לבצע עסקה שבה כל אחד מן הצדדים מקבל דבר מה ונותן דבר מה אחר".

בתולדות הפילוסופיה - שבניגוד לנטען במודעות שפרסם החודש בית ספר מסוים להנדסה, לא החלו בשנת 1900 - אין עיסוק משמעותי בסוגיית הטרמפים. הקשר בין מעשים טובים להכרת תודה, לעומת זאת, נידון בהרחבה. רוב העוסקים בנושא מסכימים שכאשר מעשה טוב נעשה מתוך ציפייה להכרת תודה הוא כבר קצת פחות טוב, לפחות מההיבט המוסרי. למשל, אריסטו ב"אתיקה" מרחיק לכת וטוען כי "מי שאינו שמח על מעשים נאים אינו אפילו אדם טוב, כי לא יקרא אדם צדיק אם אינו שמח על מעשי צדק או נדיב אם אינו שמח על מעשי נדיבות" (תרגום: חיים יהודה רות). אפילו לא צריך להתייוון, אותו הרעיון מופיע גם במקורות יהודיים, ביניהם "אבות דרבי נתן" שמפרש את מסכת אבות: "מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ [נתן בחוסר רצון], מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום".

במקום פרצוף התחת הזה, אריסטו מציע כמודל אישיות חיובי את מה שהוא מכנה "מגלופסיכיה", מונח שנשמע כמו מחלה פסיכיאטרית אבל למעשה פירושו גדלות נפש. בין שאר מאפייניו של האדם גדול הנפש, הוא עוזר לאחרים בנכונות רבה ושואב מכך הנאה. יתרה מכך, לפי אריסטו מי שזוכה לאושר והנאה מהנתינה הוא דווקא הנותן. השיפור במצבו של המקבל הוא תוצאת לוואי ולא תכלית לעצמה. לרעיון הזה יש אחיזה גם בביולוגיה ובפסיכולוגיה: מחקרים רבים גילו כי נתינה לזולת תורמת לבריאות וגורמת אושר. במלים אחרות, אתה אמור לאסוף טרמפיסטיות ולהביא אותן בבטחה ליעדן כי זה מעשה טוב שאתה עצמך נהנה ממנו. אם אתה לוקח אותן רק כדי שהן יגידו לך "תודה איזה איש נהדר", אתה עושה משהו לא נכון. ראוי שהן יודו לך, אבל זה לא אמור להיות תנאי מבחינתך לעשיית טוב.

המרמור שאתה חש על אי אמירת תודה הגיוני ומובן, גם אם אינו אידיאל מוסרי. לעומת זאת, הכעס שלך על מה שאתה מכנה "שיחות ביטחון" חסר הצדקה וחסר רגישות. מדבריך עולה שאתה מודע לתחושת הסכנה שבגללה נשים מבצעות שיחות כאלה כשהן במכוניתו של גבר זר. אתה אמור לדעת, אם כן, שהשיחות הללו בהחלט לא "סובלות דיחוי", כהגדרתך. התזמון המתאים לביצוען נובע מהתכלית שלהן - לספק לנוסעת תחושת ביטחון מסוימת במציאות רוויית הטרדות ותקיפות מיניות (בהקשר הזה צריך לציין שבפועל הרוב המוחלט של התקיפות המיניות מבוצעות על ידי אדם שמוכר לקורבן ולא על ידי זר).

בעצמך כתבת כי "זו הטרגדיה האמיתית ולא הרגשות שלי כגבר שמציע טרמפ". ההבנה הזו אמורה לעורר בך אמפתיה במקום כעס ילדותי כלפי מי שיושבת במושב האחורי ותוהה אם תשרוד גם את הנסיעה הזאת. כמו שלואי סי-קיי אמר פעם - אולי קצת אירוני להשתמש בו בהקשר הזה - "הסכנה הגדולה ביותר לנשים היא גברים... אם אתה גבר, דמיין שהיית יכול לצאת רק עם יצור שהוא חצי דוב וחצי אריה, ולקוות שהאחד הזה יהיה נחמד". הכינוי שבחרת לעצמך מעיד שאתה מתקשה להבין זאת: בסיטואציה כזאת אתה לא הנהג של מיס דייזי, כלומר הצד המוחלש.

בעוד שהכרת תודה כסוגיה כללית עוררה עניין רב בקרב פילוסופים, הכרת תודה במצבים של אי-שוויון ממוסד זכתה להתייחסות מועטה. במקרים כאלה, הדרישה להכרת תודה עלולה לקבל גוון פטרנליסטי ואטום. דוגמה טובה לכך היא הדרישה מפליטים להיות אסירי תודה למדינות שקיבלו אותם ולא להתלונן כשהם נתקלים בבעיות.

ליז ג'קסון
ליז ג'קסוןצילום: הטוויטר של ליז ג'קסון

במאמר "מדוע שאהיה אסיר תודה?" מאת ליז ג'קסון, שעוסקת בפילוסופיה של החינוך, היא טוענת כי במצבים של חוסר צדק הדרישה להכרת תודה כפויה "עלולה לשמר או לעודד קבלה של דיכוי, זלזול ביחידים ובקהילות, או האשמתם בחוסר הצלחתם לשרוד כנגד כל הסיכויים או בחוסר יכולתם לראות את חצי הכוס המלאה". לדבריה, במקרים כאלה שיקולים מוסריים אחרים גוברים על הכרת התודה המקודשת. במקרה שתיארת, למשל, הציפייה שלך להתנהגות אסירת תודה מוצדקת בפני עצמה; אבל אם נעמיד מולה את תחושת הביטחון של הטרמפיסטיות ברכבך, ואת האפשרות שאם תחליט להחרים אותן ייתכן שמישהו בעל כוונת זדון יתפוס את מקומך - השיקולים הללו גוברים.

אתה אדם חביב ומודע, שמבין לבד את הסיבה ל"שיחות ביטחון" או להימנעות מכניסה לרכב עם גבר זר. משום כך, סירוב גורף ומכוון לאסוף לרכבך דווקא נשים, כי הן מבוהלות ולא אומרות יפה תודה, יהיה חמור יותר מאשר במקרה של מי שסתם לא אוהב לקחת טרמפיסטים או אינו מבין את ההקשר החברתי הרחב. צעדי הביטחון שהנוסעות נוקטות לגיטימיים לחלוטין. לעומת זאת, לא ראוי מצדן לא להגיד לך תודה. אבל אתה לא אחראי על מעשיהן. אתה אחראי רק לבחירות המוסריות שלך, ופה יש לך הזדמנות לבחירה מוסרית נעלה: מעשה טוב למען הזולת הנזקק, שנעשה בשמחה וברוחב לב ולא מתוך ציפייה להכרת תודה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו

מאזני משקל
יוענה גונן |מחלק מוסר

אנו חיים בעיצומו של עידן מבלבל ומתעתע, תועים בין כללי הנימוס של העולם הישן, שהולכים ומאבדים רלוונטיות, ובין כלליו של העולם החדש, שטרם התגבשו בצורה ברורה. תקופות כאלה הן שעה אפלה לאנושות אך שעתם היפה של מדורי ייעוץ, ומדור "מחלק מוסר" ישמח לספק לכם את הצורך.

אם אינך בטוח איך נכון לנהוג במצב מסוים בלי לצאת תחת, אם את צריכה עצה טובה מחברה אבל כבר הרחקת את כל אלה השפויות שהיו לך, אם יש לך שאלה מביכה מהסוג שאפשר לשאול רק באנונימיות, שלחו מייל לכתובת:

mechlak.musar@gmail.com

התשובות של "מחלק מוסר" אדיבות וכנות אך אינן מהוות תחליף לייעוץ מקצועי, נו מה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ