בלוגים

חזון גדליהו / הבלוג של נדב גדליה

נתניהו פוסט טראומתי מהתקשורת, ממש כמוני מהפנימיה

האובססיה של רה"מ לסיקור הוגן התפתחה דווקא בתקופה שבה כבר לא היה לו שום צורך בתקשורת. הוא גילה ש"אב בית" שלו עשה את עבודתו טוב מדי

1. לא היה קל לחיות כנער בפנימיה: החוקים היו נוקשים, אב הבית (להלן "הסוהר") היה מחמיר, וכשהוא לא היה בסביבה - התעסקתי כל הזמן בלוודא שהוא באמת לא בסביבה, עד שהוא היה מגיע לסביבה וחוזר חלילה. לקח לי שנים רבות להבין שהיינו חבורה של תמימים בכלא מודרני.

לצורך הישרדות, נהגתי בשיטה הגורסת שאם אתה מחכה למשהו - אתה מסוגל לסבול הכל. תוכנית ההישרדות השבועית שלי היתה פשוטה: הזכרתי לעצמי כל הזמן שמחכה לי סוף שבוע פרוע עם רדיו, עיתונים, נשימה סדירה ומינוס סוהר שעלול בכל רגע לתפוס את אפי ולמשוך בו בכוח. עד שנגמר השבוע, בוקר וערב חיכיתי בסבלנות לשעת צהריים כדי להתפלח החוצה ולקרוא איזה חינמון בגינה הציבורית.

נתניהו אצל רינה מצליח. יונק אהבה מהתקשורת הישנה כי אינו יכול לחפות על המחסור
צילום מסך
להמשך הפוסט

הכל תקוע? לפחות בתעמולה כדאי להתקדם

תעמולת הבחירות היא מסע הפרסום היחיד שמנסה למכור משהו שלא עולה כסף. לכאורה אנחנו "חסינים", שכן רק מנדטים בודדים עוברים מצד לצד, ועדיין קבלו את תחינתי: שחררו את הציבור לנפשו

1. תיכף יתחיל שוב מסע הפרסום של הפוליטיקאים - מסע הפרסום היחיד שמנסה למכור לנו משהו שלא עולה כסף. מהות העסקה אינה מצד המפרסם אינה ברורה: מה נותנים ומה מקבלים - איש לא יודע. אולי בבחירות החמישיות (רגע, מעדכנים אותי פה באוזניה שיש אופציה לסיבוב נוסף) נבין מה הרווחנו תמורת הטרחה הכרוכה בנהירה לקלפי.

כולם רוצים את הלב שלי גם במארס 2020 ואני מתחיל להרגיש חנוק. חנוק מדי. מה ביקשתי סך הכל, דמוקרטיה בחבילת בסיס ללא פרסומות? תארו לכם שהיו פרסומות אגרסיביות למוצרי צריכה בסיסיים, כמו לחם. לך תבחר בין "מאפיית אנג'ל" ל"ברמן" כשאתה מוכרח כל-כך את הלחם שלך, אך מתעב את הדרך שבה מוכרים לך אותו ואת העובדה שאתה לא באמת מבין מי מספר לך את האמת על הלחם. בסדר, אני אבחר גם בפעה המאה, אבל למה ככה?

שלטי תעמולה לקראת בחירות ספטמבר 2019. העיקר שנטיל את הפתק שטופי מוח
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

מרטין סקורסזה בא למתוח ביקורת וקיבל אצבע בעין

הבמאי האמריקאי שחרר פאשקעוויל סוער נגד סרטי מארוול והפסיד בקרב על העברת המסר וביאור האבחנה הדקה מול הדור שלא ידע את "נהג מונית". זה לא כיף להרגיש צופה טיפש

1. איך נפלו גיבורי הפילם בלוע הדיגיטל... צאו וראו, אפילו מרטין סקורסזה מפיץ את "האירי" בנטפליקס והעולם אפוף שתיקה. הרחובות לא זועמים על ירידת הדורות. תקוות הקולנוע הישן נגוזה. אימרו מעתה: מתישהו, זה לא ישתנה. השלב הבא יהיה הקרנת בינג' סטורי על מסכי ענק שמלפניהם נשב יחד. רק לא בדד. קינת גדליהו. עדיין לא דמעות אבל כואב. כשמרטין התגולל על סרטי מארוול וטען שהם "אינם קולנוע" נימוקו היה עימו, אך ההתמקדות היתה בכותרת שנתן: "זה לא קולנוע!"

2. מרטין, כמו אדמו"ר רוחני, שחרר פאשקעוויל סוער והפסיד את העברת המסר וביאור האבחנה הדקה אל הדור שלא ידע את "נהג מונית". צרכני קומיקס צעירים שומעים אותו ונעלבים. לא כיף להרגיש צופה טיפש בעיני במאי שהוא מה-זה מוערך. ציפורני האינטלנציה נשלפות להילחם על תדמית צרכן הקולנוע, והופלע'ך - עוד סרט חדש נוחת היישר מהיקום הקולנועי של מארוול.

Andrew Medichini / אי־פי
להמשך הפוסט

יש משהו יותר גרוע מפייק ניוז - פייק אמנות

אמן ויוצר הם שני אנשים שונים לגמרי. רק לעתים נדירות הם מתלפפים לכדי אדם אחד. הבעיה מתחילה כשמוזיקה שכל תפקידה הוא מיתוגי מתיימרת להציג עצמה כמשהו אמיתי שבא מן הנפש

1. בזמן האחרון אני מתקשה לשמוע מוזיקה. אני מדבר על מוזיקת פופ קלילה שבה העסקה עם המאזין הבוגר ברורה: פתח את שולי אוזניך לג'אנק נטול נשמה ואנו מבטיחים לך בתמורה שתרגיש שבע עד סוכריית הגומי הבאה. כזה אני. אוהב עסקות ברורות, צופה בפרסומות בחדווה ומשחק איתן: "בואו תנסו למכור לי את הג'יפ הזה". גם הפופ הוא למעשה ז'אנר של פרסומות במסווה של קריאייטיב מוזיקלי. הוא מבוסס על מלים שמדברות למכנה רחב ועל לחן קליט למדי. קל לצרוך את זה כי גלוי וידוע לפני בית כיסאי שמדובר בבולשיט שעל גבו שני הצדדים מחליקים בהנאה - היוצר והמאזין. 

הבעיה מתחילה כשהמוזיקה הזו מתחזה ל"אמיתית". כלומר, לכזו המתיימרת להביע סדקי נפש כלשהם. "מישהו צועק שם משהו", אני אומר לה אך אינני מבין מה הזמר עושה בתוך נהר הרגש המהונדס הזה כשטוקסידו לגופו. משום מה כל מלות הרגש ולעתים אפילו האמירות המכונסות בשירים הללו נשמעות לי כמו פרסומת נצנצים לחיזוק מותג הבית.

טיילור סוויפט בהופעה בקליפורניה, השנה. עד החתונה זה יעבור
MARIO ANZUONI / REUTERS
להמשך הפוסט

לסגור את טינדר, ולא בגלל מפלגת נעם

הסיסמה "עם נורמלי בארצנו" שורפת זמן מחיי לחינם. אלוהים, כמה אנרגיות מבוזבזות על מלחמת תודעה מיותרת. ומה עם "מלחמת האהבה"? היא רק מתאבדת והולכת יום יום מול עינינו

1. במחלפי ראשון לציון אני שוב תועה בדרך. לא מוצא את ידיי ורגליי בדרך העולה אל חלל העבודה. השלט של מפלגת נעם, התלוי לבדו על הגשר היכה בראשי והסיח את דעתי. כך השוליים כובשים את העם. במקום שאין שלטים של כחול-לבן ושל ביבי - השתדל להיות נוכח. הסיסמה "עם נורמלי בארצנו" מבלבלת אותי כהוגן. עוד עשר דקות מחיי נשרפו בעיקולי הדרך.

2. צחוק הפוליטיקה המשוגעת הפך את נעם למה שהיא - מוקצה מחמת מיאוס בקרב המיינסטרים. בדיעבד ובעקיפין, הרב רפי פרץ עשה בפליטת פה מהוססת אחת את יחסי הציבור הטובים והגרועים ביותר עבור נעם. אין צורך להרחיב, יונית, יש לנו כותרת. המלחמה של נעם מסתכמת בקריאת תיגר נגד טיפולי המרה ותו לא. מלחמת קודש דו-כיוונית. "חיי נפש" מול "עם נורמלי בארצנו" וכל צד טוען שהוא הוא הנורמלי הדואג לרווחת הנפש של ברואי העולם, להטבי"ם בפוטנציה. יהיו או לא יהיו - זאת השאלה.

שלטי תעמולה של מפלגת נעם בנתיבי איילון, החודש
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

כשההיגיון נשבר כמו מקל של מורה על החוק היבש

תנעמי מכיתה ד'2 היה מוכן לספוג, עד שיום אחד התקומם ועד היום הוא מחפש תקווה. גם מול האינקוויזיציה. לסטפן מנדל, לעומת זאת, יש סיפור שנמכר מצוין אך גם הוא זקוק למשהו מאיתנו

1. כילד חייתי בתקופת העבדות של התלמידים. המורים היו בני אלים. בבתי ספר אחרים, כך שמעתי, "הקריבו על המזבח" כמה תלמידים לעולה. אצלנו הסתפקו בהכאה במקל עץ ארור והטלת עבודות העתקה של משפטים כמו "אסור להפריע בשיעור חשבון כי זה מפריע לי ולחבריי ללמוד" כפול 150 פעמים. מדי פעם נצפו גם כאפות.

תנעמי מד'2 היה מוכן לספוג. שתקן היה ולהתקומם לא ידע. חשבנו ששכח וסלח, כמו כולנו. אך יום אחד מקל העץ של המחנך נעדר ממקומו. עוד אנו (שיעור התמחות בתסמונת סטוקהולם היה חלק מהמערכת) מחפשים את האשמים למחדל, ותנעמי נכנס מצוחקק לכיתה. המקל בידו ופיו שופע קללות גסות ביותר הנוגעות לאמו מולידתו של מחנכנו הדגול שכונה בפינו, ללא קול, "בעל המקל". את עיני המחנך באותו המעמד אני מנסה לזכור ברגעים שבהם אני מתקשה להירדם. אם כבר נדודי שינה, אז שיהיה מעניין. עניין של אופטימיות. הפיכת לימון ללימונדה למתקדמים.

חדר לימוד תורה בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה
גיל כהן-מגן
להמשך הפוסט

העוצמה של שקד מסתתרת במה שהיא לא מוכנה לומר

ראיון של שרת המשפטים לשעבר זרק אותי לקטטה עם בריון, והבהיר לי שהישראלים אוהבים יותר מכל התעלמות מהנושאים שעל הפרק

1.

שנות התשעים התאפיינו בשירותי בית-ספר מצחינים במיוחד. יום אחד לא הצלחתי להתאפק ופניתי להטיל שם את מה שמוטל עליי להטיל בגלגול זה. הטכניקה: הסחת דעת מעצם פעולת ההטלה והתעלמות אובססיבית מניירות הטישו המשומשים שבצבצו מכל פינה. אך לפתע שוד ושבר. חשתי במשב רוח קל ומרענן. הופתעתי לגלות שהדלת נפתחה. בלהט ההטלה, כנראה לא נעלתי כראוי. שלחתי את ידי אחרונית וטרקתי במהירות את הדלת הסוררת, בחזרה. צעקה קלה נשמעה. היה זה רמי, מאלימי השכבה.

איילת שקד
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

מה למדתי ממלך זילברשלג

תפסיקו לתקן את העולם ותתחילו לתקן את עצמכם

1.

יושב לו יהודי בערב מול החדשות ודומע לשם שינוי. נגמרו לו העצבים. בקפריסין מתעללים לכאורה, בארץ יש כבר וידיאו עם סאונד צרחות תינוקות מכמיר לב. בוקה ומבולקה. ההורים עצמם לא טומנים ידם בצלחת, מעבר לדרישת מצלמות אבטחה בגנים. רק הבקר שמע היהודי זוג הורים צורחים על עוללם בזה הנוסח: "תפסיק לבכות כבר! די כבר!".

מלך זילברשלג
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

התעדכנו נא: במקביל להיי-טק התקדמנו גם כאומה אמונית

הפוסט הוויראלי של יובל דיין על כך שהוריד "כל סממן דתי חיצוני" התקבל כלא פחות ממגה פיגוע בקרב חוזרים בתשובה. ההתעקשות לאמל"ק את נפשו של אדם היא תוצר של פשטנות וסטראוטיפים

1. לפני כשבועיים פרסם יובל דיין פוסט דרמטי בפייסבוק. 25 שנה אחרי שחזר בתשובה בגל הגדול של שנות התשעים, התחתן עם הסופרת והמרצה נעה ירון דיין והביא עמה לעולם שבעה ילדים, חשף דיין בן ה-51 כי "הוריד כל סממן דתי חיצוני".

ב-618 מלים, שהפכו כמובן לוויראליות, הוא הסביר כי התפנית בחייו אינה מעשה כפירה או התרסה נגד האמונה. "פשוט נגמר לי. הבנתי שבשביל שאוכל להמשיך לקחת בזה חלק אני צריך אמונה עיוורת, ואין לי יותר כזאת. אזלה לי", כתב ומתח ביקורת על התנהלות המגזר. דיין לא הצהיר לרגע כי יצא בשאלה, למרות הכותרות על כך בתקשורת, ולכן לא ברור לי מדוע אנשים שחזרו בתשובה מספרים לי שהפוסט שלו יצר לא פחות מ"מגה פיגוע אמוני". לפעמים נדמה כי אנחנו חיים עדיין בתקופה של גוזרי קוקו מול מסירי כיפות. תתקדמו, זה מורכב בהרבה.  

יובל דיין. לא אמר שיצא בשאלה
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

ומה אם לא רוצים להצביע מוש?

מגפת ה"אין לי למי להצביע" עומדת להכות בנו שוב בחודשים הקרובים והיא תפיל חללים רבים. כשכל מצביע זוטר הופך אסטרטג, אי אפשר לבחור במי שבאמת מוצא חן. ארבע הערות על אחוז החסימה

1. אין כאן דמוקרטיה. זאת אומרת, יש, אבל אין. התבלבלתם? גם אני. וזה מטריד אותי הרבה יותר מהתהייה הקיומית להיכן מועדות פניו של נפתלי בנט. כי עם כל הכבוד לסקרנות ביחס לעתידו של האיש מרעננה, קשה שלא לשאול את השאלה: כיצד במדינה המכונה דמוקרטית אי אפשר, פשוט אי אפשר, לקבל בכנסת את מה שאתה באמת רוצה.

אל תגידו לי "אפשר". מגפת ה"אין לי למי להצביע" עומדת להכות בנו שוב בחודשים הקרובים שוק על ירך והיא תפיל חללים רבים. חלקם יוותרו בפיג'מה ולא ייצאו אל הקלפיות, אחרים יבחרו בלית ברירה במפלגה בטעם פרווה המאפשרת לאכול אחר כך בשרי או חלבי מבלי לשכוח שאתה יהודי, וחלק שלישי יצביע למפלגת "לית ברירה" שתשאיר אותנו במוכר והידוע לצד רעהו המאוס, הפוליטיקלי קורקט.

פריקת קלפיות בוועדת הבחירות המרכזית, לאחר הבחירות האחרונות באפריל
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

"החברות שלך" של עומר אדם: האם גברים באמת זקוקים לאהבה?

קשה להתייחס בכבוד וברצינות לבן אדם הפושט טלפיו ומכריז "גבר אני" תוך כדי שבמעשיו הוא מתכחש לנפשו הגברית ויונק כעגל מרבק תמיכה נפשית בכמויות אדירות מבת זוגו

גם אם אטמי אוזניים הם מוצר צריכה בסיסי אצלכם, קשה להאמין שהצלחתם לחמוק מאחת מ-15 מיליוני ההאזנות ל"חברות שלך", הלהיט התורן של עומר אדם. רוב ההשמעות, אני מניח, בקעו ממכוניות הונדה בעלות סאן-רוף ומערכת סטריאו שמצוותה "זיכוי הרבים".

הפעם אלו לא רק היכולות הוואקליות העילאיות של אדם. ב"חברות שלך" ההומוריסטי יש מסר כה כאוב ונכון לעידן פוסט האהבה הלא מדובר, וזה כנראה מה שגורם לו להצליח הרבה יותר משירי אהבה בנאליים שטוחנים מילות אהבה כמו קמח. וכך, בזמן שחבריו האמנים מתעסקים בהחייאת האהבה בשיריהם ומציגים תמונה לא אמינה בעליל של עולם האהבה - כשכולם יודעים בסתר ליבם כי קורס הוא עד מאוד - מגיע אדם ומניח את הדברים על השולחן כמו שרק הוא יכול: מקצב משולב ומעניין ואמת אחת כואבת שטוענת מתחת לגלימת ההומור.

עומר אדם בהופעה בתל אביב ב-2014
דודו בכר
להמשך הפוסט

מזרחים, אל תחטפו שוקן: אין סיבה להעלב

ההעלבות של המזרחים הצדקנים מעמוס שוקן בטוויטר היא העלבון הגדול ביותר

לפני הרבה שנים ראיינתי לעיתונות את אחד מהאמנים המזרחיים הרדיקלים. הגענו איכשהו לשוחח על כותבי טורים בישראל והשם "רענן שקד" עלה. איך שעלה, זכה מיד לירידות מפי אותו יוצר מזרחי. "הוא בכלל לא יודע לכתוב", זרק בהחלטיות. אפשר לדון על סגנון וטעם בכותבים, אך לפסוק באופן חד משמעי על אדם שהוכח ככותב - שאינו יודע לכתוב?! "נו, באמא שלך", רציתי לומר לו, אך נדמתי. זכרתי כי הבחור מזרחי חובב ריקודי קיפוח ורענן שקד הוא די אשכנזי, ונרגעתי. הנחתי כי המזרחיות על שלל קמטי קיפוחיה מעבירה את האדם על דעתו. נפנפו בפני המקופח המוגזם בסדין אדום-לבן אשכנזי - ופיו יפיק מרגליות.

התימה המרכזית של רקדני קיפוח אובססיביים היא פשוטה: אם זה לבן - זה מסריח. התביישתי בשביל אותו יוצר מזרחי שסעד את נפשו במטעמי טיפשות כדי להגיע למסיבת האג'נדה החביבה עליו על בטן מלאה. הלוחמנות נגד גזענות בעבר ובהווה היא כה חשובה, עד שמזרחים לא מעטים מתמסרים אליה. מוכנים לטבול גופם במקווה של בורות ולהידבק בריח גזענות הפוכה, בעצמם. מתאבדי קמיקזה המוכנים להקריב על מזבח המלחמה 'בעד המזרחיות' אפילו את האינטילגנציה. כואב.

גבר תלוי על ענף עץ
Amy Lockard /EyeEm / Getty Imag
להמשך הפוסט

"מסורת זו מסורת": הסרטון של יאיר לפיד הוא זלזול בבוחרים

שנים ארוכות לפיד "הקריב מעצמו" ושימש מגה סלב. כעת אנחנו מאמינים לו שהוא רוצה בטובתנו רק כי אנחנו משוועים לפוליטיקאי כזה, וגם שלא יהיה ביבי. כך נולדה ההזיה המצולמת ששיתף ברשתות החברתיות

טרם התרחשה באזורנו הלח עונת הפריחה של סדרות הרשת. בינתיים אנחנו בעיצומה של תקופת תור הזהב בטלוויזיה. ובכל זאת, סרטונים שמועלים בעמודים של פוליטיקאים ברשתות החברתיות מהווים סדרות רשת משובחות. תמיד יש למה לצפות. הן תאווה לעיניים. אוחזות ברגעים של קורת רוח לצד האפשרות לזעום על טיב שחקניהן.

כך למשל, בסדרת הרשת "ששש... יאיר לפיד מסייע לנזקקים", לפיד "נתפס" בעדשת המצלמה כשהוא אורז סלי מזון לנזקקים בארגון החסד של הרב דוד גרוסמן. התרגשתי. איש מכובד, רהוט, בגיל הנכון, הופך להיות מתנדב פראייר. אדם שעשה עד לפני שנים אחדות את חייו במנעמי הטלוויזיה, הגיע לתובנת החיים הנהדרת ש"אין יותר טוב מלעשות טוב לזולת". מחזה תעתועים מכמיר לב. עצרתי במהירות את הסרטון שאסוציאטיבית, בלי שארצה בכך, הזכירה לי את המהירות בה סגרתי את נגן המדיה בזמנים ההם, כשהבנתי שסרטון תמים שנשלח אליי בווטסאפ הוא קטע שהפיקו בדאעש.

יאיר לפיד אורז מזון לנזקקים
עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד
להמשך הפוסט

גם ב"שבאבניקים" כולם מתבטלים אל מול החרדים

ב"שבאבניקים" עליונים למטה ותחתונים למעלה. החכם נלעג והמגניב יתעלה ויתהלל. ובכל זאת, בשורה התחתונה, כולם מעריצים את הלמדנים תוצרת החברה החרדית

בהקרנת הבכורה של "שבאבניקים" התענגתי על כל פריים, התאהבתי. שני פרקים ניתכו על מוחי והשליכו אותי למחוזות הישיבה בהם הייתי ספון שנים ארוכות. צחקתי כפי שלא הצלחתי לצחוק מיצירה כלשהי בעשור האחרון. אחרי כמה שבועות התמלאו קבוצות הוואטסאפ של הישיבה בה למדתי במיני מגדים. זה מעלה סצינה וההוא שואג עליו. הדיון המרכזי והסוער במיוחד התגבש בעקבות אחת הסצנות המרתקות, אותה אני מכנה בקצרה: "סצנת החוקר הדתי לאומי המגיע לחקור את בני הישיבה בגין שריפת שלט פרסומת שהצית את מוחם לדבר עבירה".

תקציר הסצנה: חוקר משטרתי שואל את אבינועם השבאבניק הטרוד בהבלי העולם הזה, איך יתכן שאבינועם הבטלן נחשב בחברה טוב ממנו, החוקר החרוץ, שאף קובע עתים לתורה. אבינועם טוען כנגדו: "אין מה לעשות, עלמא דשקרא, העולם לא מתנהל על פי הצדק והאמת".

"שבאבניקים"
אוהד רומנו
להמשך הפוסט