באתי לפגוש נאצים, והתברר לי שבבוסטון עדיף עדיין להישאר יהודיה - שלג באפריל - הבלוג של נעמי דרום - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באתי לפגוש נאצים, והתברר לי שבבוסטון עדיף עדיין להישאר יהודיה

40 אלף האיש שהתאספו כאירוע נגד נגד להפגנת הנאצים בבוסטון יצאו לא מסופקים. ההפגנה הנאצית היתה דלה, ללא הגברה ונואמים, ואלימות ממילא לא באה בחשבון

תגובות
הפגנת נגד בוסטון

את השיעור הפוליטי התמציתי ביותר לימדה אותי אמי דווקא ביד ושם, ביום אביבי לפני שלוש שנים בערך. נסענו לשם לראות לוחית זיכרון שההורים שלי רכשו כדי להנציח את בני משפחתם שנספו בשואה. הילדות של אמא שלי נגמרה בגיל חמש, כשנאצים נכנסו לכפר הקטן בקרפטים שבו גרה עם הוריה - בבית עם וילונות תחרה שחורים בחלונות ופרות ותרנגולות רועות בחצר - והצעידו אותם, ברגל ובשלג, לגטו בטרנסניסטריה שבאוקראינה. בשנים הבאות היא ראתה סביבה אנשים מתים מטיפוס ורעב, רוב המשפחה של הוריה נרצחה. עתה, בעודה ניצבת בתוך מערת אבן ירושלמית מול לוחית מתכת שנשאה את שמות המתים, אמא שלי נאנחה וסיפרה לי מה קרה לכל אחד.  

אחר כך, בקפיטריה על הפוך לוהט מדי, שאלתי אותה מה, אם בכלל, היא למדה מהשואה. "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי", היא אמרה, "אני מאמינה לו".

***

חשבתי על המלים האלו כשיצאתי מתחנת הסבווי הצמודה לבוסטון קומון, הפארק הגדול של בוסטון. צריך כנראה סוג מאוד מסוים וחרדתי של פסיכולוגיית דור-שני כדי לחשוב על השואה כשמגיחים אל מדשאות ירוקות תחת שמיים כחולים בעיר אמריקאית מודרנית - אבל בכל זאת עמדתי לראות נאצים. נאצים! לאחר אירועי השבוע שעבר בשרלוטסוויל - מפגן כח מרשים של האלט-ימין האולטרה-חמוש, שעלה בחייה של אישה אחת - החליטו האלט-ימנים לארגן עוד תשע הפגנות בערים שונות ברחבי ארצות הברית במהלך סוף השבוע, תחת הכותרת "הפגנות למען חופש הדיבור". ראש העיר של בוסטון ומושל מסצ'יוסטס - אחד רפובליקאי, השני דמוקרט - נאמו נגד תנועת העליונות הלבנה והביעו סלידה מהאידאולוגיה שלה, אבל ההפגנה קיבלה אישור.

הסיקור של שרלוטסוויל היה הפעם הראשונה מאז הגעתי לכאן, שראיתי דגל נאצי שלא במסגרת סרט של בראד פיט - והפעם הראשונה, בארבע השנים בסך הכל שהעברתי בארצות הברית במהלך חיי, שהתחלתי קצת לפחד. אחרי הכל, שורות הגברים בחולצות הפולו הלבנות, פניהם מעוותות משנאה, צעקו "יהודים לא יחליפו אותנו". אותי הם רצו לגרש, אם לא גרוע מזה. אולי אני צריכה להקשיב לאמא שלי ולהאמין להם. אולי אני צריכה להישאר בבית ולא לתת להם הזדמנות לחוש את היהדות שלי, או את עובדת היותי מהגרת, ולנסות לדרוס או לשרוף אותי עם לפיד זול מסניף של טרגט. ובכל זאת, שילוב קטלני של סקרנות וחרדה גרם לי לעלות על הרכבת התחתית לבוסטון. כשהייתי ילדה נהגתי לחלום שנאצים רודפים אחרי בחצר האחורית שלנו ברעננה: עכשיו רציתי להסתכל להם בלבן של העיניים (ואז להימלט).

אם להיות כנה, ידעתי גם שאני לא בסיכון גבוה כמו רבים אחרים. בהפגנה בשרלוטסוויל, הבמאי סי.ג''יי האנט ראיין מפגין אלט-ימין שהחליט להוריד את חולצת הפולו הלבנה שלו - מדי הפאשיסטים - לאחר שמפגינים החלו לרדוף אחריו. האנט, שהוא אפרו-אמריקאי, ציין כשכתב על התקרית כמה קל היה לבחור לפשוט את חולצתו ולהיעלם בקהל. ידעתי שכמו לבחור ההוא, גם לי עומד עורי הלבן כהסוואה מושלמת.

ביציאה מהסבווי עמדו שוטרים: שבילי הפארק המו, האוויר מחושמל. במהרה הגעתי להפגנת-נגד של שמאלנים - אקטיביסטית צועקת, אנשים מריעים, שלטים יצירתיים מצוירים ביד. טוב ויפה, אבל אני באתי לכאן לראות נאצים. התנתקתי מהקבוצה והמשכתי ללכת. עברתי מפגינים, ועוד מפגינים, ועוד ועוד מפגינים - אבל כולם מסביבי נראו ידידותיים מדי ואחזו בשלטים שהכריזו על נטיות ליברליות. לא נצפו כובעי מצחיה אדומים וגם לא חולצות פולו לבנות, ולא דגל קונפדרציה או נס נאצי לרפואה. איפה הם? איפה הנאצים?

במרחק מה ראיתי מחסומים, ובוהק של וסטים צהובים-זוהרים שסימנו את המשטרה. לקח לי זמן לפלס את דרכי בקהל, ושם הם היו: כמה עשרות מפגינים - נקרא להם אלט-ימנים, לשם הדיוק - מצטופפים בתוך אכסדרת אבן מוקפת עמודים באמצע הדשא, גבם לקהל. ממעקה האבן המקיף את המרפסת השתלשל דגל ארצות הברית ועוד דגל אחד שלא הכרתי, שבו פני אריה תקיפים מוקפים בטבעת כחולה משובצת כוכבים והפסים הלבנים-אדומים של הדגל האמריקאי. אחר כך התברר לי שמדובר בדגל של מפלגת America First, גלגול טראמפי עכשווי של מפלגה גזענית מתקופת מלחמת העולם השניה.

משטרת בוסטון עשתה עבודה מצוינת: שתי הקבוצות היריבות הופרדו בסטיריליות וביעילות שבהם מורחקים בשר וחלב במטבחו של אדמו"ר. האלט-ימנים היו מוקפים מרחבי מדשאה ועליה עמדו שוטרים, נשענים על אופניהם בפוזה של "פרובוקציה אחת ואני מתחיל לפדל". מעבר לשוטרים מחסומים ומעבר אליהם - אנחנו. מעל חגו מסוקי משטרה. לאלט-ימנים לא היתה מערכת הגברה, ולא היו נואמים. הם לא הורשו להכניס לאכסדרה נשק או אפילו תיקי גב. לא היה להם מה לעשות חוץ מלעמוד ולדבר זה עם זו. רבע שעה אחרי שהגעתי לשם ירד מהאכסדרה גבר בגלימה לבנה דמוית-קו-קלוקס-קלאן, מה שגרם לקצת התרגשות אצל הצופים. חוץ מזה, הם נראו כמו משתתפים במסיבת הקוקטייל המשעממת בעולם.

השוטרים בהפגנה בבוסטון
נעמי דרום

זה לא הפריע למפגיני-הנגד  בצד השני של הגדר - 40 אלף איש לפי ההערכות, ים של מפגינים - לצעוק ססמאות, שהתפשטו בקהל בגלים מחרישי אוזניים. "לכו הביתה, בוז! תעופו מכאן חארות!", ובטון לעגני, "איפה ההפגנה שלכם? איפה ההפגנה שלכם?" "אף אחד שם לא מדבר, נואם?" שאלתי אחד המפגינים, "לא, דווקא היינו מתים לשמוע מהם", הוא צחק, "שיבואו, יציגו את עצמם".

50 דקות לאחר שההפגנה התחילה, היא נגמרה. האלט-ימנים ירדו במדרגות האבן בטור עורפי מסודר והתפנו בליווי שוטרים. שניים מהשוטרים עלו לקפל את הדגלים, לקול מצהלות הפגנתהנגד. הכל נגמר לכאורה אבל הקהל נשאר לעמוד, מתקשה להתפזר. אני פוצחת בשיחה עם רג'י, מאבטח שחור מבוסטון. "גזענות תמיד היתה, אבל עכשיו אין להם בעיה להיות כנים", הוא אומר, "השטן יצא החוצה. הלוואי שכל נשיא היה כן כמו דונלד טראמפ. בא לי ללחוץ לו את היד ולהגיד לו, תודה שהראית לנו בדיוק מי אתה, ואפשרת לנו להתאחד במאבק משותף. היינו צריכים בעיטה בישבן - וזו הבעיטה שלנו".

ואז אני שומעת המולה מאחד השבילים. חבורת אנשים רודפת אחר איש מזוקן בחולצה שחורה, שזוהה כנראה כאחד ממפגיני האלט-ימין. הוא מצליח להיחלץ ומדלג וכושל על אחת המדשאות. אחריו מגיע עוד אחד, עם כובע מצחיה של טראמפ - צעיר, שחרחר, זקנקן, נראה בחור נחמד. נראה שההמון עומד להתחיל להרביץ לו אבל אז קופץ גבר אפרו-אמריקאי. "לא!" הוא צועק, "בלי אלימות, בלי אלימות! אנחנו לא חלק מהבעיה!" אחרים מצטרפים אליו, הקהל נרגע. הם יודעים טוב מאד שרטוריקת "כל הצדדים" של טראמפ תופנה אליהם בשניה אם מישהו מהאלט-ימנים ייפגע. מישהי מציעה לנמלט מים, הוא מודה לה, מוריד את הכובע ושופך על עצמו את רוב הבקבוק. ואז הוא עומד כפוף, המים נוזלים מראשו המורכן. עד שאני מסתובבת לבקש ממנו להתראיין הוא כבר נעלם בקהל.

הפגנה נגד טראמפ
בלומברג

ובכל זאת: בעודי צועדת לתחנת הסבווי, אני שומעת עוד גל, מתנחשל לעבר גבול הפארק, אני רצה אחריהם. "פאק יו! גט דה פאק אאוט!! בווווווווז!" אני משתחלת בין הרצים לעבר שני שוטרים, המובילים צעיר רזה ולבן בכובע מצחיה, כתפיו כפופות בתנוחה מתגוננת. השוטרים מפלסים דרך בהמון הסמיך שרץ אחריהם, טלפונים בשלוף. כשהם מגיעים לניידת המפגינים מתחילים לקרוא לשוטרים דווקא: "Who do you protect, who do you serve?" בעוד השוטרים מכניסים את מטענם המפוחד לניידת ומנסים להתחיל לנסוע, ההמון דופק על החלונות הכהים ומכוון לעבר הנוסע ים של אצבעות משולשות.

אני הולכת הביתה, מפוצצת מאדרנלין. אולי עוד יגיע הזמן שבו נצטרך להקשיב לתומכי העליונות הלבנה ולחשב מסלולנו מחדש: אבל ספציפית היום, בבוסטון קומון, היה עדיף להיות יהודיה, שחור או מוסלמי - מאשר נאצי. וטוב שכך. 

הפגנת נגד בוסטון
נעמי דרום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות