שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המלחמה האבודה שלי בכריסמס

נעמי דרום
נעמי דרום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בית מקושט באווירת החג בקונטיקט
בית מקושט באווירת החג בקונטיקט. איך אפשר להתחרות באורות, בפסלי הסנטה ובאיילים?קרדיט: כריסטיאן אברם / אי-פי
נעמי דרום
נעמי דרום

החנוכה הזה נפל לנו בזמן לא טוב. אני בדיוק בסוף הסמסטר באוניברסיטה, עם מיליון עבודות לסיים: ובאמצע הטירוף ניר נסע לשבועיים לצרכי עבודה, וחזר בצהרי נר ראשון לאחר 24 שעות במטוסים. ״תקני נרות חנוכה״, אמר לפני שצנח שדוד על הספה.

מאז שעברנו לכאן, חגים הם נושא כאוב. בשנה הראשונה לשהותנו באמריקה חגגנו בדיוק שלושה מהם: האלווין, כריסמס וחג הפסחא. לא שהחלטנו להתנצר, אלא שמשנותינו בארץ אנחנו רגילים להיות פאסיביים - מקבלים את ההזמנות להדלקת נרות/סדר פסח/ארוחת גבינות ומתאמים ככה שהמחויבויות המשפחתיות לא יפלו אחת על השניה. בשנתנו הראשונה פה היינו היהודים היחידים בתוכנית שכל שאר האנשים בה נוצרים (ומוסלמית אחת) והלכנו עם הזרם ועם המסיבות שמישהו אחר אירגן. את הלקח למדנו בדרך הקשה: חג שלא נחגוג לא ייחגג, ואם לא נתעורר, הילדים שלנו יהיו בטוחים שהם נוצרים. וכמה שאנחנו כופרים חילונים אוכלי שרימפס, להתבולל במכוון קצת גדול עלינו.

הפיתרון היצירתי של רוס מ"חברים" לגבור על הפופולריות של כריסמס

חנוכה הוא מקרה מורכב במיוחד. גם כי זה החג היחיד שבו נהגנו לארח את המשפחות משני הצדדים בדירתנו התל אביבית, לטגן כמות מסחרית של לביבותוסופגניות ולשיר שירים, כך שהגעגועים חזקים במיוחד - וגם כי פה חנוכה נופל תמיד בקרבת הבלוק-באסטר של החגים: כריסמס. מי יכול על כריסמס? העץ, הקישוטים, הנצנוצים, הסרטים, המקולי קאלקין, הפרנק קאפרה והבינג קרוסבי, והשירים והפעמונים והמתנות, הפסלים של סנטה קלאוס והאיילים בחצרות, שרשראות הנורות הצבעוניות והפסקול החגיגי בחנויות. השכנים בבית ממול הדליקו עץ אשוח ענקי בסלון, ובכל פעם שאני מסתכלת לכיוונם מהחלון של המטבח אני מרגישה כמו בסרט של דיסני. התחושה הזאת התעצמה עוד יותר כשבשבוע שעבר התחיל לרדת שלג, והחלון שלהם מוסגר על ידי ענפים לבנים.

השילוב של קפיטליזם ונצרות - דת שמעולם לא בחלה בספקטקל - עוצמתי כמו כוח טבע. מי שיצא לה לעמוד בשדרה החמישית בניו יורק בשבוע של כריסמס, גבה מופנה לעץ אשוח ענק מוקף במלאכים מוארים ועיניה נישאות למופע הכריסמס האורקולי הענק, המהמם, המנצנץ, הפרוטו-פשיסטי שתופס את כל החזית בבניין של Saks Fifth Avenue - יודעת מה זה להיכנע, פשוט כי אין טעם להתנגד. להציב את חנוכה בתחרות עם כריסמס, רק בגלל שהם קרובים בתאריך, זה כמו להקרין סרט גמר של מגמת קולנוע בתיכון באולם ליד המגה-מפלצת החדשה מבית "מלחמת הכוכבים".

באיזה צבע חנוכה

חנוכה מגלם בדמותו את כל הסתירות וההתמודדויות של להיות יהודיה באמריקה. כך למשל, בפעם הראשונה שראיתי את פינת קישוטי החנוכה בחנות היצירה המקומית, נדהמתי לגלות שכל הקישוטים בכחול ולבן. זה בגלל שבארצות הברית - שבה אחרי הכל, הדת החזקה ביותר היא הקפיטליזם - כל חג ממותג בצבעים משלו שבאים גם עם מרצ׳נדייז נלווה: האלוווין הוא כתום ושחור (וגולגלות, שלדים ודלועים), כריסמס הוא ירוק ואדום, וחג הפסחא הוא פסטלי עם מלא ארנבי שוקולד קטנים. כך שברור שגם חנוכה צריך מיתוג, ומכיוון שזה חג יהודי - שיהיה כחול ולבן! וכיוון שבכריסמס נהוג לתלות זרי ענפים - misletoe - קשורים בסרט אדום, אז לחנוכה מוכרים זרי קישוט ייעודיים בצבעי כחול ולבן, משובצים במגן דוד. אם כבר, אז כבר. כשדיברנו על זה באוניברסיטה ואני ציינתי שהמיתוג של חנוכה הוא המצאה אמריקאית, שאר הסטודנטים - הלא-יהודים - היו בהלם. ״אבל… חנוכה הוא כחול, לא? תמיד חשבתי שחנוכה כחול״, אמרה אחת מהן.

קישוט חנוכה בכחול, זהב וכסף
קישוט חנוכה בכחול, זהב וכסף. לכל חג יש צבעוניות ייעודיתצילום: נעמי דרום

כל עוד גרנו בארץ הקודש, כריסמס היה אקזוטי: כשלמדתי בירושלים הלכתי לשמוע את מיסת חג המולד בכנסיית הקבר; אם הזדמנו לאירופה בדצמבר, מיהרנו ללכת לשוק כריסמס; ועץ אשוח תמיד נראה כל כך מגניב. אבל זה היה כשהיינו הרוב, וכריסמס היה של המיעוט ושל התרבות הפופולרית. עכשיו אנחנו המיעוט, וצריך להיזהר שלא להימחץ תחת משקלו של הרוב. היה יותר קל אם היינו טיפוסים שהולכים לבית כנסת, או לאירועים של ארגונים ישראלים, אבל אנחנו לא.

לילדים לקח זמן להתרגל לעובדה שלא יהיה לנו עץ, ושום לחץ לא יעזור, אבל יום אחד הם חזרו מבית ספר עם קונספט חדש: ״אמא, נכון שבחנוכה מקבלים שמונה מתנות, אחת לכל ערב?״ זה, מסתבר, מה שעושים יהודים כשצריכים להתחרות עם ערימת המתנות מתחת לעץ המקושט והמואר. הבהרנו להם שלא, אנחנו נוסעים לטרגט, פעם אחת, וקונים מתנה אחת לכל אחד, ושיגידו תודה שהם לא מקבלים פיג׳מות, כי זה מה שהיינו נותנים להם בארץ.

יתרונות ההדתה

בסופרמרקט המקומי, בצהרי נר ראשון, התחלתי לשאול עובדים איפה יש נרות חנוכה. ״הנאקה? הונוקה?״ הם שאלו. ״האנוקה? ג׳ואיש הולידיי?״ שאלתי, לא ידעו מה אני רוצה מהם. שאלתי על נרות, הובילו אותי למדף של הנרות הריחניים. שאלתי בשירות לקוחות, שלחו אותי למדפים של קישוטי הכריסמס. הדלקנו עם נרות שבת (גם אותם אני לא ממש זוכרת מתי קנינו). הילדים, מתברר, לא זוכרים אף מילה מאף שיר חנוכה, והם ניסו למלמל את המילים בעוד ניר ואני שרים מעוז צור וכד קטן ומתעלמים מחילול הקודש. אבל הפאדיחה האמיתית באה כשניסינו להסביר לילדים מה בעצם חוגגים. ״אה… היו יהודים ש...נלחמו עם היוונים? ואז היה מצור, אני חושבת״, אמרתי, ואז הייתי צריכה להסביר מה זה מצור. ״ונגמר השמן ו...אז היה כד קטן עם שמן שהספיק לשמונה ימים. מי רוצה לאכול?!״.

כבר כתבתי, רבות ונרחבות, נגד ההדתה במערכת החינוך, ואני עדיין מתנגדת אליה בתוקף, אבל למען היושר האינטלקטואלי חייבת לציין שיש לה גם יתרונות: אם אתם נמנים במקרה על הרוב שההדתה מכוונת אליו, היא מהווה מיקור חוץ טוטאלי של כל תוכן דתי ומסורתי. לא צריך לדאוג שהילדים יידעו את הסיפור של החגים, לא צריך ללמד אותם שירים: הם באים מוכנים מהגן ומבית הספר. ככה הרבה יותר קל להיות חילונים.

בסוף הזמנו זוג חברים - נוצרים - להדלקת נר רביעי, ניר הכין לביבות וסופגניות עם ריבת תות וריבת חלב,. ערב אחר כך הלכנו לדודים שלו להדלקת נרות, והוא אפילו הצליח למצוא נרות חנוכה בסופר (הם היו במדף היהודי, ליד התערובת לקניידלך). יצאנו הורים בסדר, לא מזניחים מדי, וגם שמרנו על רוח החג. ובכל זאת, בשנה הבאה לפני נר ראשון אולי אני אעשה קצת גוגל כדי להיזכר על מה, בעצם, כל הסיפור.

נעמי דרום
נעמי דרום |שלג באפריל

עיתונאית, כותבת באנגלית ובעברית. עבדתי ב"מרקר וויק" וב"מוסף הארץ". בקיץ 2015 נסעתי לקיימברידג', מסצ'וסטס לצורך תכנית Nieman לעיתונאים באוניברסיטת הרווארד. מאז אני גרה שם, מגדלת שלושה ילדים ומנסה להתרגל לסנאים בחצר ולעובדה שכולם נותנים זכות קדימה בכביש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ