"העיתון": מריל סטריפ, נשיאות ארצות הברית קוראת לך - שלג באפריל - הבלוג של נעמי דרום - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"העיתון": מריל סטריפ, נשיאות ארצות הברית קוראת לך

האם הסרט הזה היה נעשה ככה לפני שנתיים? לפני הבחירות? לפני #metoo? לפני כל ההתעוררות הפמיניסטית שהתרגשה עלינו בשנה האחרונה? ואיפה הסתתרה המו"לית קתרין גרהאם ב"כל אנשי הנשיא"?

תגובות
סטריפ מתוך "העיתון"
20th Century Fox

בסוף השבוע הלכתי לראות את "העיתון", הסרט החדש של סטיבן ספילברג, שעוסק בפרשת מסמכי הפנטגון: מסמכים מסווגים שעסקו במעורבתה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם והודלפו לוושינגטון פוסט ב-1971, בעוד ההתנגדות למלחמה הולכת וגוברת. הסרט עוסק בעיקר במאבק של הוושינגטון פוסט לפרסם את המסמכים למרות צו מניעת פרסום, לחצים מממשל ניקסון ותחרות מרה עם הניו יורק טיימס. זה סרט מאוד עכשווי - הוא עוסק בדמוקרטיה, חופש הביטוי ותפקיד העיתונות מול ממשל מושחת, ועוד כל מיני דאגות של שמאלנים אמריקאים בימים אלו. אבל בעודי צועדת מהקולנוע הביתה ברחובות הקפואים לא חשבתי על דמוקרטיה: חשבתי על קתרין גרהאם.

גרהאם היתה המו״לית של הוושינגטון פוסט בתקופה שבה הסרט מתרחש. זה תפקיד שהיא מעולם לא ציפתה לקבל. כשאבא שלה, שהיה בעליו של העיתון, פרש הוא העביר את התפקיד שלו לבעלה של גרהאם, כפי שהיה נהוג באותם ימים: נשים לא היו אמורות להיות מו״ליות. אבל ב-1963 בעלה של גרהאם התאבד, והיא נאלצה לקחת את המושכות בידיה כדי לשמור את העיתון בידי המשפחה.

ציר מרכזי בסרט נסוב על הוויכוחים בין גרהאם, שמגולמת על ידי מריל סטריפ, לעורך הראשי של העיתון, בן בראדלי, שמשחק טום הנקס: הוא מתעקש שהפוסט חייב לפרסם את המסמכים, גרהאם חוששת. מסמכי הפנטגון הגיעו לידי הפוסט בדיוק בשבוע שבו העיתון הנפיק את מניותיו לציבור ופירסום כל כך נפיץ היה עלול לסכן את ההנפקה ולהביא את העיתון לפשיטת רגל. אחרי שבראדלי אומר לגרהאם שתפקיד העיתונות הוא לעמת את הפוליטיקאים עם תוצאות מעשיהם, היא עונה: ״בלי עיתון, לא נוכל לעמת אותם עם כלום״. הפרסום היה גם עלול לסבך את העיתון משפטית. וחוץ מזה גרהאם היתה אשת חברה ידועה בוושינגטון, למסיבות שלה הגיעו נשיאים ופוליטיקאים בכירים - רוברט מקנאמרה, שר החוץ לשעבר שיזם את כתיבת מסמכי הפנטגון ונפגע מפרסומיהם, היה חבר קרוב שלה - והיא לא בדיוק רצתה להסתבך עם ממשל ניקסון.

לאורך כל הסרט, גרהאם מוקפת במקהלה יוונית של גברים שאומרים לה מה לעשות. החל בבראדלי שרוצה לפרסם בכל מחיר וכלה בחברי הדירקטוריון שלה שאומרים שאסור לה בהחלט לפרסם. שוב ושוב גרהאם נראית כשהיא נכנסת לחדרי ישיבות, כאישה יחידה בים של כרישים בחליפות: שוב ושוב היא מושתקת ומוסגברת. בתחילת הסרט היא נכנסת לישיבה שנועדה לקבוע את מחיר המניה של העיתון: כשמגיע תורה לדבר, למרות שהתכוננה מראש, למרות שהיא הבוסית - היא נאלמת ונותנת לסגן שלה לדבר במקומה.

מריל סטריפ כקתרין גרהאם מתוך "העיתון"
Niko Tavernise / 20th Century Fox via AP

אחרי הישיבה היא שומעת חבר דירקטוריון מדבר, בקול ברור ובחדר לידה, על כמה שהיא לא מתאימה לתפקיד. אנחנו עדים לכל ניואנס במאבק הפנימי שלה לפעול נגד החינוך שקיבלה כל חייה, להפסיק להקשיב לגברים שסביבה ולהחליט בעצמה. היא מתלבטת; היא מבקשת עזרה; היא נתקלת בהתנשאות על כל שעל. כפי שהיא אומרת לבתה, היא לא ביקשה את הג׳וב הזה.

בסופו של דבר האחריות מונחת על כתפיה, וכשהיא נותנת בטלפון הוראה לפרסם את המסמכים היא סוגרת מיד את השפופרת, ועל פניה ניכרת בהלה ממה שעשתה. אבל מאוחר יותר באותו ערב, כשאותו חבר דירקטוריון ממשיך לנסות לשכנע אותה שהיא עושה טעות ושאבא שלה ובעלה לא היו מסכנים כך את העיתון - היא אומרת לו, ״זה כבר לא העיתון של אבא שלי ולא העיתון של בעלי, ומי שלא מבין את זה - אולי מקומו אינו כאן״. יו גו, גירל! אשת החברה הפכה למנהיגה. למרות שבראדלי נותן פייט טוב, גרהאם היא הגיבורה האמיתית של הסרט.

קלינטון וטראמפ באחד מעימותי הבחירות ב-2016
דניאל אקר / בלומברג

והנה מה שתהיתי בדרך הביתה: האם הסרט הזה היה נעשה ככה לפני שנתיים? לפני הבחירות? לפני #metoo? לפני כל ההתעוררות הפמיניסטית שהתרגשה עלינו בשנה האחרונה?

ספילברג סיפר בראיונות שעברו רק תשעה חודשים מהרגע שקרא את התסריט של "העיתון" ועד שהסרט יצא אל האקרנים. במושגי הריון של סרטים כאלה, מדובר בזמן השווה לעפעוף. הוא דחה עבור "העיתון" שני סרטים שכבר היו בעבודה מתקדמת. תחושת הדחיפות, לדבריו, היתה קשורה בסכנה העכשווית לחופש העיתונות בארצות הברית, בחסות נשיא שמכנה כל דיווח לא מחמיא "פייק ניוז". אבל באופן שבו ספילברג עשה את הסרט ברור שהוא מבין שהרגע הזה נסוב לא רק על המערכה בין נשיא אוטוריטרי לכלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא גם על מערכת בחירות שבה התמודדה אישה מוכשרת, מנוסה וחרוצה מול גבר מיזוגני, ילדותי, גזען וחסר כישורים מינימליים לתפקיד - שקיבל אותו בכל מקרה.

בסרטים תקופתיים על מקומות עבודה תמיד עולה השאלה, איך מאפשרים לנשים - ולמיעוטים אחרים -  לשחק תפקיד פעיל בסיפור, בהתחשב בכך שהיו כל כך מעט מהם בתפקידים בכירים באותם ימים. ספילברג לא רק שם אישה בפרונט; באחת משיחות הטלפון האמוציונליות ביותר בסיפור נשמעת מפיה של עורכת מדור הדעות, שהיא העורכת הבכירה היחידה שנראית בפריים. העובדה שאין דבר שמעצבן את טראמפ יותר מנשים שמעזות להתנגד לו, ושגרהאם מגולמת על ידי שחקנית שתקפה את טראמפ ושהוא כינה ״אוברייטד״ היא רק הדובדבן שבקצפת.

בסוף השבוע שעבר התפרסם טור דעה בניו יורק טיימס שכותרתו הייתה ״הילארי קלינטון הציתה תנועה פמיניסטית, בכך שהפסידה בבחירות״. כל מה שקרה מאז, כולל #metoo וגל חסר תקדים של נשים שמתמודדות על משרות פוליטיות בכל ארצות הברית, התפרש בשלב זה או אחר כתגובה לטראמפ. במהלך החודשים האחרונים התברר שכמה מהעיתונאים הבולטים ביותר בסיקור המערכת הפוליטית האמריקאית - אלו שעיצבו את הנראטיב של הבחירות - הם מטרידנים סדרתיים (מארק הלפרין, גלן ת׳ראש), מה שהעצים את הטענה שבהפסד של קלינטון אשמים גם מיזוגניה וסקסיזם. ובניגוד לגלים קודמים של זעם פמיניסטי, זה הנוכחי עוסק ספציפית בדינמיקות של מקום העבודה: מה זה להיות אישה בעבודה? מה זה להיות מנהלת? מה זה להיות כפיפה? מה זה לעזוב תחום כי את לא יכולה לסבול את ההטרדות? כיום יש חוקים נגד אפליה בעבודה ונגד הטרדות מיניות, אבל מתברר יותר ויותר שהחוק לא תמיד משנה את הדינמיקות של המשרד, כי אפילו אם הבוס לא מחליט לאונן מולך, סביר שהוא עדיין ישלם לך פחות מלגבר בתפקיד מקביל.

לפי נתונים של ה-WMC, ב-2012 רק ארבע נשים היו עורכות ראשיות של 25 העיתונים הגדולים בארצות הברית (16% מכלל העורכים), ורק אישה אחת נכללה בין המו״לים של אותם 25 עיתונים. אף אישה לא נכללה בקרב הבעלים של 20 אתרי החדשות הנקראים ביותר בארצות הברית. בארץ, רק אישה אחת משמשת כמו״לית של עיתון יומי - אלונה בר און בגלובס - וגם זה רק מ-2017. כך שאישה במעמדה של גרהאם עדיין תמצא את עצמה, לרוב, בחדרי ישיבות שבהן היא מהווה מיעוט. וגרהאם היתה אישה עשירה, לבנה ובנוסף לכך גם הבוסית: מה עובר על נשים עם פחות פריבילגיה?

רוברט רדפורד, דסטין הופמן וג'ק וורדן ב"כל אנשי הנשיא" מ-1976
Warner Bros. / Reuters

איך אפשר היה לעשות את "העיתון" אחרת? ובכן, במקרה הכינותי מראש סרט שעסק בוושינגטון פוסט, בממשל ניקסון ובבן בראדלי, אבל גרהאם לא קיימת בו בכלל: "כל אנשי הנשיא" מ-1976 על פרשת ווטרגייט, אותה חשף הפוסט ושהביאה לנפילתו של ניקסון. שלא במקרה, סצינת הסיום של "העיתון" משחזרת את סצינת הפריצה לווטרגייט שפתחה את הסרט ההוא. גם בתקופת ווטרגייט, גרהאם היתה המו״לית של הפוסט, אבל ב"כל אנשי הנשיא" לפוסט אין מו״לית, רק עורך ושאר גברים שנפגשים בחניונים אפלים, משרבטים על דפי שורות צהובים ומניחים את הרגליים על שולחנות. כפי שציין המגזין המקוון Slate בנוגע ל"כל אנשי הנשיא": ״כשהמערכת של הפוסט לא היתה זמינה לצילומים, ההפקה בנתה עותק מוקפד שלו ואפילו ייבאה זבל מפחי הניירות של הפוסט למלא את הפחים באולפן. אבל המו״לית של הפוסט לא זכתה לאותו כבוד כמו האשפה שלו״.

מה זה אומר? שהזמנים השתנו, שהשנה האחרונה בכל זאת השפיעה על התרבות הפופולרית. שהשיח על נשים בעבודה מוסיף להתפתח מעבר לוינשטיין, ושלמרות שכרגע הוא מוגבל בעיקר לנשים לבנות (ועשירות), אפשר לקוות שעוד ציבורים יזכו ליהנות ממנו. אולי זה גם אומר שעוד תהיה לארצות הברית נשיאה? לכל הפחות, אפשר לחלום: אם אופרה וינפרי תחליט לא לרוץ, אולי מישהו יצליח לשכנע את מריל סטריפ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#