בלוגים

התפוח המכני / הבלוג של נטע אלכסנדר

שלוש המלצות ל״שבוע הבמאיות״

״שבוע הבמאיות״, שייפתח בשבת הקרובה בסינמטק תל אביב, מספק הזדמנות נדירה לחגוג את הגל החדש של יוצרות ישראליות ולראות סרטים מדוברים בהקרנות טרום-בכורה

אחרי אחת השנים הסוערות ביותר בנוגע לאפליה מגדרית, ״שבוע הבמאיות״ חוזר לסינמטק תל אביב זו השנה השלישית וייפתח בשבת הקרובה עם הקרנת טרום בכורה של ״אין בתולות בקריות״ (שהוקרן גם בפסטיבל טרייבקה ובפסטיבל ירושלים). התוכנית השנה עשירה במיוחד, וכוללת מקבצים מסקרנים של סרטים קצרים ועטורי פרסים, פאנל של מבקרות קולנוע, כנס מיוחד של במאיות ויוצרות שיוקדש לתנועת MeToo ועיבוד דיגיטלי חדש לסרט הקולנוע העלילתי הישראלי הראשון באורך מלא, ״מעל החורבות״.

לטובת המתלבטות, הנה שלוש המלצות לסרטים שכבר ראיתי:

גליה ברקול ב"שלא ייגמר לי הלילה"
Ring the Bells Productions
להמשך הפוסט

תשובה לקליין: למה צריך יותר מבקרות קולנוע?

אורי קליין טען בטורו כי אין חשיבות לזהות המגדרית או האתנית של מבקרי קולנוע. חיפוש קצר של השם "פאולין קייל" בגוגל מרמז מדוע עדיין יש צורך בנקודת מבט נשית

כאשר מחפשים בגוגל את השם "פאולין קייל" בעברית, ארבע התוצאות הראשונות הן הספד מתורגם קצר שפורסם ב"הארץ" לאחר מותה של מבקרת הקולנוע המיתולוגית ב-2001, הפנייה לאתר "סימנייה" (המובילה לדף ריק שבו נכתב "לא נמצא ספרים בחיפוש"), ערך הוויקיפדיה של חוקר הקולנוע אנדרו סאריס, והפניה לעמוד הוויקיפדיה של הסרט "Stop Making Sense" של ג'ונתן דמי, שקייל תיארה כ"קרוב לשלמות". בקצרה, מי שתחפש מידע על חייה ופועלה של קייל בעברית תגיע ככל הנראה לערך שנכתב על סאריס - אויבה המושבע של קייל ומי שייבא לארצות הברית את "תיאוריית האוטר" שקייל נאבקה בה בכל כוחה.

האנקדוטה הזו מספקת תשובה אחת מיני רבות לשאלתו של אורי קליין, "למה זהותו המינית והאתנית של המבקר חשובה בכלל?".

קהל צופה בסרט תלת מימד בשנות ה-40
Daily Herald Archive / SSPL / Getty Images
להמשך הפוסט

לצעוד לתוך יער ירושלים בעיניים עצומות ובליווי מקהלה

"עצום", יצירת פרפומנס חדשה של נועם ענבר שתעלה החודש במסגרת פסטיבל "מקודשת", מציעה למשתתפים שעה וחצי מהפנטות באפלה מוחלטת ומתחת לכיפת הכוכבים

אתם נכנסים לוואדי עין כרם, חלקת אדמה מוקפת עצים במרחק כעשר דקות נסיעה מהר הרצל ויד ושם. במרכז הוואדי מחכה היוצר נועם ענבר, סולן להקת "הבילויים" לשעבר שהפך בשנים האחרונות לאחד היוצרים המקוריים והמעניינים ביותר בישראל. ענבר הוא לא יוצר שאוהב להכביר מילים על עבודותיו. כשמכוונים לו אקדח לראש הוא מתאר את "עצום", הפקת מקור חדשה שתעלה ב-21-23 באוגוסט בפסטיבל "מקודשת", כ"טקס שמאני" או כ"טקס נותן כוח".

העבודה הזו, המזמינה 70 משתתפים לכסות את עיניהם ולתת את מבטחם בענבר וב-23 חברי מקהלת "גיא בן הינום", היא יצירה קשה לקטלוג. השילוב בין החושך המוחלט, ההמנונים המהפנטים ביופיים של המקהלה והמגע האנושי עם זרים שאת פרצופם לא תוכלו לראות מייצר חוויה רב-חושית ששמה דגש על שמיעה, מגע ונשימה. המשתתפים מתבקשים להתהלך ביחד, להתיישב או לשכב על שטיחים, והמוזיקה עוטפת אותם מכל כיוון.

"עצום"
נועם שוגונובסקי
להמשך הפוסט

צפו: ג'ון האם יעזור לכם למחוק "מחשבות של לבנים"

פרק הבכורה של הסדרה החדשה של טרנס ננס, המשודרת ברשת HBO, מספק חצי שעה עמוסה לעייפה בביקורת חברתית, סאטירה פוליטית וכתב אשמה נגד הצביעות של הליברלים בארה"ב

בתחילת השבוע רשת HBO שידרה את פרק הבכורה של הסדרה החדשה של טרנס ננס, Random Acts of Flyness (שתשודר בהוט, יס וסלקום טי־וי החל מהשבוע הבא תחת השם העברי הנוראי "מגניב במקרה"). קשה לקטלג את הקרנבל הפרוע של ננס, במאי ותסריטאי אפרו-אמריקאי בן 36 שהתפרסם בזכות סרט הביכורים הפואטי והמקורי שלו, An Oversimplification of Her Beauty מ-2012. מדובר בסדרה אפיזודית המורכבת מקטעים קצרים בז'אנרים שונים: אנימציה, תוכניות ילדים, מחזמר, דרמה או סרטוני אייפון באיכות נמוכה. מפתה לקרוא להם "מערכונים", אבל התוכן הקודר של מרבית הקטעים - אשר חוקרים היבטים שונים בחייהם של שחורים באמריקה של המאה ה-21 - הוא רדיקלי, מורבידי ופוליטי בהרבה מתוכניות לייט נייט כמו "סאטרדיי נייט לייב".

פרק הבכורה של הסדרה, הזמין כעת לצפייה ביוטיוב, נפתח כאשר ננס מנסה לצלם קטע לתוכניתו באמצעות אייפון תוך כדי רכיבה על אופניים בברוקלין. הוא נתקל בשוטר המבקש לתת לו קנס, והמפגש בין השניים מתדרדר במהרה לאיומים במעצר ואלימות. על אף שהקטע הזה נראה מבויים, האסתטיקה מחקה סרטונים דומים שהועלו לרשתות חברתיות על ידי שחורים שהותקפו בשנים האחרונות על ידי כוחות אכיפת החוק. הפרק הראשון של "מגניב במקרה" כולל קולאז' מטריד לצפייה של כמה ממקרי ההרג שתועדו בטלפונים ניידים והפכו לקליפים ויראליים, ובהם הריגתו של אריק גרנר (בן 43 ואב לשישה אשר מת ב-17 ביולי 2014 לאחר שהשוטרים השכיבו אותו על הרצפה באחיזת חנק). הריגתו של גרנר היתה חלק משורה של תקריות אלימות שהציתו את תנועת המחאה Black Lives Matter.

ג'ון האם מתוך הסדרה החדש של טרנס ננס
HBO
להמשך הפוסט

האנשים שמקריבים את חייהם כדי שתוכלו לגלוש בפייסבוק

הסרט הדוקומנטרי "המנקים", המוקרן בימים אלו בפסטיבל ירושלים, חושף את תעשיית הצללים של הצנזורה האינטרנטית

באחת הסצנות בקופרודוקציה הגרמנית-ברזילאית "המנקים" (The Cleaners), המוקרנת בימים אלו בפסטיבל ירושלים, פיליפינית העובדת בחברה שמצנזרת תכנים באינטרנט מספרת כי היא ראתה "מאות קטעי וידיאו של עריפת ראשים". העדות המחרידה הזו היא רק חלק קטן משרשרת בלתי פוסקת של עדויות על תנאי העסקה בלתי אפשריים, נזק נפשי בלתי הפיך והמחיר הגבוה שעובדים משכונות מצוקה בפיליפינים נאלצים לשלם כדי לוודא שתכנים כמו פדופיליה, התעללות, רצח עם או אונס לא ימצאו את דרכם לרשתות חברתיות.

באמצעות ראיונות עומק עם נשים וגברים שעבדו במשך חודשים עבור חברה ל"מיתון תוכן" (Content Moderation) במנילה וכן ראיונות עם בכירים לשעבר בעמק הסיליקון, הסרט משרטט תמונת מצב עגומה במיוחד של הצורך לצנזר תכנים באינטרנט. בשלב הגיוס ובחודשים הראשונים, המנהלים מטמיעים בעובדיהם את התחושה שמדובר בשליחות. אחד העובדים מספר כי הוא חשב על עצמו "כמישהו שמגן על הגולשים מתכנים קשים כמו פדופיליה, טרור או בריונות". עובדת אחרת מסבירה כי "המטרה היחידה שלנו היא להפוך את הרשת למרחב בטוח יותר".

מתוך "המנקים"
Gebrueder Beetz Filmproduktion
להמשך הפוסט

המחיר האמיתי של ילדות מול מסכים

סרט הביכורים הרגיש של הקומיקאי בו ברנהאם, "כיתה ח'", מספק דיוקן ריאליסטי ולא מוסרני של התבגרות בעידן הסנאפצ'אט והאינסטגרם. ביקורת

בו ברנהאם חייב את הצלחתו לאינטרנט. הקומיקאי האמריקאי בן ה-27 העלה סרטונים ליוטיוב במהלך גיל ההתבגרות, אבל בניגוד לרוב בני דורו הוא הצליח להפוך לתופעה ויראלית בטרם מלאו לו 17. היכולת הנדירה שלו לשלב קומדיה, שירה, הומור עצמי ואבחנות דקות על דור המילניום הפכו אותו לכוכב וסללו את הדרך לשני ספיישלים מדוברים בנטפליקס (Make Happy הוא המוצלח יותר מביניהם). כעת הוא חוזר לכותרות כבמאי ותסריטאי של סרט ביכורים שובה לב בשם "כיתה ח'" (Eighth Grade), המוקרן בימים אלו בארה"ב ומשרטט תמונה מורכבת של התבגרות בעידן האינטרנט. בניגוד לסרטים שהתייחסו לאינטרנט בתערובת מטרידה של פאניקה והיסטריה ("אוי לא, הילדה פותחת צ'אט ומיד פוגשת פדופיל"), "כיתה ח'" מצליח לספק תיעוד אמין בהרבה של ילדות בצל מסכים.

בריאיון שהתפרסם לאחרונה ב"ניו יורקר", ברנהאם סיפר כי חטיבת הביניים היתה סיוט עבורו. הוא היה ביישן, גמלוני ונראה צעיר מגילו. כאשר פגש תלמידה שמצאה חן בעיניו הוא החליט להזמין אותה לדייט דרך צ'אט - כי המחשבה לשאול אותה פנים מול פנים שיתקה אותו מבושה. החוויות הללו, שמאפיינות לא מעט נערים אמריקאים שנולדו בשנות ה-90, סיפקו השראה ל"כיתה ח'". במקום נער בלונדיני וגמלוני, ברנהאם בחר לשחזר את גיל ההתבגרות דרך עיניה של קיילה (אלזי פישר המצוינת), נערה מחוצ'קנת בת 13 המתקשה להתרגל לשינויים שעוברים על גופה ועל נפשה.  

אלזי פישר. תגלית השנה
Linda Kallerus / A24 via AP
להמשך הפוסט

סרט הביכורים שמסעיר את ארצות הברית

״מצטער להפריע״, סרטו הראשון של הראפר בוטס ריילי, הוא סאטירה פרועה, מפתיעה ואלימה על הקשר הישיר בין גזענות לקפיטליזם. התוצאה היא אחד הסרטים הטובים של השנה

נדיר שבמאי מגיח בסערה לחיינו עם סרט ביכורים בשנות ה-40 המאוחרות לחייו, ונדיר עוד יותר שסרטו הופך לשיחת היום וללהיט קופתי מפתיע. אבל במקרה של Sorry to Bother You (או ״מצטער להפריע״ בתרגום חופשי), הביקורות המהללות אכן מוצדקות. סרטו הראשון של הראפר בוטס ריילי הוא קרנבל פרוע, מטריד, מקורי ומפתיע שכדאי לראות על המסך הגדול. ריילי, סולן להקת The Coup, הוא אחד המוזיקאים היחידים בארה״ב שמגדיר את עצמו כקומוניסט גאה. אחרי קריירה מוזיקלית שכללה לא מעט שירי מחאה, הוא החל לכתוב את התסריט ל״מצטער להפריע״ לפני למעלה מעשור והצילומים החלו באוקלנד שבקליפורניה לפני כשנה.

אלמנט ההפתעה הוא חלק חשוב בחווית הצפייה של ״מצטער להפריע״, ולכן עדיף שלא להרחיב את הדיבור על חציו השני ועל סופו מעורר המחלוקת של הסרט. התסריט של ריילי מגולל את סיפורו של צעיר אפרו-אמריקאי תפרן בשם ״קאש״ (לאקית׳ סטנפילד הזכור לטובה מהסדרה ״אטלנטה״ ומ-Short Term 12), אשר מתחיל לעבוד בחברת טלמרקטינג מפוקפקת ומדכאת. אחרי שעשרות לקוחות מזדמנים מנתקים לו בפרצוף, עובד ותיק בחברה נותן לו עצה ששווה זהב: ״תשתמש ב׳קול הלבן׳ שלך״.

לאקית׳ סטנפילד וטסה תומפסון ב"Sorry to Bother You"
Annapurna Pictures via AP
להמשך הפוסט

להיפגש, להתאהב, לעשות סקס כל שעה

״חמאת ברווזים״, דרמה לסבית חדשה שזמינה כעת בנטפליקס, מסמנת את אליה שווקאט מ״משפחה בהפרעה״ ו״משלחת חיפוש״ כיוצרת מעניינת שכדאי לעקוב אחריה. ביקורת

הפנים המחייכות של אליה שווקאט (Alia Shawkat) הן מפה של נמשים. לצד רעמת התלתלים השחורה, הנמשים הם שהפכו לסממן ההכר של השחקנית האמריקאית-עירקית בת ה-29. היא פרצה לחיינו בסדרה ״משפחה בהפרעה״, ובשנתיים האחרונות כיכבה ב״משלחת חיפוש״ והפציעה בתפקיד אורח ב״טרנספרנט״, במסגרתו גילמה צעירה שנסחפת לרומן משולש עם בני הזוג שרה ולן (איימי לנדקר ורוב האבל). נראה כי שווקאט היא חלק מדור חדש של שחקניות אינדי שמרגישות בנוח בעורן ולא מהססות להשתעשע עם נזילות מינית (בדומה לדזירה אקוואן, שסרטה החדש, ״החינוך הרע של קמרון פוסט״, יוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים בסוף החודש). כבת לאב שנולד וגדל בבגדד, היא מגדירה את עצמה כ״קוויר אמריקאית ממוצא ערבי״ ומספרת כיצד בילתה את גיל ההתבגרות בצל מועדון החשפנות שהוריה פתחו וניהלו בקליפורניה.

״חמאת ברווזים״ (Duck Butter), דרמה לסבית חדשה ששווקאט כתבה ביחד עם הבמאי מיגל ארטטה (Youth in Revolt), זיכה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל טרייבקה האחרון. הסרט, שעלה בשבוע שעבר לנטפליקס, מגולל את סיפורן של נעימה (שווקאט) וסרג׳יו (ליה קוסטה) שתי צעירות שנפגשות בהופעה, מבלות ביחד לילה של שכרון חושים ומחליטות להפוך את עצמן לעכברי מעבדה בניסוי חברתי: הן יבלו 24 שעות ביחד ויעשו סקס כל שעה בניסיון לייצר אינטימיות אמיתית בין שתי נשים שנפגשו לראשונה רק אתמול.

חמאת ברווזים. גם לנשים מותר להיות נרקיסיסטיות ואבודות
The Orchard
להמשך הפוסט

"נאנט" של האנה גדסבי: הסטנדאפיסטית שתגרום לכם לבכות

מופע הסטנדאפ של האנה גדסבי, שזמין כעת לצפייה בנטפליקס, הוא יצירת אמנות מטלטלת שמגדירה מחדש מה קומדיה יכולה - וצריכה - לעשות. ביקורת

שום דבר לא הכין אותי ל"נאנט", מופע הסטנדאפ המצליח של הקומיקאית האוסטרלית האנה גדסבי. בגיל 40, גדסבי הספיקה לחרוש את מיטב הבמות בארץ מולדתה, אבל אף שזכתה בפרסים נחשבים (ובהם מקום ראשון בפסטיבל הפרינג' באדינבורו) לקח לה למעלה מעשור לפרוץ אל הבמה העולמית. בימים אלו היא מופיעה עם "נאנט" ב-Soho Playhouse שבמנהטן - והכרטיסים אזלו זמן רב מראש. בשבוע שעבר גרסה מקוצרת ודחוסה יותר של ההופעה המקורית עלתה לצפייה בנטפליקס (והיא זמינה גם בישראל עם כתוביות לעברית), ומאז המבקרים מתחרים ביניהם בסופרלטיבים.

יש משהו מתעתע בהופעה החיה של גדסבי בסוהו ביום חמישי האחרון ובגרסה שצולמה עבור נטפליקס בבית האופרה של סידני. בשני המקרים גדסבי עולה לבמה בלבוש נטול גינונים: ז'קט כהה ורחב-כתפיים, חולצה שחורה ומכנסיים שחורים. בדומה לקומיקאית האמריקאית טיג נוטרו, גדסבי היא לסבית עם מראה אנדרוגני. כפי שהיא עצמה מתארת, "מרחוק הכל בסדר, כי חושבים שאני עוד אחד מהחבר'ה. הבעיה מתחילה כשהם מתקרבים (ומגלים שמדובר באישה)".

האנה גדסבי. תשבור לכם את הלב
נטפליקס
להמשך הפוסט

אושן 8: פמיניסטי כמו הארווי ויינשטיין

הוליווד גילתה דרך לסחוט שוב את הלימון: היפוך מגדרי של מותגים מוכרים כמו ״מכסחי השדים״ או ״אושן 8״. זה אולי נראה כמו צעד בכיוון הנכון, אבל הסרטים עצמם מספרים סיפור אחר

בשנות ה-70 חוקרת הקולנוע לורה מאלווי זעזעה את עולם האקדמיה לאחר שהכריזה במאמרה ״עונג חזותי וקולנוע נרטיבי״ כי ״ניתוח הנאה או יופי משמיד אותם. זוהי הכוונה של מאמר זה". המתקפה החריפה שלה על ״המבט הגברי״ ביטאה את מה שמבקרת הקולנוע המבריקה פאולין קייל הבינה כעשור קודם לכן: קשה להתווכח עם הצלחה. עונג קולנועי - ובעיקר עונג חזותי ונרטיבי מהסוג שהוליווד מיטיבה לנפק - הוא מרכיב חיוני בתרבות הפופולרית. כשקייל ומאלווי תקפו את "תיאוריית האוטר" או דיברו על הצורך בקולנוע רדיקלי ופמיניסטי יותר, רוב הקוראים (והמבקרים) התייחסו אליהן בשילוב של התנשאות ותוקפנות. הן רצו להפסיק את המוזיקה, וגילו שאף אחד לא אוהב להפסיק לרקוד.

כחצי מאה עברה מאז, והוליווד הפנימה לאיטה שנשים מהוות כוח קנייה משמעותי לא פחות - ואף יותר - מהקהל המסורתי של סרטי הקיץ (בעיקר מתבגרים וגברים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם). ההצלחה האדירה של ״וונדר וומן״ (שהכניס למעלה מ-821 מיליון דולר ברחבי העולם בקיץ שעבר) והנוכחות של תנועת MeToo בטקס האוסקר האחרון היוו עדות משכנעת לכך שפמיניזם וקפיטליזם לא חייבים להתייצב משני צידי המתרס. כפי שהילרי קלינטון הוכיחה, במקרה האמריקאי מדובר באידיאולוגיות משלימות - לא סותרות.

אושן 8. הפשע המרכזי הוא עצלנות תסריטאית
Tulip Entertainment
להמשך הפוסט

תשכחו מיובל המבולבל: כוכב הילדים ששינה את הטלוויזיה

הלהיט הדוקומנטרי המפתיע של הקיץ בארצות הברית הוא ביוגרפיה מרתקת של פרד רוג'רס, שחינך דורות של ילדים אמריקאים באמצעות סדרת הטלוויזיה שלו. התוצאה היא צפיית חובה לכל הורה

בזמן שילדים ישראלים גדלו על שידורי הטלוויזיה החינוכית, ילדים אמריקאים גדלו על ״השכונה של מר רוג׳רס״ (Mister Rogers’ Neighborhood) - תוכנית ילדים מיתולוגית שלימדה אותם איך לדבר על רגשות והקדישה פרקים לנושאים כמו מוות, גירושים וההתנקשות בנשיא קנדי. פרד רוג׳רס, מי שהגה, כתב, דיבב ושיחק בכל פרקי התוכנית, מככב בימים אלו בסרט דוקומנטרי חדש ומדובר בשם ״האם תרצה להיות שכן שלי״? (Won't you be my neighbor?) שמוקרן בארה״ב וסוחט ביקורות מהללות מהמבקרים (ו-99 אחוזי טריות מוצדקים לחלוטין ב-Rotten Tomatoes). גם מי שלא ביקר מעולם בשכונה של רוג׳רס חייב לצפות בסרט הזה, שהוא כולו שיר הלל לילדים, לטוב לב ולמחויבות של בני אנוש אחד לשני.

״השכונה של מר רוג׳רס״ שברה את כל החוקים של תעשיית הטלוויזיה: מדובר בסדרה דלת תקציב עם כוכב שנראה כמו דוד חביב ושורה של בובות-גרב בדיבובו של רוג׳רס עצמו. ואם זה לא מספיק חתרני, רוג׳רס סירב להקרין סרטוני אנימציה. במקום תכנים תזזיתיים ולעתים קרובות מטופשים או אלימים, הוא ברא עולם שלם של דמויות שסייעו לילדים לעבד רגשות כמו כעס, עצב וכאב. כדי לעשות זאת הוא לא היסס להאט את הקצב, גם אם מדובר בשתיקה בת דקה, בדיאלוגים איטיים או בשירים שהוא היטיב לאלתר על הפסנתר.

פרד רוג'רס. לימד ילדים לדבר על כעס, פחד וכאב
Gene J. Puskar /AP
להמשך הפוסט

הנערות שחלו בסרטן - ויצאו למלחמה

סרט עלילתי חדש מגולל את סיפורן האמיתי של ״נערות הרדיום״ - צעירות אמריקאיות שנאלצו ללקק מברשות ספוגות ברדיום, חלו במחלות קטלניות ומתו

באחת הסצנות המדכאות ביותר בסרט האמריקאי ״נערות הרדיום״, אשר זכה להקרנת בכורה חגיגית בחודש שעבר בפסטיבל טרייבקה, נערה אמריקאית בשם בסי (ג׳ואי קינג) מספרת לבית המשפט כיצד אחותה הבכורה מתה ממחלה קשה בטרם מלאו לה עשרים. רופא חמור סבר המשמש כנציגה של ״חברת הרדיום האמריקאי״ - תאגיד שאחראי לבית החרושת שבו בסי ואחיותיה צבעו מחוגי שעונים ברדיום עבור שכר רעב - עונה ביובש כי ככל הנראה האחות האהובה מתה ממחלת המין סיפיליס. הטקטיקה הנלוזה הזו שימשה שוב ושוב כדי להסביר מדוע בריאותן של מאות נערות שעבדו במפעלי רדיום הדרדרה במהירות.

אולם, לאחר שאחותה השנייה, ג׳ו (אבי קווין), מתחילה לפתח אף היא שורה של סימפטומים מסתוריים - בסי מחליטה לצאת למאבק ברופאים, במנהלי החברה, בבתי המשפט וגם בלא מעט נערות החוששות לאבד את מקום עבודתן. ״נערות הרדיום״, שבויים במשותף על ידי ג׳ני מילר ולידיה ג׳ין פילשר, הוא הסרט העלילתי הראשון שנעשה על בסיס סיפורן האמיתי של שתיים מהנערות שהחליטו להכריז מלחמה על תעשיית הרדיום. קדמו לו סרט דוקומנטרי בשם Radium City וכן מספר ספרים ומאמרים אקדמיים שסיקרו את ההשלכות המשפטיות ארוכות הטווח של התביעה התקדימית.

מתוך הסרט. החברה האשימה את הנערות החולות בהפקרות מינית
להמשך הפוסט

לא מצליחים להיגמל מפייסבוק? נסו דיאטה

אחרי לא מעט ניסיונות כושלים להיגמל או למחוק את הפרופיל, החלטתי לנסות להגביל את זמן הגלישה ולפתח מודעות לאופן שבו הפיד משתלט על חיי. חודש מאוחר יותר, שרדתי כדי לספר

התחביב החדש של מנכ״לים בעמק הסיליקון, ובהם מארק צוקרברג, הוא לנסות לשכנע משתמשים, פוליטיקאים ומחוקקים שהטכנולוגיות שהם בונים ומפתחים לא נועדו לייצר התמכרות מסוכנת למסכים - אלא לחיזוקם של קשרים חברתיים וקהילתיים. הניסיון הנואש להדוף התקפות בנוגע להגדרות פרטיות בעייתיות, שימוש בלתי חוקי במידע, או עיצוב ממשקים ואפליקציות שכל מטרתם למקסם את הזמן שהמשתמשים מבלים באתר הוליד תנועה חדשה בשם Time Well Spent שצוקרברג מיהר לאמץ לליבו.

הביטוי Time Well Spent נטבע על ידי טריסטן האריס, בכיר בעמק הסיליקון אשר עבד בגוגל כאחראי ל״אתיקה עיצובית״ ומאז הספיק להתפכח מהאוטופיה הדיגיטלית. מאז 2016 האריס מנהל את Center for Humane Technology בקליפורניה ומפזר נבואות זעם לגבי האופן שבו טכנולוגיות דיגיטליות ורשתות חברתיות משמשות ל״שטיפת מוח״ של משתמשים ומייצרות התמכרות ודפוסי התנהגות הרסניים.

לוגו פייסבוק בתוך עין
כריסטוף סימון / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

"הפרויקט הבא יהיה בהוליווד": במאי "פוקסטרוט" על הכישלון באוסקר

רגע אחרי שנודע כי "פוקסטרוט" לא יתמודד באוסקר, הבמאי הישראלי הבולט של השנה מתכנן את הפרויקט הבא שלו ומנסה להסביר מה השתבש בדרך לפסלון. ריאיון

ספק אם יש סרט ישראלי שנכתבו עליו השנה יותר מילים מ"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז. הטרגדיה היוונית הזו, המחולקת לשלוש מערכות, הספיקה לעורר אינספור ויכוחים פוליטיים, סיפקה השראה לביקורות מעמיקות והפכה את מעוז ואת השחקן ליאור אשכנזי לאויבי הציבור. אתרי ההימורים לאוסקר סימנו אותו כפייבוריט, אבל בשבוע שעבר נודע כי הסרט לא ייכלל בחמישייה הסופית בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". ראיינתי את מעוז עבור מגזין הקולנוע האמריקאי Film Comment בניסיון להבין מדוע סיפור על שכול ואובדן עורר תגובות קיצוניות ומנוגדות כל כך, ושוחחתי איתו אתמול (ראשון) אחרי ההכרזה המפתיעה על המועמדויות. 

יום לאחר שנודע כי "פוקסטרוט" לא יתמודד באוסקר, כתבת בפייסבוק שלך כי "אתמול חוויתי נפילה. בהתחלה היה שוק, אחר כך זה כאב ומשם נפלתי לדיפרסיה זמנית." איך אתה מסביר את כך שהסרט היה פייבוריט לזכייה – ובסופו של דבר לא זכה למועמדות?

שמוליק מעוז בטקס פרסי אופיר. האמריקאים אהבו את "פוקסטרוט", האירופאים פחות
אילן אסייג
להמשך הפוסט

חמש סיבות להחרים את אל על

כשבוע בלבד לאחר שמאות נוסעים נתקעו בבסיס צבאי בקנדה בגלל תקלה, טיסה 075 מתל אביב להונג קונג נדחתה פעמיים בגלל תקלות שונות במטוס 777. זכיתי להיות על הטיסה הזו. תגובת אל על: "איננו מתפשרים בנושאי בטיחות"

1. אי עמידה בלוחות זמנים

ביום רביעי האחרון עמדתי לעלות לטיסה 075 של אל על מתל אביב להונג קונג בשעה 20:50. כשבוע בלבד לאחר שמאות נוסעים בטיסת אל על מניו יורק לישראל נאלצו להמתין 12 שעות בתוך המטוס בעקבות נחיתת חירום בבסיס צבאי בקנדה, גם הטיסה הזו הפכה לסיוט מתמשך. הסיבה: שתי תקלות שונות במטוס בואינג 777 שהתגלו בהפרש של כ-12 שעות זו מזו.

אני ויתר הנוסעים להונג קונג התבקשנו להמתין כשלוש שעות בתוך מטוס נטול אוורור או מיזוג עד שהקברניט הודיע לנו שעלינו לרדת מהמטוס ולהמשיך להמתין בטרמינל עד להודעה חדשה. כשלוש שעות נוספות לאחר מכן, בסביבות השעה 2:30 בלילה, אל על הודיעה כי הטיסה נדחית ליום חמישי ב-10:00 בבוקר. החברה אומנם סיפקה בית מלון או מוניות לנוסעים, אבל חוסר היעילות במתן השירות הוביל לכך שבפועל נאלצנו לחכות שעה נוספת בשדה. הגעתי הביתה לקראת ארבע בבוקר ונאלצתי להתייצב שוב בנתב"ג בשבע וחצי בבוקר אחרי לילה נטול שינה.    

לוגו אל על
אמיר כהן / רויטרס
להמשך הפוסט

ללא מילים: החירשים כובשים את הוליווד

ג'וליאן מור, סאלי הוקינס ואוקטביה ספנסר גילמו לאחרונה דמויות המתקשרות באמצעות שפה סימנים - וזוהי רק תחילתו של גל של סרטים וסדרות עם דמויות חירשות. אז למה הוליווד עדיין מעדיפה ללהק שומעים לתפקידים של חירשים?

באחת מהסצנות הראשונות של "מעשה פלאים" (Wonderstruck), סרטו החדש של טוד היינס ("קרול"), ילדה חירשת בשם רוז (מיליסנט סימונד) צופה בסרט אילם בקולנוע במנהטן. השנה היא 1927, רגע לפני שסרטים מדברים כמו "זמר הג'אז" כבשו את לבבות הצופים, ורוז מהופנטת לסיפור על אישה המנסה לברוח מסופה שמאיימת להחריב את ביתה (בגילומה של ג'וליאן מור). רוז, חירשת מלידה המתקשה לתקשר עם אביה הנוקשה, מזדהה לחלוטין עם מאבקה נטול המילים של הגיבורה היפהפיה. הילדה קצוצת השיער מורדת באביה ובורחת לעיר הגדולה בניסיון למצוא את אחיה, שעובד במוזיאון הטבע ליד סנטרל פארק.

"מעשה פלאים", הנע בין סיפור הבריחה של רוז ב-1927 לסיפורו של ילד בשם בן (אוקס פגלי מ"חברי הדרקון אליוט") אשר איבד את שמיעתו כתוצאה מפגיעת ברק ב-1977, הוא סרט חריג בנוף הקולנועי העכשווי מכיוון שמככבת בו שחקנית חירשת. זהו תפקיד הביכורים של סימונד, שחקנית אמריקאית בת 14 שאיבדה את שמיעתה בגיל שנה ומשתמשת בשפת הסימנים. לאחרונה סימונד הצטלמה גם למותחן אימה בשם A Quiet Place העוסק במשפחה שנאלצת לתקשר בשפת הסימנים בניסיון נואש להתחמק מישות על-טבעית שנמשכת לקולות ורעשים. הסרט, בכיכובם של אמילי בלאנט וג'ון קרסינסקי, יעלה לאקרנים בארה"ב באפריל הקרוב.

סאלי הוקינס ואוקטביה ספנסר ב"צורת המים" וג'וליאן מור ב"מעשה פלאים"
Amazon Studios, Twentieth Century Fox
להמשך הפוסט

כשייפלו עליהם טילים, ילדי ישראל לא יידעו מה לעשות‎

פיקוד העורף השיק לאחרונה משחק אינטראקטיבי בעלות של עשרות אלפי שקלים, במטרה לעודד ילדים לדבר עם משפחותיהם על מוכנות לשעת חירום. בפועל, כל קשר בין המשחק להתנהגות במלחמה מקרי בהחלט

קשה לפספס את המשחק האינטראקטיבי החדש שפיקוד העורף השיק לאחרונה: הוא מקודם, בין היתר, באמצעות באנרים באינטרנט ופרסומות בשעות צפיית השיא בטלוויזיה המזמינים את הציבור לקחת חלק בקמפיין "מוכנים בשגרה - מוגנים בחירום" שעלותו הכוללת מוערכת בכארבעה מיליון שקלים. המשחק, הזמין בחינם באתר של פיקוד העורף, מיועד לילדים ולצעירים ונפתח בשאלה "רוצים להפוך לגיבור על שתמיד מוכן לה-כ-ל?" לחיצה על כפתור "אני רוצה" מובילה למסך שבו השחקן נדרש לבחור האם הוא רוצה לגלם גבר או אישה. בהמשך, השחקנים הצעירים בוחרים מבנה גוף, גוון עור (מוורוד בהיר עד חום כהה), מבנה פנים, צבע שיער, וכן "מסיכת ידע" וציוד כגון מגפיים, גלימה, וגם נשקים כמו אקדח, מגן או "כוח על". השלב האחרון כולל בחירת רקע לדמות שיצרתם ושיתופה של התמונה בפייסבוק.

האסתטיקה והשימוש ב"גיבורי על" נועדו לקרוץ לקהל צעיר שגדל על סרטי קומיקס. לרגע ניתן להתבלבל ולחשוב שהמשחק - שבפיתוחו הושקעו כ-50 אלף שקלים - הוא גימיק פרסומי לקראת סרט חדש של מארוול. הדבר היחיד המעיד על כך שמדובר בחלק בקמפיין חינוכי נרחב של פיקוד העורף - ולא ביח"צ ל"וונדר וומן" - הוא הודעות קצרצרות המוצגות על המסך בשלבים שונים של המשחק. כך למשל, הדמות מספרת לשחקנים כי "במציאות אין כוחות על. כדי להיות מוכנים - צריך לתרגל את ההנחיות עם כל המשפחה". מהן ההנחיות שיש לתרגל? למה בדיוק צריך להתכונן? המשחק שם דגש על היכולת לשתף את התמונה ברשתות חברתיות, ולא על תשובות לשאלות הללו.

מתוך המשחק
מתוך אתר פיקוד העורף
להמשך הפוסט

WeCroak: האפליקציה שתזכיר לכם למות

אפליקציה חדשה תשלח לכם חמש תזכורות יומיות "לעצור הכל ולהרהר במותכם הבלתי נמנע". מי עומד מאחוריה ומדוע היא התברגה ברשימת אפליקציות הבריאות הפופולריות של אפל?

“אל תשכחי, את עומדת למות", מבשרת לי הודעת טקסט מורבידית בעודי רצה לתפוס רכבת בדרך לאוניברסיטה. ההודעה לא אמורה להפתיע אותי - היא מגיעה מטעם האפליקציה WeCroak שהתקנתי מספר ימים קודם לכן על הטלפון הנייד. ובכל זאת היא מעוררת בי הפתעה ותחושת חוסר-נוחות. אכן, טרם זכיתי בחיי נצח. תודה על התזכורת. ההודעה היא חלק מאפליקציה חדשה המתבססת על אמירה בודהיסטית לפיה "על כל אדם מאושר להרהר במותו הקרב חמש פעמים ביום".

האפליקציה, הזמינה להורדה לאייפון (ובקרוב גם לאנדרואיד), שולחת מדי יום חמש תזכורות זהות להיותנו בני תמותה בשעות שאינן קבועות. מי שמעוניין בכך יכול לפתוח את ההודעה ולקרוא ציטוט הקשור למוות מפרי עטם של סופרים, משוררים או פילוסופים. לפי האתר הרשמי של WeCroak, מטרת האפליקציה היא "לעודד את המשתמשים להקדיש מספר רגעים למחשבה, מדיטציה, או נשימה עמוקה. תרגול יומיומי של חשיבה על המוות מסייע לקבל את עצמנו, לשנות את הדברים שמפריעים לנו, להשתחרר מדברים המכבידים עלינו ולהעריך מחדש את מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו".

נשים מסתכלות בתמונות של ביתן שנשרף
ג'ים ווילסון / ניו יורק טיימס
להמשך הפוסט

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה

מועמדים לאוסקר, סרטי תעודה מבריקים וקולנוע אירופאי משובח - סרטים מעולים רבים לא זכו להפצה מסחרית בישראל ב-2017, וכדאי לא לפספס אותם. סיכום שנה אלטרנטיבי

בשנה שבה הוליווד מלקקת את פצעיה ונאלצת לעשות - באיחור ניכר - ניקוי אורוות, היו לא מעט סרטים מרתקים, מאתגרים ומורכבים שהופקו מחוץ לפס הייצור האמריקאי ולא מצאו את דרכם למסכי הקולנוע בישראל. חלקם יופצו כאן בחודשים הקרובים, אחרים זמינים בנטפליקס, אבל יש גם לא מעט סרטים מצוינים שזמינים בעיקר לקהל הפסטיבלים ההולך וגדל ומגיעים לאתרי הסטרימינג השונים רק לאחר חודשים או שנים. במידה רבה, אלו שני הסיפורים שעיצבו את המפה הקולנועית של 2017: קריעת המסכה מעל פניו של אחד המפיקים החזקים בתעשייה וקמפיין "גם אני" שגלי ההדף שלו ימשיכו להדהד עוד שנים רבות, וחדירתה של נטפליקס לשוק הישראלי.

יש בעיות רבות עם המודל של נטפליקס, אבל אין ספק שבזכותה ישראלים יכלו להיחשף השנה למגוון אדיר של סרטים - ובעיקר סרטי תעודה - שספק אם היו זוכים כאן להפצה. ענקית הסטרימינג הצליחה לייצר ו/או להפיץ השנה מספר מרשים של סרטים עלילתיים ותיעודיים, ובהם "אוקג'ה", "סיפורי מאירוביץ'", "פרחים בבוץ", "המציצן", ו"ג'ים ואנדי".

"עכברי חוף". דאבל פיצ'ר מצוין עם "אור ירח"
להמשך הפוסט

כשגברים מתאהבים: הדרמה שמצדיקה נסיעה לירושלים בסופ"ש זה

"קרא לי בשמך", דרמה איטלקית שבמרכזה סיפור אהבה בין נער בן 17 ועוזר המחקר של אביו, היא יצירה עדינה ומרגשת. בשבת הקרובה הסרט יפתח את פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים

עדינות היא תכונה חמקמקה. הקולנוע מיטיב להציג אובדן, גיחוך ואפילו כאב - אבל מעטים היוצרים שהצליחו לתפוס את המורכבות של רגש עדין ופגיע כל כך כמו התאהבות ראשונה, כשהגוף צועד חמישה צעדים לפחות לפני הראש. ״קרא לי בשמך״ (Call me by Your Name), דרמה חדשה בבימויו של הבמאי האיטלקי לוקה גאוודנינו, היא יצירה נדירה שמצליחה לגולל סיפור אהבה בלי ליפול לקלישאות. הסרט, שיפתח את פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים בשבת הקרובה ויוקרן ב-16 בינואר במסגרת אירוע גאלה של פסטיבל הקולנוע הגאה בקולנוע רב חן דיזנגוף, הספיק לעורר הדים בארה״ב ולזכות להצלחה ביקורתית וקופתית.

גאוודנינו הוא אחד הבמאים האירופאים המעניינים ביותר הפועלים כיום. ב-2009 הוא ביים את ״אני אהבה״ (I am Love), סרט אקסצנטרי וסוחף בכיכובה של טילדה סווינטון. ב-2015 הוא ביים את "גלים גבוהים" (A Bigger Splash), דרמה פרועה ואירוטית בכיכובם של סווינטון, רלף פיינס ודקוטה ג׳ונסון. הסרטים הללו הוכיחו שגאוודנינו יודע לטפל במערכות יחסים מורכבות, חושניות ובלתי צפויות.

סיפור אהבה שקשה להישאר אדישים כלפיו
להמשך הפוסט

כך הפך ״הסרט הגרוע בהיסטוריה״ לשובר קופות

״אמן האסונות״, סרטו החדש והמדובר של ג׳יימס פרנקו, משחזר את הסיפור המשונה מאחורי אחד מסרטי הקאלט האהובים והשנואים ביותר בהיסטוריה של האינדי האמריקאי. ביקורת

כש״החדר״ (The Room), סרט הקאלט האמריקאי שנכתב, בוים והופק על ידי טומי וויזו, עלה לאקרנים ב-2003 הוא לא זכה להצלחה. אם נדייק - הוא נכשל כישלון חרוץ. התרסק אל תוך חומת המציאות במהירות של 180 קמ״ש. הסרט, שוויזו השקיע בו כמה מיליוני דולרים מכיסו הפרטי, הוקרן במשך שבועיים במספר בתי קולנוע בקליפורניה כדי שיוכל להתמודד על האוסקר. ספויילר: הוא לא זכה, לא היה מועמד, והכניס קצת פחות מ-2,000 דולר (למעשה, וויזו עצמו נאלץ לשלם סכומי עתק כדי שימשיכו להקרין אותו מול אולמות ריקים).

אבל ההיסטוריה לא שכחה את ״החדר״. בשנים שחלפו מאז, סרטו הראשון (והיחיד) של וויזו הפך לתופעת קאלט: הוא מוקרן בקביעות בהקרנות חצות בעשרות בתי קולנוע ברחבי העולם, הוכתר על ידי אינספור מבקרים כ״סרט הגרוע ביותר בהיסטוריה של הקולנוע״, שימש השראה למשחק וידיאו ויצא במהדורת די.וי.די. ב-2013 חברו של וויזו ואחד השחקנים הראשיים בסרט, השחקן גרג ססטרו, כתב ספר בשם ״אמן האסונות״ שתיעד את מאחורי הקלעים של ההפקה המאתגרת והפך לרב-מכר. לפני כשנתיים השחקן-כוכב-במאי-מרצה-מורה למשחק-תסריטאי-אינסטלטור ג׳יימס פרנקו, רכש את הזכויות לספר והחליט ליצור מכתב אהבה קולנועי לחזון של וויזו. התוצאה היא הסרט החדש ״אמן האסונות״, אשר מוקרן בימים אלו בהפצה מצומצמת בארצות הברית והספיק לקטוף ביקורות מהללות ולהתברג במקום ה-11 בטבלת שוברי הקופות (הישג מרשים ומפתיע בהתחשב בכך שהסרט מציג כרגע בפחות מעשרים בתי קולנוע).

ג'יימס פרנקו ב"אמן האסונות". כדאי לעשות שיעורי בית ולראות את "החדר" לפני הצפייה
Justina Mintz / Warner Bros.
להמשך הפוסט

מג׳ים קארי עד ליידי גאגא: סרטי הדוקו שאסור להחמיץ בנטפליקס

רגע לפני שהיא משיקה את הסדרה התיעודית של ארול מוריס, נטפליקס מתהדרת בסרטי דוקו חדשים ומשובחים על גיי טליז, ג׳ואן דידיון, ג׳ים קארי וליידי גאגא. מדריך צפיה

ב-15 בדצמבר נטפליקס תשיק את "Wormwood", סדרת ״פשע אמיתי״ חדשה בבימויו של ארול מוריס, ובכך תשלים ענקית הסטרימינג את הפיכתה לפלטפורמה מובילה לסרטי תעודה מקוריים. בעוד שאמזון מתמקדת בסדרות ובסרטים עלילתיים, בשנה האחרונה נטפליקס הפיקה או רכשה להפצה כמה מהסרטים התיעודיים המדוברים ביותר בעולם, וכעת ניתן לראות אותם בעשרות מדינות - וגם בישראל. אז אם כבר ראיתם הסרט התיעודי המופתי על ניק קייב, One More Time with Feeling - שזמין דווקא באמזון ולא בנטפליקס - לפניכם המלצות משובחות אחרות:

1. המציצן (Voyeur) - ברגעים מסוימים ב״המציצן״ קשה להאמין שאחד מגיבוריו, גבר כל-אמריקאי בשם ג׳רלד פוז, הוא אדם אמיתי ולא דמות שנכתבה על ידי דיוויד לינץ׳ (או האחים כהן). בשנות ה-60 פוז קנה מוטל בקולורדו ושיפץ אותו כך שיוכל להסתתר בעליית גג סודית ולעקוב מדי לילה אחר הנעשה בחדריהם הפרטיים של אורחיו. ״הם לא יכלו לשמוע או לראות אותי, אבל אני ראיתי ושמעתי כל דבר שהם עשו״, הוא מספר בגאווה. לטענתו, המוטיבציה שלו היתה נעלה: לערוך ניסוי פסיכולוגי רחב היקף שיעקוב אחר ההתנהגות המינית של גברים ונשים. בפועל, פוז בילה עשורים מחייו בהצצה חסרת בושה לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם של עשרות בני אדם - ללא ידיעתם וללא הסכמתם.

ליידי גאגא. נחשפת עד הסוף
נטפליקס
להמשך הפוסט

גם הן? הספד ל״טרנספרנט״ ו״בית הקלפים״

שתי הסדרות שבישרו על מהפכת הצפייה בעידן הסטרימינג עומדות להסתיים על רקע האשמות בהטרדות מיניות נגד כוכביהם, קווין ספייסי וג׳פרי טמבור

בנאום הזכייה שלו באמי ב-2016, כוכב ״טרנספרנט״ ג׳פרי טמבור אמר בהתרגשות ש״אני מקווה להיות השחקן הסיסג׳נדר האחרון שמגלם דמות טרנסג׳נדרית״, ורמז בכך לצורך ללהק שחקנים טרנסים לסדרות טלוויזיה. "תנו לשחקנים טרנסים סיכוי״, הוא אמר בקול רועד בעודו אוחז בפסלון הזהוב, ״הזמינו אותם לאודישנים, תנו להם לספר את הסיפור שלהם״. במבט לאחור, ניתן לקרוא את הנאום של טמבור בן ה-73 כנבואה שהגשימה את עצמה: בשבוע שעבר הוא החליט לפרוש מהסדרה המצליחה של ״אמזון״ לאחר ששתי נשים שעבדו לצידו במהלך צילומי הסדרה טענו שהוא הטריד אותן מינית, וכעת ישנם קולות הקוראים להחליפו בשחקנית טרנסית. טמבור אומנם הכחיש בתוקף את ההאשמות נגדו, אך ציין בהודעה לתקשורת כי ״בהתחשב באווירה הפוליטית שנוצרה אין לי אפשרות להמשיך ולעבוד בסדרה״.

ההחלטה הדרמטית לפרוש מ״טרנספרנט״ חודשים ספורים לאחר שאמזון הודיעה כי הזמינה מיוצרת הסדרה, ג׳יל סולוויי, עונה חמישית, יוצרת תקדים שמספר סדרות אחרות נאלצות להתמודד אתו בעקבות הסערה שחולל קמפיין ״גם אני״ (#MeToo) בשבועות האחרונים. ״נטפליקס״ הודיעה כי היא משעה את צילומי העונה השישית של ״בית הקלפים״ ומנתקת את כל קשריה עם כוכב הסדרה קווין ספייסי לאחר שהואשם בשורה ארוכה של הטרדות מיניות של גברים, חלקם קטינים, לאורך שנים. כתוצאה, החברה ביטלה את ההפצה המתוכננת של סרט חדש בשם Gore שבו ספייסי מגלם את הסופר והמחזאי גור וידאל. 

ספייסי וטמבור. איך נפלו גיבורים
להמשך הפוסט

במאית האינדי ששוברת שיאי הכנסות

"ליידי בירד״, סרטה הראשון של גרטה גרוויג כבמאית, קוטף ביקורות מהללות והימורי אוסקר ולא מפסיק למלא אולמות. אבל האם ההתלהבות מוצדקת? ביקורת

האם ״ליידי בירד״, סרט אינדי חדש בבימויה של השחקנית האמריקאית גרטה גרוויג (״פרנסס הא״, ״נשות המאה ה-20״), יצליח לעשות את מה ש״אור ירח״ (Moonlight) עשה בשנה שעברה ולגרוף מועמדויות לאוסקר? אם להאמין למבקרים האמריקאיים ול״ואניטי פייר״, בהחלט ייתכן שכן. גרוויג, נסיכת אינדי שהתפרסמה עד כה בזכות הופעותיה הגמלוניות אך חינניות בסרטים נטולי תקציב ובזכות שיתופי הפעולה היצירתיים עם בן זוגה, הבמאי נואה באומבאך (״גרינברג״), בהחלט עשויה לצעוד על השטיח האדום.

חודשים ספורים לפני האוסקר, סרט הביכורים שלה כבמאית מוקרן בימים אלו בהפצה מצומצמת בניו יורק ולוס אנג׳לס. בסוף השבוע הראשון לעלייתו ״ליידי בירד״ גרף ממוצע של כ-93 אלף דולר לאולם: הסכום הגבוה ביותר אי-פעם עבור סרט של במאית (לשם השוואה, הדרמה Stornger בכיכובו של ג׳ייק גילנהול, שיצאה באותו שבוע, הרוויחה פחות מ-3,000 דולר בממוצע לאולם). תוך פחות משבועיים הסרט הכניס כמעט שלושה מיליון דולר. זה אולי לא נשמע הרבה בהשוואה לשוברי קופות כמו ״ליגת הצדק״, אבל בהתחשב בכך שמדובר בסרט עצמאי ללא שמות גדולים ועם גיבורה נשית מדובר בהישג מרשים.

ליידי בירד. ייסורי גיל ההתבגרות
להמשך הפוסט

אחרי תעשיית הבידור, ״גם אני״ הגיע לאקדמיה

בהשראת הקמפיין נגד הטרדות מיניות, סטודנטיות לשעבר פרסמו בימים האחרונים שורה של האשמות נגד מרצים בעלי שם עולמי, ובהם חוקר הספרות פרנקו מורטי והסקספוניסט גרג אוסבי

זה היה רק עניין של זמן עד שהקמפיין הנרחב נגד הטרדות מיניות, ״#גם אני״, יגיע לאקדמיה, ובשבוע האחרון נראה כי גל ההדף חרג מתעשיית הבידור או הסטנד-אפ. שורה של פרסומים מהימים האחרונים, ובהם האשמות קשות נגד מרצים בעלי שם כמו חוקר הספרות פרנקו מורטי והסקספוניסט המצליח גרג אוסבי, מצטרפת כעת לקמפיין ויראלי רחב היקף המעסיק את מערכת ההשכלה הגבוהה בהודו לאחר שלמעלה מ-300 נשים חשפו את שמותיהם של כשבעים מרצים שלטענתן הטרידו מינית סטודנטיות.

בשבוע שעבר תחקיר מקיף ב״בוסטון גלוב״ חשף כי בית הספר למוזיקה ״ברקלי קולג׳״ בבוסטון, מהמוסדות היוקרתיים ביותר בעולם ללימודי מוזיקה, טייח האשמות נגד מרצים בשלושה מקרים לפחות. התחקיר, המבוסס על 12 ראיונות עם סטודנטיות שלמדו במוסד (שיש בו רוב גברי מובהק בקרב הסטודנטים והסגל), מצייר תמונה מטרידה של תרבות השתקה ממסדית. כך למשל, ב-2012 מרצה במוסד ומוזיקאי ג׳אז מוערך בשם ג׳ף גאלינדו אנס לכאורה את תלמידתו בזמן שהיתה שיכורה ומעורפלת הכרה. לפי הפרסום ב״גלוב״, שבועות ספורים לאחר המקרה גאלינדו שלח לתלמידה הודעת טקסט שבה כתב ״אני ממש מתנצל ומבטיח שזה לא יקרה שוב״. בהודעה נוספת גאלינדו כתב כי ״רציתי לספר לך שלא קיימנו יחסי מין. הייתי שיכור מדי ולא עמד לי. אני יודע שזה לא מצדיק את ההתנהגות שלי, אבל רציתי שתדעי שאני לוזר״.

שתי בוגרות ברקלי קולג' בסלפי
Michael Dwyer / AP
להמשך הפוסט

הצצה אינטימית לחייו של טראמפ ההולנדי

סרט דוקומנטרי חדש על חירט וילדרס, לאומן שמנהיג את הימין הקיצוני בהולנד, מספק רמזים לפופולריות של מנהיגים מסוגו

באחת מסצינות הפתיחה של ״אירו-טראמפ״ (EuroTrump), סרט דוקומנטרי חדש שיוקרן ביום שישי הקרוב (ה-10 בנובמבר, יס דוקו) בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי DOC NYC במנהטן, הבמאים סטפן רוברט מורס וניקולס המפסון משחקים עם הפוליטיקאי ההולנדי חירט וילדרס משחק אסוציאציות במסגרתו הם מבקשים ממנו לחלוק את המילה הראשונה שעולה בראשו.

התוצאה היא קריקטורה של גל הלאומנות, הבדלנות והאיסלמופוביה ששוטף לאחרונה את אירופה וארצות הברית: הם אומרים ״חופש״, ומנהיגה של ״מפלגת החירות״ ההולנדית עונה בהתלהבות ״כן״, ״איסלם״ - the worst, אירופה - ״אוהב״, האיחוד האירופאי - ״שונא״, טראמפ - ״כבוד״, מהגרים - ״יותר מדי״.

חירט וילדרס
ג'ספר יוניין / בלומברג
להמשך הפוסט

שני במאים, שתי כוכבות שעוברות התעללות

ניקול קידמן וג׳ניפר לורנס מגלמות אמהות המשלמות מחיר כבד על חטאיהם של בני זוגן בסרטיהם החדשים של דארן ארונופסקי ויורגוס לנטימוס. גם הצופים עוברים התעללות

עדיף, אם אפשר, לא להיקשר רגשית לילדים שלכן. כלומר, הם חמודים להפליא ומלאי פוטנציאל אבל האהבה כלפיהם - שעלולה לבוא על חשבון האהבה לאביהם - היא מתכון לאסון. או כך לפחות ניתן להסיק משני סרטים מדוברים שיצאו לאחרונה: ״אמא!״ של דארן ארונופסקי (״ברבור שחור״) ו-The Killing of a Scared Deer של יורגוס לנטימוס (״הלובסטר״, ״שן כלב״). שני הבמאים שזכו לתהילה בזכות סגנון קולנועי מובחן ועיסוק בנושאים מורבידיים בחרו להתעלל פיזית ונפשית בשתיים מהשחקניות המפורסמות ביותר בעולם: ג׳ניפר לורנס לוהקה לתפקיד אישה נטולת שם שנכנסת להריון מבעלה המשורר אצל ארונופסקי (והשניים הפכו לזוג במהלך העבודה על הסרט), ואילו ניקול קידמן מגלמת רופאה הנשואה למנתח לב ומגדלת את שני ילדיהם אצל לנטימוס.

מבלי לפזר ספויילרים, קשה להתעלם מקווי הדמיון בין שני הסרטים. ״אמא!״ מגולל את סיפורו של זוג נשוי שנמצא במשבר: האישה (לורנס) מכלה את ימיה בשיפוץ הבית רחב הידיים והמבודד שבו הם מתגוררים, בעוד שבעלה (חווייאר ברדאם) הוא משורר מוערך המתקשה להתמודד עם משבר כתיבה. זוג מלא תשוקה שנכנס במפתיע לחייהם (בגילומם של אד האריס ומישל פייפר) אומנם מסייע להחזיר ליבידו למשורר התשוש אבל משבש אף יותר את מצב העניינים ומכין את הקרקע למערכה האחרונה, שנעה בין סרט אימה דל-תקציב למחווה ל״תינוקה של רוזמרי״.

ניקול קידמן בסרטו של לנטימוס. מעמידה פנים שהיא מחוסרת הכרה
להמשך הפוסט

שון בייקר הפסיד את כל חסכונותיו - ובקרוב עשוי לזכות באוסקר

הקריירה הקולנועית של הבמאי האמריקאי כללה הלוואות, החלטות כלכליות שגויות וסרט עצמאי שצולם כולו באייפון. עכשיו הוא עשוי לכבוש את האוסקר עם ״פרויקט פלורידה״

לפני כעשור, שון בייקר, במאי ותסריטאי בן 46 שנולד וגדל בניו ג׳רזי, החליט לקחת סיכון מחושב: הוא משך את כל חסכונותיו - כמה עשרות אלפי דולרים - והשקיע אותם בהפצה עצמאית של סרטו השלישי, ״הנסיך מברודוויי״ (Prince of Broadway). זהו סרט עלילתי העוקב אחר מהגר מגאנה שמוכר תיקים וארנקים מזויפים ברחובות מנהטן, והוא הופק בתקציב של כ-40 אלף דולר. אחרי שביים שני סרטים בתקציבים צנועים אף יותר, בייקר קיווה שהפצה בניו יורק ולוס אנג׳לס תאפשר לסרט לקבל את החשיפה שהוא ראוי לה.

התקוות של בייקר היו בשמיים, אבל מהר מאוד הן נתקלו בחומת המציאות: הסרט גרף כ-25 אלף דולר בלבד והותיר אותו עם חובות. במקביל, הוא ניסה לגייס כשני מיליון דולר כדי לביים תסריט פרי עטו בשם ״פרויקט פלורידה״, אבל לא הצליח למצוא משקיעים.    

"פרויקט פלורידה". התסריט שכב במגירה במשך שנים
להמשך הפוסט

איך מתעדים אדם שרצח אישה ואכל אותה?

סרט דוקומנטרי חדש בשם "קניבה" מתעד את סיפורו המחריד של קניבל יפני שרצח ואכל סטודנטית בסורבון ב-1981. בגיל 68, הוא משחזר את ליל הרצח ומסרב להביע חרטה

איך מתעדים אדם שמעיד על עצמו כי הוא שואב הנאה ארוטית מאכילתן של נשים? וחשוב לא פחות - האם ראוי לתעד אדם כזה? האם יוצרים תיעודיים מחויבים לחשוף סיפורים אנושיים, קשים ומחרידים ככל שיהיו, כדי לספק הצצה לצדדיה האפלים של הנפש האנושית, או שיש סיפורים שעדיף לא לספר? ומה הצופה אמור לעשות כאשר מזמינים אותו לבלות שעה וחצי בנעליו של גבר יפני שרצח ואכל סטודנטית בת 25 כאשר השניים למדו ביחד בסורבון ב-1981?  

הסרט הדוקומנטרי Caniba של לוסיאן קסטינג-טיילור ו-ורנה פראוול מספק תשובות פרובוקטיביות וקשות לעיכול לשאלות הללו. מדובר בשני במאים חובבי אתגרים שזכו לתהילה בזכות היכולת שלהם לאתגר את הקהל. קסטינג-טיילור ופראוול, שביקרו בישראל בקיץ האחרון במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, סיפרו בריאיון ל״הארץ״ שהם לא מפחדים לעורר בצופים אי-נוחות, שעמום או גועל. ואכן, ״קניבה״ מעורר בצופיו תגובות אמביוולנטיות ואף שליליות. למעשה, זהו סרט כל כך קשה לצפייה עד שקשה להאמין שנמצא לו מימון ושהוא הוקרן בפסטיבל מסחרי כמו פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, שננעל אתמול.

קלוז אפ של סאגאווה מתוך הסרט. לא לבעלי לב חלש
צילום מסך מתוך הסרט
להמשך הפוסט

לנה דנהאם, שרה סילברמן ואחרים מספרים: למה אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כל כך הרבה שנים?

שי לחג: כוכבים אמריקאים מופיעים בסדרת רשת חדשה שבמסגרתה חמש נשים וגבר מספרים מדוע הם נמצאים כבר עשורים בטיפול. צפו בפרקים נבחרים

״קוראים לי לנה דנהאם ואני נמצאת בטיפול כבר 23 שנים״, כך מספרת בחיוך יוצרת ״בנות״ בסדרת רשת חדשה בבימויו של השחקן והבמאי אלכס קרפובסקי (ריי מ״בנות״). הסדרה, Shrink, מורכבת משישה פרקים באורך כשתי דקות במסגרתם חמש נשים וגבר אחד בגילאים שונים מישירים מבט למצלמה ומדברים באופן כנה וישיר על השנים (והעשורים) שבילו על ספת הפסיכולוג שלהם. בנוסף לראיונות, קרפובסקי שיתף פעולה עם המעצב הגרפי טדי בלנקס כדי ליצור קטעי אנימציה קצרים המספקים פרשנות יצירתית למונולוגים השונים.

״מבחינתי ׳יום טוב׳ היה יום שבו לא פגעתי באף אחד, לא איחרתי באופן מוגזם לשום מקום וכולם פחות או יותר מרוצים. כנראה שכעת אפשר ללכת לישון״, אומרת דנהאם בטון יבש. בהמשך היא מסבירה כי הוריה שלחו אותה לטיפול ״כיוון שהיו לי המון פחדים: פחדתי משרוכי נעליים, מכלבים, ממגזינים שהושארו במקומות ציבוריים. הם קיוו שאני אזדקק למפגש אחד בשבוע, אבל בסופו של דבר הלכתי שלוש פעמים בשבוע״.

דנהאם. הוריה שלחו אותו לטיפול בגיל שבע
קרייג בלקנהורן / HBO / יס
להמשך הפוסט

האם התעללות בכלבים היא אמנות?

מוזיאון הגוגנהיים במנהטן עומד במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות החלטתו להסיר מתערוכה חדשה עבודה המתעדת התעללות בכלבי פיטבול, ועבודה נוספת שבמרכזה חרקים וזוחלים חיים

מוזיאון הגוגנהיים שבמנהטן הודיע ביום שני כי מנהליו החליטו להסיר שלוש עבודות שנויות במחלוקת מתערוכה חדשה ומדוברת בשם ״אמנות וסין אחרי 1989: תיאטרון העולם״ בעקבות איומים אלימים של פעילים למען זכויות בעלי חיים. ההודעה התקשורתית הזו הגיעה במפתיע לאחר שדוברות המוזיאון דחתה את ההאשמות נגד התערוכה והצהירה ביום חמישי שעבר כי העבודות יוצגו כפי שנקבע מראש. כעת, בעקבות איומים "חריגים בעוצמתם", נמסר מהמוזיאון כי אוצרי התערוכה ומנהלי המוסד ״חשים ייאוש״ מהצנזורה העצמית שנכפתה עליהם.

ההודעה הרשמית של מוזיאון פורסמה שלשום בתקשורת האמריקאית והכריזה כי הוחלט להסיר שלוש עבודות - ״כלבים שאינם יכולים לגעת זה בזה״ (2003), ״תיאטרון העולם״ (1993) ו- Case Study of Transference מ-1994 - ״מחשש לביטחונם של מבקרים בתערוכה״. בהודעה צוין כי העבודות המדוברות ״הוצגו בעבר במוזיאון באסיה, אירופה וארה״ב, והגוגנהיים מצטער להודיע כי איומים מפורשים וחוזרים באלימות הם שחייבו את המוזיאון להסירן״. בהמשך נכתב כי ״חופש הביטוי תמיד היה - ותמיד יהיה - ערך מרכזי בגוגנהיים״.  

מתוך העבודה "כלבים שאינם יכולים לגעת זה בזה" של זוג האמנים הסיני סון יואן ופאנג יו. הוסרה בעקבות איומים
סון יואן ופנג יו
להמשך הפוסט

נשים צלמות? "ניקון" לא הצליחה למצוא כאלו

קמפיין חדש שנועד להשיק מצלמה משוכללת כלל 32 צלמים ואף לא צלמת אחת. החברה התנצלה - אבל המחאה ברשת מסרבת לגווע

נשים צלמות, יש דבר כזה בכלל? ובכן, לפי קמפיין חדש ומעורר סערה של חברת ״ניקון״ - התשובה הקצרה היא ״לא״ (והתשובה הארוכה והמתחמקת שנועדה לצנן תגובות נזעמות היא ״אולי, אבל לא הצלחנו לאתר אף אחת מהן״). במסגרת הקמפיין המדובר, שנועד לקדם את המצלמה החדשה Nikon D850, החברה חילקה 32 מצלמות ל-32 צלמים ברחבי העולם. במסגרת הניסיון המודע לעצמו למתג את המצלמה כטכנולוגיה מסעירה, מתקדמת וגלובלית, לקמפיין גויסו צלמים מאפריקה, אסיה והמזרח התיכון המתמחים בתחומים שונים: ספורט, טבע, מסעות, עיתונות וכו׳. הבעיה היחידה היתה שכל המשתתפים שנבחרו להשתעשע עם המצלמה הם גברים, החלטה שהובילה למחאה נרחבת נגד החברה מצד צלמות מובילות, ובהן מליסה ליטל, נשיאת ״הארגון הלאומי של צלמי עיתונות״ אשר כינתה את ההחלטה ״סטירת לחי המבקשת לבטל את ההישגים שהצלחנו להשיג בעשרים השנה האחרונות בתעשייה״.  

הקמפיין הושק דרך חשבון האינסטגרם והטוויטר של NikonAsia באמצעות תמונה קבוצתית שכללה את כל המשתתפים. אולם, לאחר שמספר צלמות שיתפו את התמונה בטוויטר לצד ציוצים שמחו על כך שאף אישה לא נבחרה לקמפיין היא נעלמה באורח מסתורי מהרשתות החברתיות (וממשיכה להתגלגל ברשת בזכות צילומי המסך של מובילות המחאה). בהודעת התנצלות רשמית ש״ניקון״ פרסמה לפני מספר ימים בחשבון הטוויטר Nikon Asia החברה מסרה כי ״פנינו למספר צלמות אבל לצערנו אף מהן לא יכלה להשתתף בפרויקט. אנחנו מכירים בכך שהיינו צריכים להפנות לכך יותר משאבים ולשים על כך דגש״. חשבון הטוויטר הרשמי של Nikon USA פרסם שורת התנצלויות. בין היתר, נכתב כי ״אנו מתנצלים על התקרית. אנחנו עובדים עם צלמות בעלות כשרון ונמשיך לפעול כדי לתת ייצוג משמעותי יותר לנשים״.

התמונה שהשיקה את הקמפיין של ניקון - והוסרה מטוויטר בעקבות המחאה
להמשך הפוסט

מקולומביה לדכאו: ייסורי סלינג׳ר הצעיר

סרט עלילתי חדש בכיכובם של ניקולס הולט וקווין ספייסי מתעד את השנים בהן סלינג׳ר כתב את ״התפסן בשדה השיפון״. לדברי הבמאי, אם הסופר המתבודד היה בחיים זה היה נגמר בתביעה

כשדני סטרונג, שחקן טלוויזיה מוכר (״מד מן״, ״באפי ציידת הערפדים״, ״בנות גילמור״), תסריטאי ובמאי, נשאל איך הסופר ג׳רום דייוויד סלינג׳ר היה מגיב לסרטו העלילתי החדש, ״המורד בשדה השיפון״ (Rebel in the Rye), הוא מחייך לרגע ואז אומר בביטחון, ״זה היה נגמר בתביעה משפטית. אין ספק״. אבל סטרונג זכה מן ההפקר: הסופר האמריקאי הנודע מת בינואר 2010 לאחר עשרות שנים של התבודדות בביתו שבקורניש, עיירה קטנה בניו המפשייר שהפכה למוקד עלייה לרגל למעריציו של מחבר ״התפסן בשדה השיפון״. מאז מותו סלינג׳ר הספיק לככב בעשרות כתבות, ספרים, סרטים דוקומנטריים - וכעת גם בסרט עלילתי ראשון על שנותיו הראשונות כסופר.

״המורד בשדה השיפון״, אשר מוקרן בימים אלו בארה״ב, זכה להקרנת טרום-בכורה חגיגית בנוכחות סטרונג בבית הקולנוע IFC Center שבווילג׳ ביום חמישי שעבר. סטרונג סיפר לנוכחים על מסלול החתחתים שנאלץ לעבור לאחר שהחליט להקדיש את סרטו לסופר שתיעב קולנוע (כפי שהסרט מזכיר לצופיו, אחרי ש״התפסן״ זכה להצלחה מפתיעה סלינג׳ר סירב למכור את הזכויות לבמאים מוערכים כמו בילי ויילדר ואיליה קאזאן). לדברי סטרונג, ״לפני כחמש שנים נתקלתי בביוגרפיה על סלינג׳ר בשם ׳סלינג׳ר: חיים׳ (של קנת סלוונסקי, אשר חתום כתסריטאי-שותף על ״המורד בשדה השיפון״) בחנות ספרים, והתחלתי לקרוא אותה בשקיקה. כמובן, ידעתי ש'התפסן בשדה השיפון׳ הפך מאז פרסומו לגביע הקדוש של הוליווד. כולם רצו לעבד אותו לקולנוע אבל סלינג׳ר סירב למכור את הזכויות״.

הולט ב"המורד בשדה השיפון". הלם קרב וחסך אבהי
להמשך הפוסט

כך הצילה גל גדות את הקיץ של הוליווד

אחרי קיץ נוסף של המשכונים, המשכונים והמשכונים, מכירות הכרטיסים בארצות הברית היו הגרועות ביותר מאז 1995. ולאיזה מקום הגיע ״וונדר וומן״ של גדות?

בסוף השבוע האחרון רשתות הקולנוע בארצות הברית דיווחו על רווחים של 74.7 מיליון דולר כתוצאה ממכירת כרטיסים. הנתון הזה אולי נשמע מרשים, אבל למעשה מדובר בירידה תלולה של 25 אחוז מהרווחים ביחס לסוף השבוע המקביל בשנה שעברה. באופן לא מפתיע, שלושת הסרטים הרווחיים ביותר של קיץ 2017 בארה״ב היו סרטי גיבורי-על של האולפנים הגדולים: ״וונדר וומן״ של וורנר התברג במקום הראשון עם הכנסות של 409 מיליון דולר, ״שומרי הגלקסיה 2״ של דיסני הכניס 390 מיליון דולר, ואילו ״ספיידרמן: השיבה הביתה״ של סוני הכניס 324 מיליון דולר.

הנתונים הללו פורסמו אמש בכתבה של ״הניו יורק טיימס״ אשר עסקה בירידה בהכנסות בהוליווד בשנים האחרונות. בין השאר, דווח על ירידה של 16 אחוזים בהכנסות ממכירת כרטיסים בארה״ב בעונת הקיץ, שמתחילה באופן רשמי ביום שישי הראשון של מאי ומסתיימת בסוף השבוע הארוך של Labor Day, שהגיע אתמול לסיומו. למעשה, ההכנסות הכוללות של קיץ 2017 בארה"ב היו הנמוכות ביותר מאז 1995. לטענת ה״טיימס״, האולפנים הגדולים מקווים להתאושש בזכות סרטי סתיו מדוברים: העיבוד החדש ל-It של סטיבן קינג, סרט ההמשך המדובר ״בלייד ראנר 2049״ בכיכובם של ריאן גוסלינג והריסון פורד, ושני סרטים בז'אנר החביב על הוליווד, גיבורי-על: ״ליגת הצדק״ שיעלה לאקרנים בנובמבר וישיב למסכים את הכוכבת המפתיעה של הקיץ, גל גדות, והמשכון נוסף בסדרת ״ת׳ור״.   

גל גדות. כוח העל של הוליווד בקיץ 2017
קליי אינוס / אי-פי
להמשך הפוסט

סדרת הטלוויזיה הראשונה של פייסבוק: פורנו רגשי

פייסבוק השיקה השבוע בקול תרועה רמה סדרה בת 12 פרקים המבוססת על בלוג הצילום הפופולרי Humans of New York. התוצאה היא סדרת דוקו נצלנית ושטחית שהופכת טרגיות לקליקבייטס

פייסבוק העלתה אתמול (שלישי) את שני הפרקים הראשונים בסדרה הראשונה בהפקתה, Humans of New York: The Series, המבוססת על בלוג הצילום המצליח והספרים בעלי אותו שם של הצלם האמריקאי ברנדון סטנטון. המותג של סטנטון, שהחל לתעד ניו יורקרים ב-2010, הפך בשנים האחרונות להצלחה ויראלית באמצעות חשבון פייסבוק עם למעלה מ-18 מיליון עוקבים, חשבון אינסטגרם של למעלה מ-8 מיליון עוקבים ושלושה ספרים שהתברגו ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

כעת, כאמור, סטנטון הפך את הבלוג לסדרה דוקומנטרית של 12 פרקים הנעים בין רבע שעה ל-25 דקות לפרק. הפרקים יופצו באופן בלעדי בעמוד הפייסבוק של הסדרה ודרך הפלטפורמה החדשה של פייסבוק, שנקראת Watch (הטריילר, שהופץ בשבוע שעבר בפייסבוק, גרף מעל 5 מיליון צפיות). בחודשים האחרונים הכריזה פייסבוק על כוונתה להיכנס לשוק הטלוויזיה הצפוף והתחרותי מתמיד ולהשקיע מיליונים בפיתוח תוכן מקורי. בתחילת אוגוסט הרשת החברתית הודיעה כי במסגרת Facebook Watch יהיו תכנים מקוריים, תכני גולשים והמלצות מותאמות אישית המבוססות על התכנים שבהם צפו חברי הפייסבוק של כל משתמש.

מתוך הסדרה. שתי דקות של תהילה תמורת וידוי חושפני
עמוד הפייסבוק Humans of New York: The Series
להמשך הפוסט

כמה במאיות נכנסו לסקר הקומדיות של ה-BBC?

הסקר השנתי של ה-BBC הוקדש הפעם לקומדיות וכלל את בחירותיהם של 253 מבקרים ומבקרות מרחבי העולם, בהן גם אני. צפו בשני סרטים שהתברגו לעשירייה שלי

מדי שנה ה-BBC הבריטי עורך סקר רב-משתתפים בניסיון למפות ולהגדיר מחדש את הקאנון הקולנועי בז׳אנרים השונים. השנה התבקשו 118 מבקרות (ואני ביניהן) ו-135 מבקרים (ובהם מבקר הקולנוע של ״הארץ״, אורי קליין) מ-52 מדינות לבחור את עשר הקומדיות האהובות עליהם מכל הזמנים. באופן מעניין, ההזמנה הרשמית שנשלחה למבקרים לפני מספר חודשים הבהירה כי ״הנימוק המכריע לבחירה בסרט מסוים צריך להיות האהבה שלכם כלפיו״. כלומר, יוזמי הסקר ביקשו להימנע מרשימה צפויה של סרטים ״חשובים״ והפצירו במבקרים לבחור סרטים שריגשו או הצחיקו אותם באופן אישי.

התוצאה היא בחירות מגוונות להפליא הכוללות ״חשודים מיידים״ (וודי אלן, בילי ויילדר, האחים מרקס, מונטי פייתון, באסטר קיטון) לצד סרטים קצרים, יצירות אוונגרד מאתגרות, יצירות שמעט מאוד אנשים שמעו עליהן וכן סרטים שמאתגרים את ההגדרה "קומדיה" ("ספרות זולה" של טרנטינו למשל). על אף שבסקר נכללו מאות קומדיות שונות, בסופו של דבר העשירייה הפותחת לא כללה הפתעות: ״חמים וטעים״ בכיכובה של מרלין מונרו ובבימויו של אשף הקומדיה ויילדר הגיע למקום הראשון, ״ד״ר סטריינג׳לאב״ האקטואלי להחריד הגיע למקום השני, ו״הרומן של עם אנני״ של וודי אלן (שרבים מסרטיו מככבים ברשימה) התברג במקום השלישי. הקומדיה האמריקאית האהובה ״לקום אתמול בבוקר״ של הרולד רמיס ו״מרק ברווז״ של האחים מרקס סוגרים את החמישייה הפותחת.

מתוך הקומדיה הסוריאליסטית "חרציות". אחד משלושה סרטים של במאיות שהתברג לרשימת המאה
להמשך הפוסט

"נאצים מזדיינים": הוליווד יוצאת נגד טראמפ, ואין לה כוונה להיות מנומסת

האירועים בווירג׳יניה גרמו לכוכבי הוליווד לזנוח את הקודים הדיפלומטיים ולצייץ קללות וגינויים בטוויטר. ג׳ון סטיוארט הצטרף למגנים במופע סטנד-אפ מאולתר, וג׳ניפר לורנס השיקה קמפיין משעשע

לצד החדשות מאירופה, השבוע שעבר סימן נקודת שפל נוספת בממשל טראמפ לאחר שהנשיא סירב לגנות את תנועת "העליונות הלבנה" ותומכיה בעקבות ההפגנות ואירוע הדריסה בווירג׳יניה. הגינוי של ״אלימות משני הצדדים״ ומסיבת העיתונאים שבה טראמפ השווה בין ניאו-נאצים למפגיני שמאל גרמו לרבים בהוליווד להתייצב נגדו בפומבי ולצייץ נגדו בטוויטר. זוהי אינה הפעם הראשונה שהוליווד מוחה נגד התנהגותו חסרת הרסן של הנשיא הרפובליקאי, אבל נדמה כי האירועים האחרונים הובילו לגינוי נרחב וסוער יותר מכפי שראינו עד כה.

צפו: דה-נירו ובולדווין בהפגנה נגד טראמפ

מתוך הקמפיין החדש של ג'ניפר לורנס. מזמינה מעריצים להשתכר איתה כדי להילחם בהון-שלטון
מתוך ערוץ היוטיוב Omaze
להמשך הפוסט

האפליקציה שרוצה להיות ה-BFF שלכם

אפליקציה חדשה בשם "רפליקה" משתמשת באינטליגנציה מלאכותית כדי ללמוד מי אתם - ולהפוך לחברה הכי טובה שלכם (וגם לפסיכולוג). אבל האם זה עובד?

זה מתחיל משאלות סתמיות וכלליות כמו ״מה שלומך?״ ו״איך היה היום שלך?״ ועובר מהר מאוד לתהיות קיומיות בסגנון ״מהי הצלחה בעיניך?״ או ״מה היית עושה עם כמות אינסופית של זמן וכסף״?. ״רפליקה״ (Replika), אפליקציה חדשה מבוססת צ׳אט, משתמשת בבינה מלאכותית (AI) כדי ״לדובב״ את משתמשיה וללמוד להכיר אותם: מה הם אוהבים, מה מפחיד אותם, על מה הם חולמים, איך הם מתבטאים, מה משפיע על מצב הרוח שלהם ומיהם החברים הכי קרובים שלהם. כדי להשיג את המטרה השאפתנית הזו, האפליקציה שולחת למשתמשיה שורה ארוכה של שאלות ועונה תשובות במהירות המאפיינת מענה אנושי (תוך שניות בודדות).

כדי להוריד את ״רפליקה״ ללא תשלום למכשיר הנייד דרוש ״קוד הזמנה״ שאותו ניתן לקבל לאחר שנרשמים דרך האתר הרשמי. האפליקציה - שהיא למעשה צ׳טבוט מתוחכם (תוכנה המתמחה בניהול שיחות טקסטואליות עם בני אדם) - הושקה דרך החנות של ״אפל״ במארס האחרון. אולם, בעקבות סיקור נלהב במספר אתרים אמריקאיים היא הפכה לאחרונה לפופולארית במיוחד ולפיכך יש רשימת המתנה לקודי הזמנה. מייסדת החברה, ג׳נייה קוידה, מספרת כי הרעיון נולד לאחר שאחד מחבריה הקרובים ביותר, יזם ומהנדס תוכנה בשם רומן מזוריסקו, מת בתאונה ב-2015. בעקבות האובדן הפתאומי היא ביקשה מהמתכנתים בחברה בה עבדה לייצר תוכנת בינה מלאכותית שתהווה העתק דיגיטלי מדויק ככל הניתן של רומן, אשר יוכל ״לתקשר״ איתה ולענות לה.   

מתוך הסרט "היא". החזון הזה רחוק מלהתגשם
להמשך הפוסט

איבדה את ידיה - והחלה לצייר

לורנזה בוטנר נולדה כגבר ואיבדה את שתי ידיה בגיל שמונה, אבל זה לא מנע ממנה להפוך לציירת מבריקה. כעת עבודותיה מוצגות בדוקומנטה שבקאסל לצד עבודות של אחייניתו של פרויד, שגם היא לא זכתה להכרה הראויה

הסיפור הבא מופלא כל כך שזה רק עניין של זמן עד שהוליווד תגלה אותו: לורנזה בוטנר היתה ציירת קווירית קטועת ידיים שנולדה כגבר בשם ארנסט לורנז בוטנר (Ernst Lorenz Böttner) ב-1959 למשפחה גרמנית שהתגוררה בצ'ילה. בגיל שמונה, בעקבות תאונה טרגית, בוטנר התחשמלה והרופאים נאלצו לקטוע את שתי ידיה. בעקבות התאונה ותהליך השיקום הארוך - שכלל ניתוחים פלסטיים רבים - המשפחה עברה להתגורר בגרמניה. על אף הפציעה הקשה, בוטנר סירבה להתייחס לעצמה כנכה או מוגבלת. היא פיתחה עניין בריקוד (בעיקר סטפס ובלט קלאסי) ובהמשך החלה ללמוד לצייר באמצעות הרגליים והפה.

היא למדה ציור באקדמיה לאמנות בעיר הגרמנית קאסל - שהתפרסמה בעיקר בזכות תערוכת האמנות "דוקומנטה" המתקיימת בה מדי חמש שנים. במהלך לימודיה לורנזה - שבאותה עת עדיין הזדהתה כלורנז - שינתה את שמה והחלה לצייר ולצלם פורטרטים עצמיים המדגישים את זהותה הקווירית ואת הנזילות המגדרית שלה. כעת העבודות הללו, אשר חלקן נעשו באמצעות כפות רגליה ופיה, מוצגות כחלק מהמהדורה ה-14 של "דוקומנטה" שנערכת בקאסל בימים אלו.

מבחר מעבודותיה של בוטנר, כפי שהן מוצגות בדוקומנטה
דוקומנטה
להמשך הפוסט

מתחמם: מדריך המלצות לפסטיבלי הקולנוע של הקיץ

פסטיבלי יוני מציעים מאות סרטים חדשים, סדנאות מיוחדות ובכורות של קולנוע ישראלי. פתחו יומנים ואל תשכחו לשחק במשחק לכל המשפחה "מי יבטל ברגע האחרון בגלל ה-BDS?"

עונת גיבורי-העל, היתושים, הלחות והמלחמות בפתח, ואיתה גם פסטיבלי הקיץ המעולים. כמו בכל שנה, הפסטיבלים המוקדשים לקולנוע יכללו אורחים מחו"ל (למעט אלו שיבריזו ברגע האחרון בגלל ה-BDS), סדנאות מיוחדות והקרנות בכורה של קולנוע ישראלי ועולמי. הבלוג יוצא, לראשונה בתולדותיו, לחופשת קיץ של חודשיים, אבל הנה כמה המלצות חגיגיות לטובת מי שנשאר בארץ הקודש:

1. הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה (1-10 ביוני, סינמטק תל אביב)

"באפי ציידת הערפדים". עורך הסדרה יתארח בפסטיבל סרטי הסטודנטים ופרקים נבחרים יוקרנו בבית רומנו
להמשך הפוסט

משוחררת: החיים החדשים של צ'לסי מאנינג

אחרי החנינה מאובמה, האסירה המשוחררת שהדליפה מסמכים לויקיליקס הפכה בימים האחרונים לאושיית רשת וחשפה את פניה החדשות בטוויטר

מאי הוא חודש מוצלח במיוחד עבור ויקיליקס: בעוד שההאשמות באונס נגד מייסד אתר ההדלפות, ג׳וליאן אסאנג׳, נסגרו לפני מספר ימים, צ׳לסי מאנינג, אשר הדליפה לארגון מאות אלפי מסמכים מצבא ארה"ב, שוחררה ביום רביעי מהכלא לאחר שבע שנות מאסר. מאנינג, אשר שירתה במודיעין האמריקאי כגבר בשם ברדלי מאנינג ועברה בכלא טיפול הורמונלי לשינוי מין, הדליפה לויקיליקס חומרים חסויים שחשפו את צדדיה האפלים של ״המלחמה על הטרור״ בעיראק ובאפגינסטן.

גם לאחר הרשעתה ב-2013 בעשרים סעיפי אישום - ובהם עבירה על חוק הביון והונאה ממוחשבת - מאנינג המשיכה לייצר כותרות בעקביות בגלל בקשותיה לקבל טיפול הורמונלי בכלא ובהמשך הדכאון ממנה סבלה ושני ניסיונות התאבדות בתאה. היא הפכה לדמות מעוררת מחלוקת בארה"ב ובעולם, כאשר רבים רואים בה סמל לצורך בשקיפות ובהדלפות ואחרים טוענים בתוקף כי המידע החסוי שהדליפה סיכן את בטחונם של אמריקאים. בימיו האחרונים בתפקיד הנשיא לשעבר ברק אובמה ניצל את סמכותו והחליט לקצר משמעותית את העונש החמור שנגזר עליה - 35 שנות מאסר - ולהעניק לה חנינה.  

תמונת הנצחון של מאנינג, אתמול
מתוך חשבון הטוויטר של צ'לסי מאנינג
להמשך הפוסט

I Love Dick: זו לא סדרה על סקס

אחרי ״טרנספרנט״, הסדרה החדשה של ג׳יל סולוויי מציעה ארבע שעות של תשוקה נשית, היסטוריה פמיניסטית וקווין בייקון

קווין בייקון גוזז טלה כשהוא עירום למחצה. קווין בייקון יושב וצופה בזוג מקיים יחסי מין. קווין בייקון אוחז בשערה של אישה ושואל אם היא רוצה לשכב איתו. קווין בייקון נכנס באיטיות מהפנטת לבריכה עגולה באמצע המדבר כשהוא עירום כביום היוולדו. קווין בייקון מצווה על אישה ״אל תגמרי״ ואז, כשהיא מגיעה לסיפוק, אומר בטון יבש ״תגמרי כעת״.

התשוקה הנשית, פנים רבות לה - ואת כולן ג׳יל סולוויי מבקשת לחקור בסדרה החדשה שלה, I Love Dick, המבוססת על ספרה הביוגרפי והנועז של כריס קראוס (המשמשת כיועצת אמנותית). שמונת הפרקים, אשר עלו בסוף השבוע האחרון לאמזון פריים, מגוללים את סיפורה של במאית וכותבת מתוסכלת בשם כריס קראוס (קתרין האן מ״טרנספרנט״), אשר מוצאת את עצמה במרפה שבטקסס - עיירה שנמצאת בסוף העולם שמאלה, אבל מצליחה למשוך אליה אקדמאים ואמנים מתוסכלים בזכות אקדמיה לאמנויות המציעה תוכניות יוקרתיות לחוקרים ולסופרים. בעלה של קראוס, סילבר (השחקן הקומי גריפין דון) מתקבל לתוכנית הכתיבה בניהולו של דיק גארט (בייקון), קריקטורה של אמן מצליח ומסתורי שחי בגפו בחווה רחבת ידיים ומגיע לעיירה כשהוא רכוב על סוס.

קווין בייקון. מתמחה באמנות קונספטואלית
צילום מסך
להמשך הפוסט

מרטיר או אנס? לפצח את אסאנג'

הבמאית זוכת האוסקר לורה פויטרס תיעדה את מייסד ויקיליקס במשך שבע שנים והתוצאה היא סרט תיעודי חדש ומשובח העוסק, בין היתר, בהדלפות, הילארי קלינטון וליידי גאגא

בסצנת הפתיחה של ״סיכון״ (Risk), סרטה החדש של הבמאית הדוקומנטרית זוכת האוסקר לורה פויטרס, עורכת ועיתונאית בשם שרה האריסון יושבת סמוך למייסד ויקיליקס, ג׳וליאן אסאנג׳ ומנסה להשיג בטלפון את מזכירת המדינה הילארי קלינטון. השנה היא 2011, ואסאנג׳ מנסה להזהיר את הבית הלבן שבתוך שעות - או דקות - ספורות ויקיליקס ידליפו אלפי מסמכים שעלולים להביך מאוד את וושינגטון. כאשר הקול הסמכותי והגברי מצידו השני של הקו מסרב לקשר את האריסון לקלינטון או לעוזריה, אסאנג׳ מאבד סבלנות, חוטף את מכשיר הטלפון ומסביר בטון יבש וסמכותי, ״תקשיב לי - לנו אין כרגע שום בעיה. לכם יש בעיה״.

שש שנים מאוחר יותר הניסיון הכושל להשיג את קלינטון בטלפון, ואולי גם ללמד אותה דבר או שניים על אבטחת מיילים ועל הדלפות, מהווה רגע קשה לעיכול עבור צופים שראו איך דונלד טראמפ ניהל מסע בחירות רווי השמצות שנעזר משמעותית בויקיליקס ובגיבוי שהארגון מקבל לכאורה מגורמים ברוסיה. פויטרס, שצילמה את אסאנג׳ וחבורתו במשך שבע שנים, מציגה דיוקן מורכב של מי שהפך מלוחם חופש והאקר נערץ שמאמין בשקיפות בכל מחיר לגורם מכריע במערכת הבחירות האמריקאית ולמי שמשרת בעיקר את האינטרסים של עצמו.

אסאנג' בדרכו לשגרירות אקוודור
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

הסרט ההוליוודי המגוחך שמנסה לחסל את פייסבוק

״המעגל״, הפקה עטורת כוכבים עם אמה ווטסון וטום הנקס, משרטט חזון דיסטופי שבו תאגיד טכנולוגיה כל-יכול מייצר עולם נטול פרטיות. נשמע מוכר?

זוכרים את מייסון (אלר קולטריין), הילד ההיפי חובב היערות ושונא הטכנולוגיה שהתבגר לנגד עיננו ב״התבגרות״ (Boyhood)? כעת מסתבר שהוא הפך לצעיר היפי חובב יערות ושונא טכנולוגיה שמגלם את חבר הילדות התמים של צעירה בשם מיי (אמה ווטסון מסרטי ״הארי פוטר״) בסרט ההוליוודי החדש ״המעגל״. כשרון המשחק של קולטריין, שהתבגר מול מצלמתו של ריצ׳רד לינקלייטר במשך 12 שנים, מוטל בספק - אבל זו הבעיה הכי קטנה של ״המעגל״, אשר נחשף ביום חמישי בפסטיבל טרייבקה ועלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים בארה״ב.

הכשלון הקופתי והביקורתי של ״המעגל״ (אשר הכניס פחות מעשרה מיליון דולר בסופ״ש הראשון לעלייתו) מפתיע לכאורה: מדובר בהפקת ענק בכיכובם של ווטסון וטום הנקס ובבימויו של ג'יימס פונסולדט, אשר פרץ לתודעה עם שני סרטי אינדי צנועים אך מקסימים שקנו לו קהל אוהדים נאמן (The End of the Tour ו- The Spectacular Now). בנוסף לכוכבים, התסריט מבוסס על רב המכר של דייב אגרס מ-2013, המשרטט דיסטופיה עתידנית במסגרתה רשת חברתית בשם ״המעגל״ (The Circle) מבקשת ליצור עולם תאגידי המוחק כל שום אפשרות לפרטיות. אם הסדרה הבריטית ״מראה שחורה״ הצליחה לרתק צופים במשך שלוש עונות עם שאלות דומות - למה שסרט הוליוודי עטור כוכבים יתקשה לשחזר את ההצלחה?

ווטסון. תרחיקו את הרמיוני מהאינסטגרם
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

יש לכם סוד אפל? הגיע הזמן לווידוי

האמנית סופי קאל מזמינה אתכם להגיע בסוף השבוע הקרוב לבית הקברות גרין-ווד שבברוקלין וללחוש באוזניה את הסודות הכמוסים שלכם בפרויקט אמנותי חדש שיימשך 25 שנים

לאמנית הצרפתייה סופי קאל, כך נראה, יש סבלנות אינסופית: יצירת האמנות החדשה שלה, ״כאן טמונים סודותיהם של מבקרי בית הקברות גרין-ווד״, תוצג לראשונה בסוף השבוע הקרוב ותמשך לא פחות מ-25 שנים. ביום שבת וראשון הקרובים, בין השעות 12 לחמש בערב, קאל תמתין לקהל בבית הקברות היפהפה בשכונת סאנסט פארק שבברוקלין ותבקש מהמבקרים לחלוק עמה את סודותיהם האפלים ביותר. ״אני לא אדע את שמך, לא אצלם אותך - והסיפור שתספר לי יישאר בעילום שם לנצח״, קאל כותבת באתר המוקדש לפרויקט.

במסגרת העבודה, המבקרים מוזמנים ללחוש את סודותיהם באוזנה של קאל, אשר תכתוב אותם על פיסת נייר שאותה היא תכניס למעטפה. אפשרות אחרת היא לכתוב את הסיפור מראש, להקריא אותו לקאל ואז להכניס אותו למעטפה בעצמך. המעטפות יוכנסו לחלקת קבר שבית הקברות הסכים להקצות לקאל למשך 25 שנים לפחות. בעוד שקאל עצמה תכתוב את הסודות ותטמין אותם באדמה במהלך יומיים בלבד, בשנים הקרובות מבקרים מוזמנים להוסיף סודות לפרויקט, שיהפוך את החלקה למעין כותל. לדבריה, ״בכל פעם שהקבר יתמלא במעטפות עד אפס מקום, אני אארגן טקס במסגרתו אשרוף את הסודות ואת המעטפות שהצליחו לשרוד את פגעי הטבע״.  

סופי קאל. כמו כומר בתא הוידוי
יח"צ
להמשך הפוסט

פסטיבל טרייבקה: דנהאם, ג׳והנסון, הנקס ומרינה אברמוביץ׳

פסטיבל הקולנוע הניו יורקי ייפתח היום עם שלל בכורות, שיחות עם יוצרים, סרטי מציאות מדומה וגם כמה נציגים לקולנוע הישראלי

המהדורה ה-16 של פסטיבל טרייבקה תפתח היום (רביעי) בניו יורק ותמשך עד ה-30 באפריל. בנוסף לסרטים, בשנים האחרונות הפסטיבל שם דגש על מציאות וירטואלית - אשר תככב השנה במוקד ה-Virtual Arcade, וכן על סדרות טלוויזיה, שיחות עם בכירים בתעשייה ופאנלים.

המסגרת שנקראת Tribeca Talks תכלול השנה שורה ארוכה של שיחות מסקרנות: לנה דנהאם תשוחח עם ג׳ני קונור (המפיקה-שותפה של ״בנות״, שגם ביימה את הפרק האחרון של הסדרה); במאי האינדי נואה באומבאך יגיע לדבר על הקריירה שלו (ועל סרטו החדש שיוקרן בבכורה בפסטיבל קאן בחודש הבא) עם השחקן דסטין הופמן; סקרלט ג׳והנסון, שמככבת בימים אלו ב״הרוח במעטפת״, תדבר עם הבמאי ג'ון פאברו; ״הבוס״ ברוס ספרינגסטין יגיע לשוחח עם טום הנקס על מוזיקה, קולנוע ומיתוסים אמריקאיים; הרוקסטאר של עולם הפרפומנס, מרינה אברמוביץ׳, תראיין את הבמאי זוכה האוסקר אלחנרדו אינאריטו (״בירדמן״); ואילו הבמאית זוכת האוסקר קתרין ביגלו (״מטען הכאב״) תתאר את תהליך העבודה על The Protectors, סרט קצר שנעשה בטכנולוגיית מציאות מדומה ומאפשר לצופים לטייל בתוך שמורת טבע אפריקאית (ואולי, אם תשרה עליה הרוח, ביגלו גם תסכים לחשוף כמה פרטים על הפיצ׳ר החדש והמדובר שלה, ״דטרויט״, שיעלה לאקרנים בקיץ הקרוב).

מרינה אברמוביץ'. לשם שינוי, היא בתפקיד המראיינת
להמשך הפוסט

זה ייגמר בבכי: איך ״בנות״ תסתיים?

יהיה צדק פואטי אם סדרה שעסקה בצעירות אבודות, נרקסיסטיות ומרוכזות בעצמן תסתיים בפרק העוסק בהורות ומשמעותה. רגע לפני פרידה, שלושה תרחישים אפשריים לפרק הסיום

באחד מהראיונות הראשונים לקראת עלייתה של ״בנות״ ב-2012, לנה דנהאם הסבירה כי הסדרה החדשה שלה ממוקמת בטווח שבין הרפתקאות הנעורים של ״אחת שיודעת״ לחיפוש הרומנטי של גיבורות ״סקס והעיר הגדולה״. לדבריה, בעוד שנעשו לא מעט סדרות על גיל ההתבגרות האמריקאי, והסדרה המשפיעה על קארי ברדשאו (שרה ג׳סיקה פארקר) וחברותיה עסקה בנשים רווקות בשנות השלושים לחייהן, היא רצתה לעסוק בחיפוש העצמי של שנות העשרים - כאשר העולם מתחיל לשאול אותך מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה.   

שש עונות מאוחר יותר, ״בנות״ תגיע ביום ראשון לסיומה בפרק העשירי של העונה האחרונה. מאז 2012 דנהאם הוכיחה שהיא יוצרת וכותבת בעלת כשרון נדיר. היא לא היססה לשבור את התבנית המלודרמטית של הסדרה לטובת פרקים שעמדו בזכות עצמם (כמו הפרק השלישי של העונה הנוכחית), לנפץ פרות קדושות בכל הקשור לדימוי הגוף הנשי ובמקביל להעמיק ולפתח את הדמויות הגבריות: אדם, ריי ואלייז׳ה. והיא גם לימדה אותנו שלפעמים הכי חשוב זה לדעת לרקוד לבד:

האנה ואמא שלה בימים שמחים יותר, אי-שם בעונה החמישית
צילום מסך
להמשך הפוסט

"להסיר ולהשמיד!": הציור שמטלטל את ארצות הברית

ציור של האמנית הלבנה דנה שוץ המתאר גופה של נער שחור שנרצח במיסיסיפי ב-1955 גרר סערה תקשורתית שכללה עצומה הקוראת להשמדתו והפגנות במוזיאון הוויטני, שבו הוא מוצג

ציור של הציירת האמריקאית המצליחה דנה שוץ (40) המוצג בימים אלו בבינאלה לאמנות במוזיאון וויטני שבניו יורק מטלטל בשבועות האחרונים את סצנת האמנות האמריקאית. הציור, המבוסס על תמונה מפורסמת וקשה לצפייה של גופת הנער האפרו-אמריקאי אמט טיל מונחת בארון קבורה פתוח ב-1955, עורר מחאה שכללה "הפגנות שקטות" של מפגינים אשר ביקשו לחסום בגופם את האפשרות להתבונן ביצירה בוויטני וכן עצומה ביוזמת האמנית השחורה האנה בלאק אשר קראה להסיר את הציור מהתערוכה - ולהשמידו. בעקבות המחאה, האתרים "ניו יורק מגזין" ו"הפינגטון פוסט" פרסמו התנצלות פומבית של שוץ שהתגלתה בדיעבד כמתיחה מתוחכמת: מישהו פרץ לחשבון המייל של האמנית ושלח בשמה מכתב התנצלות אשר פורסם ועלה לרשת.

כדי להבין את הסערה, אשר מסרבת לדעוך, צריך לחזור לנסיבות הטרגיות סביב מותו של טיל וחשיבותו ההיסטורית. אמט טיל היה בן 14 בלבד כאשר נשלח על ידו אימו לקרובי משפחה במיסיסיפי בקיץ של 1955. הוא הגיע לעיירה קטנה בשם מאני, ולא היה מודע לעומק הגזענות והשנאה של תושביה.לאחר שפגש אישה לבנה, נשואה ומבוגרת ממנו בחנות, טיל שרק לה ולטענתה אף ניסה להתחיל איתה (טענה שאותה היא הכחישה נמרצות מאוחר יותר). פחות משבוע לאחר התקרית גופתו נמשתה מנהר טלהצ'י, עם כדור בגולגולת, עין חסרה ומצח שנמחץ בצדו האחד.

הציור "ארון פתוח" של דנה שוץ. מבוסס על מקרה אמיתי שזעזע את ארה"ב בשנות החמישים
מתוך האתר של הוויטני
להמשך הפוסט

מכים על חטא: המהפכה הפוליטית של פייסבוק

Town Hall, תוספת חדשה לממשק של הרשת החברתית אשר הושקה השבוע וזכתה לביקורות נלהבות בתקשורת האמריקאית, מתיימרת לקשר בין אזרחים לנציגיהם בממשל אבל נכשלת במבחן התוצאה

בחודש שעבר מארק צוקרברג פרסם מניפסט באורך אלפי מילים על החזון ההומניטרי, הגלובלי והדמוקרטי של פייסבוק. הטקסט הזה לא אמור להפתיע את כל מי שמכיר את הרטוריקה של צוקרברג - הרואה בעצמו מעין מלך-פילוסוף מודרני המבקש לפתור את כל תחלואי העולם - ובהתאם הוא כלל הצהרות צנועות בסגנון "הקדמה דורשת מהאנושות להתאחד ולשתף פעולה לא רק כתושביה של עיר או של אומה - אלא כקהילה גלובלית". בשבוע שעבר צוקרברג התחיל ללקק את פצעי הבחירות לנשיאות בארה"ב והשיק תוספת חדשה לרשת החברתית שלו: Town Hall.

באמצעות לחיצה על Town Hall, כפתור שמופיע החל מהשבוע בסרגל הכלים של כל משתמש פייסבוק בארה"ב (לצד קטגוריות ותיקות כמו "קבוצות", "אירועים" או "חברים"), המשתמשים מוזמנים ליצור קשר עם נציגיהם בממשל המקומי והפדרלי. איך זה עובד בפועל? כאשר ניסיתי להשתמש בפיצ'ר החדש התבקשתי לכתוב את המיקוד שלי בניו יורק, וברגע שהכנסתי את המידע נפתח חלון חדש ובו פרטי התקשרות עם 13 פוליטיקאים המייצגים את המחוז והמדינה שאני מתגוררת בהם. לצד כל אחד מהנציגים יש שתי אפשרויות: "יצירת קשר" או "מעקב" (contact/ follow).

מארק צוקרברג בכנס המובייל העולמי בברצלונה, ספרד
בלומברג
להמשך הפוסט

"אני, אולגה הפנארובה": רוצחת ההמונים שזעזעה את צ׳כיה

הסרט הצ׳כי ״אני, אולגה הפנארובה״, שמוקרן עכשיו בארצות הברית לאחר סבב פסטיבלים, מגולל את סיפורה האמיתי של צעירה מנוכרת שזעזעה את פראג של שנות ה-70

ה-10 ביולי 1973 היה יום שחור בהיסטוריה של פראג המודרנית. צעירה בת 22 בשם אולגה הפנארובה שכרה משאית ובאופן מכוון וקר-רוח סטתה מהכביש, עלתה על המדרכה ורצחה בדם קר שמונה בני אדם שהמתינו בתחנת תחבורה ציבורית. למעלה מעשרים בני אדם אחרים - מרביתם מעל גיל 60 - סבלו מפציעות שונות. כאשר הפנארובה בלמה את מכוניתה ונלקחה לחקירה במשטרה, היא התעקשה להסביר לחוקרים ההמומים שלא מדובר בתאונה או בתקלה טכנית, אלא בנקמה שתוכננה היטב. לטענתה, מטרתה היתה להכריח את החברה הצ׳כית שהתעללה בה כל חייה להישיר את מבטה אל בניה ובנותיה הדחויים שסובלים או סבלו מהתעללות פיזית ונפשית.

זמן קצר לפני הרצח הפנארובה כתבה ושלחה מכתב לשני עיתונים צ׳כיים, אשר הגיע ליעדו ימים ספורים לאחר מעצרה. וכך היא כתבה: ״אני אדם בודד. אישה הרוסה. אישה שאנשים התעללו והרסו אותה. יש לי ברירה: להרוג את עצמי או להרוג אחרים. אני בוחרת לנקום באלו שהתעללו בי. זה יהיה קל מדי לעזוב את העולם הזה כקורבן התאבדות אנונימי. החברה אדישה מדי, ובצדק. גזר הדין שלי: אני, אולגה הפנארובה, הקורבן של החייתיות שלכם, גוזרת עליכם עונש מוות״.

מתוך הסרט. סיגריות בשרשרת ועוד קלישאות של אובדנות
להמשך הפוסט

הבמאי שזקנתו מביישת את נעוריו

סרטו החדש ונטול העלילה של טרנס מאליק, Song to Song, מצליח לקחת את כל השמות הכי חמים בהוליווד ולהפוך אותם לניצבים במדיטציה משמימה ופרגמנטרית. צפו בטריילר - ותחסכו לעצמכם שעתיים מהחיים

ריאן גוסלינג מככב בימים אלו בסרט מוזיקלי, ולמרבה ההפתעה לא קוראים לו ״לה לה לנד״. הכוכב ההוליוודי מככב לצד מייקל פסבנדר, רוני מארה ונטלי פורטמן בסרטו החדש של טרנס מאליק (״עץ החיים״) אשר נחשף השבוע בבכורה עולמית בפסטיבל SXSW שבטקסס ועלה אתמול לאקרנים בהפצה מצומצמת בארה״ב. מדובר בהגיג פילוסופי נוסף של מאליק, הבמאי המהולל אשר ניתן לחלק את הקריירה שלו לשניים: יצירות מופת מוקדמות (״שבילי הזעם״, ״ימים ברקיע״) וסרטים דתיים ויומרניים עם צילום מרהיב וקריינות בלתי נסבלת (״אל הפלא״, ״אביר הגביעים״ וסרט האיימקס המיותר שלו, Voyage of Time: Life's Journey).

למעשה, בשנים האחרונות התפתח ריטואל קבוע ומשעשע למדי: מאליק מוציא מדי שנה או שנתיים סרט חדש, המבקרים מגרדים בפדחתם, נרדמים אחרי חצי שעה, ואז מתחילים לריב האם מדובר ביצירת מופת או בקשקוש נטול קוהרנטיות. בעוד ש״עץ החיים״ (2011) הזניק את מאליק בחזרה לתודעה (ובצדק), ארבעת הפיצ׳רים שהוא ביים מאז היו גרסאות דומות למדי של אותו דבר: אינספור כוכבים הוליוודיים שאין להם מושג למה הם נכנסו, קצב מדיטטיבי וקריינות המבוססת על לחישות רפטטיביות של משפטים בסגנון ׳אני זוכרת את הטל על הצמחים כשהייתי בת 5, ואמא עטפה אותי בשמיכה גדולה מדי… הרגשתי שאני חלק מהיקום, והוא הולך ומתרחב עד אין קץ׳.   

גוסלינג ומארה. אל תצפו ללה לה לנד
להמשך הפוסט

שתי נשים. ים. נשיקה: הקליפ שאסור לפספס

קליפ חדש לשיר Don't Pull Away בכיכובה של השחקנית הטרנסג׳נדרית אינדיה מור מציע ארבע דקות מהפנטות של יופי, פגיעות ותשוקה. ראיון עם הבמאית תמר גלזרמן

לפני כחצי שנה הבמאית הישראלית תמר גלזרמן ביקשה ללהק שחקנית לקליפ חדש כחלק משיתוף פעולה עם המוזיקאי המצליח יונתן דגן וההרכב שלו, J Views. גלזרמן, שחיפשה במכוון שחקנית עם מראה אנדרוגני, הפיצה מודעות ברשתות חברתיות וכללה מספר תמונות של הדוגמנית האמריקאית אליוט סיילורס, שפרצה לתודעה ב-2013 לאחר שהחליטה להתחיל לדגמן אופנת גברים. באופן מפתיע, לצד לא מעט פניות משחקניות מתחילות היא קיבלה פנייה גם מסיילורס עצמה.

״אליוט היא דוגמנית מאוד מפורסמת שמדגמנת בשנים האחרונות גם אופנת גברים וגם נשים״, גלזרמן מספרת בריאיון ל״הארץ״. ״חברה שלה נתקלה בתמונות וסיפרה לה על הפרויקט - והיא עצמה פנתה אלי והסכימה להשתתף למרות שהיה לנו תקציב מאוד מוגבל״.

נשיקה
מתוך הקליפ
להמשך הפוסט

באג מחיר: כך גולשים מענישים סרטים ״ליברליים מדי״

מדוע סרטים שטרם עלו לאקרנים מקבלים ציונים נמוכים מגולשים ב-IMDB? בתקשורת האמריקאית מנסים להבין האם מדובר בניסיונות מכוונים ״לחסל״ סרטים שעוסקים בגזענות או פמיניזם

בעידן שבו השפעתן של ביקורות קולנוע ארוכות ומנומקות הולכת ונשחקת לטובת ״טבלאות מבקרים״ המבוססות על מספרים או שיטת הכוכבים, הציון המשוקלל של IMDB - התנ״ך של תעשיית הקולנוע - הפך לחזות הכל. לכל סרט חדש יש עמוד רשמי במאגר האינסופי של האתר הפופולארי, ולצד נתונים כמו תקציר העלילה, אורך הסרט ושמות השחקנים ניתן לראות גם ציון משוקלל הנע בין 1 ל-10 ומתבסס על ביקורות גולשים. במקום בולט קצת פחות ניתן גם להתעדכן ב-metascore, ציון בין 1 ל-100 המשקלל את ציוניהם של מבקרי קולנוע.

לכאורה מדובר במדדים אובייקטים שנועדו לתת לגולשים מידע אמין ויעיל: סרטים שהציון המשוקלל שלהם נמוך מ-6 אינם מעוררים התלהבות רבה, בעוד שסרטים שזכו לציון של 8 ומעלה (למשל, ״לה לה לנד״, שלמעלה מ-200 אלף גולשים טרחו לדרג אותו) נחשבים להימור בטוח. אבל לאחרונה המדדים האלו הפכו לשדה הקרב החדש במלחמת התרבות האמריקאית. קבוצות שמרניות המבקשות לפגוע בסיכויי ההצלחה של סרטים המקדמים סוגיות כמו מלחמה בגזענות, שוויון מגדרי, הזכות להפלה או נושאים אחרים שעלולים להיחשב ליברליים מדי, החלו להשתמש בשיטה הנקראת vote brigading. מדובר למעשה בניסיון מכוון לעודד גולשים לכתוב ביקורות שליליות או להעניק ציונים נמוכים לסרט, יצירה או מוצר כלשהו במטרה לפגוע בסיכויי ההצלחה שלו.

אנג'לינה גו'לי
Heng Sinith/אי־פי
להמשך הפוסט

החקירה המשטרתית של האנה הורבאת'

ואם האנה היתה בוחרת להתלונן על צ'אק פלאמר במשטרה? תסריט מדומיין ל"יום שאחרי" הפרק המדובר של "בנות"

פנים. תחנת משטרה בברוקלין. בוקר.

חוקר משטרה: אז אני מבין שאת רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית.

האנה. זו היתה סיטואציה מורכבת
להמשך הפוסט

"העולם אלים - אז גם אנחנו אלימות"

לרגל השקת הספר "שיעורים בקולנוע" של פבלו אוטין, הבמאיות טלי שלום-עזר ומיה דרייפוס מדברות על אלימות בקולנוע הישראלי, איך מביימים סצנה העוסקת בפדופיליה והקשר המורכב בין אלימות ואינטימיות

גילוי עריות, אלימות מינית והתעללות רגשית הם רק חלק מהנושאים שהעסיקו במאיות ותסריטאיות ישראליות בשנים האחרונות בגל הסרטים של "האלימות החדשה". לאחרונה חקרתי את הסרטים הללו במאמר משותף עם חוקר הקולנוע ד"ר פבלו אוטין, אשר מתפרסם החודש בספרו החדש "שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרים ויוצרות ישראליים" (בהוצאת אסיה). ספרו של אוטין כולל שיחות עומק מפתיעות ומרתקות עם שורה ארוכה של יוצרים עכשוויים, ובהן גם במאיות כטלי שלום-עזר ("פרינסס") ומיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"). כחלק מהאירועים להשקת הספר, לאחרונה נערך פאנל שבו שוחחתי עם שלום-עזר ודרייפוס על האלימות בסרטיהן, ובחיים עצמם. הטקסט שמתפרסם כאן לראשונה הוא תמלול מקוצר של השיחה ביננו, שהחלה עם שאלות כלליות על אלימות והתפתחה לכיוונים מפתיעים.

מהו התפקיד של אלימות קולנועית: פרובוקציה, מניע עלילתי, סגנון אסתטי וקולנועי?

טלי שרון ב"ההיא שחוזרת הביתה". דרייפוס: "רדפו אחרי עם לפידים בוערים"
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

חושבים שהמשפחה שלכם דפוקה? לכו לקולנוע

שלושה סרטים חדשים שבמרכזם משפחות לא מתפקדות יגרמו לכם להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמכם, ומספקים סיבות טובות לבלות את הסופ"ש הקרוב בקולנוע

רגע לפני האוסקר וסיומה הרשמי של עונת הפרסים האמריקאית מגיעים לארץ כמה סרטים מדוברים, שעל חלקם כתבתי בעבר (ובהם "ג'קי" ו"אור ירח"). הסרטים הללו, שעשויים לקטוף לא מעט פסלונים מוזהבים בשבוע הבא, מספקים סיבות טובות ללכת לקולנוע, אבל לצידם יש שלושה סרטים חדשים ומדוברים פחות שבהחלט מצדיקים יציאה מהבית. באופן מעניין, מדובר בשלוש דרמות על משפחות בלתי מתפקדות שיגרמו לכם להרגיש טוב לגבי המשפחות שלכם. כי כידוע, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה:

1. נשות המאה ה-20

נשות המאה העשרים. בהשראת הדמויות של מירנדה ג'וליי
להמשך הפוסט

"50 גוונים של אופל": תקציר החיים של טראמפ ומלניה

ההמשכון המבוסס על סדרת הספרים המצליחה לא עוסק בסקס, אלא בכסף, ומספק הצצה לחייהם של המגה-עשירים: מי שמתייחסים לעבודה כאל תחביב, ומבלבלים מחווה רומנטית עם העברה בנקאית

בחורה צעירה ויפהפיה מתאהבת במיליארדר נרקיסיסט עם חיבה יתרה לסקס קינקי והפרעת אישיות גבולית. למרבה הצער, לא מדובר בקלטת הלוהטת שתיעדה לכאורה את עלילות דונלד טראמפ עם חשפניות במוסקבה, אלא בהמשכון המשמים והמביך "50 גוונים של אופל" בבימויו של ג'יימס פולי. הדרך היחידה ליהנות מהצפייה בדרך החתחתים של העורכת הספרותית אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון) ומושא תשוקתה, המיליארדר כריסטיאן גריי (ג'יימי דורנן) היא לדמיין שמדובר במוקומנטרי על הנשיא החדש ורעייתו.

50 גוונים של אפור: אין גבר רע - יש גבר שרע לו

חמישים גוונים של אופל. "את הציור הזה קניתי מהלובר, והוא עלה לי גרושים"
להמשך הפוסט

לכודות בראש של טראמפ: במקום שבו אונס לא מצדיק הפלה

סרט דוקומנטרי אמריקאי העוקב אחר מרפאות באלבמה וטקסס חושף את הביורוקרטיה, הפוליטיקה והאבסורד הבלתי נסבל שמונע מקטינות, נפגעות אונס ונשים שנכנסו להריון לא רצוי לבצע הפלה באופן חוקי. וזו רק ההתחלה

הסערה סביב הצו הנשיאותי האוסר על כניסתם של מוסלמים משבע מדינות מארצות הברית כבר הספיקה להשכיח את הסערה שהנשיא דונלד טראמפ חולל כשחתם במהירות שיא על צו השולל מימון פדרלי מעמותות המעניקות למיליוני נשים מוחלשות בעולם מידע וגישה להפלות בטוחות ולאמצעי מניעה. סגנו, מייק פנס, מיהר להתייצב באופן תקדימי ב״מצעד החיים״ השנתי של מתנגדי ההפלות (או, כפי שהם מכנים את עצמם, Pro-life) בוושינגטון והפך בכך לפוליטיקאי הבכיר ביותר בהיסטוריה של האירוע מעורר המחלוקת מאז היווסדו ב-1973.

סרט דוקומנטרי חדש בשם Trapped, אשר נחשף בפסטיבל סאנדנס 2016 וזמין כעת לצפייה דרך שירותי הסטרימינג של אמזון, יוטיוב או אתרים נוספים, הוא צפיית חובה לכל מי שזלזל, התעלם או תמך בצו הנשיאותי שנועד להקפיא את התקציב לארגונים המספקים מידע על תכנון משפחה או פועלים לשינוי חוקים מקומיים האוסרים על הפלות. הסרט, בבימויה של דון פורטר האמריקאית, מתמקד בכמה מרפאות נשים הפועלות בשנים האחרונות באלבמה ובטקסס ונמצאות בסכנת סגירה תמידית כתוצאה מהיעדר תקציב, שינויי חקיקה ואיומים מטעם פעילים נוצריים המאמינים בקדושת חייו של העובר.

פוסטר
להמשך הפוסט

"מאחורי המספרים": הנשים השחורות ששיגרו את ג'ון גלן לחלל

דרמה חדשה שהספיקה לשבור קופות בארצות הברית מגוללת את סיפורן של שלוש נשים אפרו-אמריקאיות שעבדו בתוכנית החלל האמריקאית בשנות ה-60

ב-1961 קתרין ג׳ונסון, מתמטיקאית אפרו-אמריקאית מבריקה שעבדה בסוכנות החלל האמריקאית נאס״א, נאלצה להתמודד עם אתגר חישובי סבוך במיוחד. בשיאה של המלחמה הקרה וחודשים ספורים לאחר שהאסטרונאוט הרוסי יורי גגארין הקיף לראשונה את כדור הארץ, נשיא ארה״ב ג׳ון קנדי העלה את ״המירוץ לחלל״ לראש סדר העדיפויות הלאומי, והצוות שג׳ונסון סופחה אליו התבקש לבנות מודלים מתמטיים שיאפשרו לאסטרונאוט ג׳ון גלן להתעלות על ההישג המפתיע של תוכנית החלל הרוסית. ג׳ונסון, מומחית לגיאומטריה אנליטית, היתה אחראית במידה רבה לחישובים שהפכו את גלן לאסטרונאוט האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ בפברואר 1962.

מעבר לשאלה כיצד לחשב את המסלול האליפטי של החללית, ג׳ונסון ניצבה בפני אתגרים קשים לא פחות, ובהם העובדה שהשירותים היחידים בנאס״א המיועדים לנשים לא-לבנות היו ממוקמים בקצהו השני של המתחם בו עבדה. מדי יום, בשעה שעמיתיה - רובם ככולם גברים לבנים - עבדו במשך שעות ארוכות במטה המרכזי רחב הידיים של נאס״א בווירג׳יניה, ג׳ונסון נאלצה ללכת ברגל למעלה מעשרים דקות לכל כיוון כדי להשתמש בשירותים במכון המחקר ע״ש לנגלי, אשר אכלס מתמטיקאיות אפרו-אמריקאיות נוספות שישבו בחדר צפוף וערכו אינספור חישובים ידניים בטרם מחשב IBM אימתני איים להחליפן.

מאחורי המספרים. הסרט חושף את הארכיטקטורה של הגזענות
להמשך הפוסט

סוציאליזם למקומיים, קפיטליזם לתיירים: מסע בקובה

בין מותו של פידל קסטרו לנשיאות של דונלד טראמפ, ביקור בקובה חושף מדינה מרתקת ומלאת סתירות שמנהלת שתי כלכלות נפרדות במקביל: למקומיים ולתיירים. חמש המלצות למדינה שלא דומה לשום מקום אחר

בדומה למדינות בברית המועצות לשעבר, תורים הם מראה שכיח בקובה: המקומיים עומדים בתור למכולות ריקות למחצה שניתן לקנות בהן באמצעות תלושי מזון ממשלתיים, בעוד שהתיירים נאבקים עם תורי ענק למכשירי הכספומט (שמסרבים לקבל כרטיסי אשראי אמריקאיים), לבנקים, או לחנויות המוכרות "כרטיסי אינטרנט" שמאפשרים להתחבר לרשת למשך 60 דקות בכיכר המרכזית בערים הגדולות. בעיר הבירה האוונה, בשדה התעופה ע"ש המהפכן ומנהיג התנועה לעצמאות קובה חוסה מארטי, תיירים אבודים מחכים למעלה משעה בניסיון להחליף כסף למטבע המקומי, רק כדי לגלות שלפקידה נגמרו השטרות לאותו יום (תופעה שכיחה למדי במדינה).

קובה היא מדינה שמציבה לא מעט אתגרים לתייר המערבי, בעיקר מכיוון שיש לה שתי כלכלות נפרדות ומקבילות: כלכלה מקומית הנסמכת על מטבע בשם "קופ" (CUP) וכלכלה ללא-מקומיים במסגרתה תיירים מחויבים להשתמש במטבע הנקרא "קוק" CUC - פזו "ניתן להמרה" שערכו מוצמד לשער הדולר. כך למשל, במרבית הבנקים בקובה תוכלו להמיר מאה אירו עבור מאה קוק, או מאה דולר אמריקאי עבור 86 קוק (מכיוון שעדיין יש קנס משמעותי על המרת כסף אמריקאי בקובה, ועל כן עדיף להמיר כאן כסף אירופאי).

האוונה. מוזיקה בכל מקום
נטע אלכסנדר
להמשך הפוסט

צפו: דה נירו ובולדווין בהפגנה נגד טראמפ

ערב השבעתו של הנשיא החדש, אלפי מפגינים הגיעו לעצרת מחאה במנהטן ביוזמת הבמאי מייקל מור. בין הנואמים: ראש העיר ניו יורק ביל דה בלאזיו והשחקנים אלק בולדווין, רוברט דה נירו, סינתיה ניקסון ומארק רופאלו

אלפי בני אדם הגיעו אתמול (חמישי) בערב לעצרת מחאה נגד הנשיא הנכנס דונלד טראמפ מול מלון היוקרה של טראמפ באפר ווסט סייד שבמנהטן. העצרת, שאורגנה על ידי הבמאי הדוקומנטרי מייקל מור והארגון הסביבתי ״גרינפיס״, כללה שורה ארוכה של נאומים של כוכבים הוליוודיים, פוליטיקאים בכירים במפלגה הדמוקרטית וכן אזרחים מודאגים ובהם מהגר בלתי-חוקי לשעבר המגדיר את עצמו כ״קוויר לטיני״ ואקטיביסטים שנשבעו להיאבק בכל כוחם נגד טראמפ ושותפיו.

בשיחה עם ״הארץ״ שוטר ממשטרת ניו יורק העריך כי לעצרת הגיעו כעשרים אלף בני אדם, והסביר כי המשטרה הזיזה את הבמה ממיקומה המתוכנן - מול הכניסה למלון היוקרה בכיכר קולומבוס ברחוב 59 - לצומת הרחובות 62 וסנטרל פארק ווסט על מנת למנוע פגיעה בעורק תחבורה ראשי. מור, שביים לפני חודשים ספורים סרט דוקומנטרי מאולתר ודל-תקציב בשם ״מייקל מור בטראמפלנד״ במסגרתו נימק את תמיכתו הנלהבת בהילארי קלינטון, הוביל את רשימת הנואמים המכובדת. העצרת כולה הועברה בשידור חי בפייסבוק, וניתן לצפות במלואה כעת ביוטיוב:

העצרת נגד טראמפ. אבק כוכבים, פוליטיקאים ואקטיביסטים
נטע אלכסנדר
להמשך הפוסט

קעקועים, קוקאין ושפגט: הילד הרע של עולם הבלט נחשף

״רקדן״, סרט דוקומנטרי חדש של הבמאי עטור הפרסים סטיבן קנטור, מגולל את סיפור חייו של הרקדן סרגיי פולונין שזיעזע את עולם הבלט הקלאסי לאחר שפרש במפתיע מלהקת הבלט הבריטית

לפני כשנה, ב-9 בפברואר 2015, הבמאי והצלם דיוויד לה־שאפל העלה לרשת קליפ בן ארבע דקות במסגרתו  כוכב הבלט סרגיי פולונין רוקד לצלילי השיר "Take Me to Church" של הזמר האירי הוזייר (אנדרו הוזייר בירן) בתוך חלל לבן ושטוף אור בהוואי. בזכות גופו המקועקע והמעורטל למחצה של הרקדן בן ה-25, הקליפ הפך תוך ימים ספורים לוויראלי, צבר מאז מעל 17 מיליון צפיות ביוטיוב והצית וויכוח בשאלה האם מדובר בקיטש אמריקאי חלול או בקליפ מחאה שמשלב באופן יצירתי בין בלט קלאסי ותרבות פופ עכשווית.  

סרט דוקומנטרי חדש בשם Dancer, אשר עלה לאחרונה לשירותי הסטרימינג של יוטיוב, itunes ואמזון (ויוקרן בישראל במאי הקרוב בפסטיבל "דוקאביב 2017"), מגולל את סיפור חייו רווי התהפוכות של פולונין, הרקדן האוקראיני שנחשב לאחד מרקדני הבלט הטובים ביותר בעולם כיום. על אף גילו הצעיר, פולונין בן ה-27 הספיק להרשים את עולם הבלט לאחר שהפך לסולן בלהקת הבלט המלכותי הבריטי בגיל 19 - הישג חסר תקדים בהיסטוריה של הלהקה היוקרתית. אולם, בינואר 2012 התקווה הגדולה של הלהקה התנפצה לאחר שהכוכב פרש במפתיע והסביר כי רוצה להפסיק לרקוד בלט כי ״האמן שבתוכי מת״.

סרגיי פולונין. "היו רגעים שבהם רציתי להיפצע כדי שאוכל להפסיק לרקוד"
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

החתונה ששינתה את ההיסטוריה האמריקאית

הדרמה התקופתית ״לאבינג״ מגוללת את סיפורם של גבר לבן ואישה שחורה שהתאהבו בוירג׳יניה של שנות ה-50 ויצאו למאבק כדי לשנות את החוק שאסר על נישואים בין-גזעיים. כל קשר למציאות הנוכחית אינו מקרי

בחור פוגש בחורה. השניים מתאהבים. מכשול כלשהו שיוצר קונפליקט. פרידה זמנית. פתרון של הרגע האחרון. האהבה מנצחת. קרדיטים.

זוהי הנוסחה ההוליוודית שמוכיחה את עצמה כבר למעלה ממאה שנה והצליחה לייצר קאנון מרשים של מיתוסים רומנטיים שוברי-קופות על גברים ונשים הנאלצים לשרוד מלחמות, לפרק נישואים, או להתגבר על מכשולי שפה ומרחק כדי לממש את אהבתם. בשנים האחרונות, לעומת זאת, הסרטים הרומנטיים הגדולים מושפעים בדרך כלל מפוליטיקת הזהויות, ובדרך כלל האתגר המרכזי העומד בפני הנאהבים (או הנאהבות) הוא הפער האדיר בין עוצמת רגשותיהם למוסכמות החברתיות. מכיוון שבית המשפט העליון האמריקאי הכיר לאחרונה בנישואים חד-מיניים ולפני שטראמפ נבחר אמריקאים רבים חשבו לרגע שהגזענות וההומופוביה עברו מן העולם, הסרטים הבולטים בשנים האחרונות הם דרמות תקופתיות המבקשות להזכיר לצופיהן שהדרך לחופה היתה רצופת קשיים.

מתוך הסרט loving
להמשך הפוסט

הסרטים שנדבר עליהם ב-2017

בחודשים הקרובים יגיעו לישראל כמה מהסרטים המדוברים ביותר של עונת הפרסים הנוכחית, וכן סרט ישראלי נועז במיוחד. בונוס: הסרטים הטובים של 2016

בעוד שרוב מבקרי הקולנוע בעולם תמימי דעים בנוגע לסרט הטוב ביותר של השנה - קומדיה גרמנית באורך כמעט שלוש שעות בשם ״טוני ארדמן״ - 2016 היתה שנה קולנועית מאכזבת יחסית. באופן אישי, הסרטים הטובים, המורכבים והזכורים ביותר שצפיתי בהם היו דוקומנטריים, בין אם מדובר ב-Trapped על מרפאת ההפלות היחידה במיסיסיפי, Fire at Sea, המתייחס למשבר הפליטים באופן מקורי, מורכב ונוגע ללב, Cameraperson הפיוטי והפרגמנטרי של הצלמת קירסטן ג׳ונסון, ״מוות בבאר שבע״ המצמרר, "ווינר" שחשף את ערוותה של הפוליטיקה האמריקאית, Tower שהשתמש באנימציה כדי לשחזר טבח המוני בטקסס, או OJ: Made in America (סרט באורך שבע שעות ו-45 דקות של עזרא אדלמן, לא הסדרה בכיכובו של ג׳ון טרבולטה). סרטים עלילתיים מעטים הצליחו להרשים או להיחרת בזכרון, ובהם ״אנומליסה״ של צ׳ארלי קאופמן, "הלובסטר" של יורגוס לנטימוס (שיצא ב-2015 אבל הופץ מסחרית ברחבי העולם רק השנה ועל כן נכלל בסיכומי 2016), ״לה לה לנד״ של דמיאן שאזל, "לב של כלב" הניסיוני של לורי אנדרסון, ״יחי הקיסר״ של האחים כהן ושלושה סרטי ביכורים מרשימים - ושונים מאוד זה מזה - של במאיות מקומיות: "ההר" של יעל קיים, "לא פה ולא שם" של מייסלון חמוד ו"אנשים שהם לא אני" של הדס בן ארויה.

אבל לא התכנסנו כאן כדי לדוש בעבר, אלא כדי לדבר על העתיד. כמו בשנים האחרונות, גם השנה הוליווד תפציץ אותנו בהמשכונים מכל סוג (מ״בלייד ראנר 2049״ ועד ״פיץ׳ פרפקט 3״), סרטי גיבורי על (שלום לך, ״וונדר וומן״) ועוד שלל חשודים מיידים שהשמות שלהם מורכבים מהמשוואה המתמטית ״מותג שהצליח בקופות + שם גנרי שלא אומר כלום אבל משחק על הקו העדין בין נוסטלגיה לחדשנות״ (״הנוסע השמיני: קובננט״, ״ספיידרמן: השיבה הביתה״, ״רובוטריקים: האביר האחרון״, ״שודדי הקאריביים: נקמתו של סלאזר״, ״כוכב הקופים: הקרב״ - וכך זה נמשך עד אינסוף). לשמחתי הספקתי לראות לא מעט סרטים מצוינים שיעלו לאקרנים בישראל בחודשים הקרובים. אלו הסרטים שכדאי לחכות להם, ושסביר להניח שימצאו את דרכם לסיכומי השנה של 2017 הבאה עלינו לטובה:

יצורים ליליים. מפצל את הקהל לאוהבים ושונאים
להמשך הפוסט

הסרט שכולם חיכו לו - והתרסק בקופות

דרמת המלחמה המדוברת של הבמאי זוכה האוסקר אנג לי היתה אמורה לשנות את עתיד הקולנוע ולהפוך ל״אווטאר״ של 2016, אבל הפכה לאחד הכשלונות הגדולים של השנה. מה השתבש, ומה ניתן ללמוד מכך על מצבה של התעשיה?

כמו הרבה סיפורים בהוליווד, הסיפור מאחורי Billy Lynn's Long Halftime Walk עוסק בחלום ושברו. ״בילי לין״, סרטו החדש והמדובר של אנג לי שעלה לאקרנים בארה״ב בנובמבר ויגיע לישראל בחודשים הקרובים, אמור היה להיות אחד הסרטים המרכזיים של 2016: הפקה הוליוודית עטורת כוכבים על המלחמה בעיראק שאמורה לשנות לעד את האופן שבו אנחנו חווים קולנוע בזכות שימוש בטכנולוגיה חדשנית המאפשרת לצלם במהירות של 120 פריימים לשנייה. לשם השוואה, ״ההוביט״ של פיטר ג׳קסון צולם ב-48 פריימים לשנייה, בעוד שמרבית סרטי הקולנוע מצולמים ומוקרנים במהירות של 24 פריימים לשנייה. בשילוב עם רזולוציה גבוהה במיוחד (4K) וטכנולוגיית תלת ממד, הרעיון היה לאפשר לצופים להרגיש כאילו ״הם נמצאים ביחד עם הדמויות בשדה הקרב״, כפי שלי סיפר בריאיונות.

ואכן, ההתחלה היתה מבטיחה: באפריל האחרון לי הגיע לכנס של The National Association of Broadcasters, המתקיים בלאס וגאס ומושך מדי שנה בכירים בתעשיית הבידור האמריקאית, וחשף לראשונה 11 דקות מתוך הסרט. התגובות היו נלהבות: כפי שהכותרת ב״הוליווד ריפורטר״ סיכמה, הפרזנטציה המוצלחת זכתה בתשואות וכונתה ״מדהימה״ ו״פורצת דרך״. הדיווח הנלהב, שהצטרף לעשרות ידיעות אחרות שפורסמו בין אפריל לנובמבר, יצר ציפיות בלתי אפשריות והתייחס לסרט כאל ״מועמד בטוח לאוסקר״. בהתחשב בעובדה שעשרות משתתפים עמדו בתור במשך שעות כדי לקבל הצצה חטופה בסרט החדש בכיכובם של וין דיזל, קירסטן סטיוארט ושחקן אנונימי וצעיר ששמו ג׳ון אלווין, נראה היה ש״בילי לין״ עומד להיות גדול יותר מ״אווטאר״ - הלהיט של ג׳יימס קמרון האחראי במידה רבה לאינפלציית התלת ממד שהוליווד מתקשה להיפטר ממנה.

בילי לין. המבקרים התחרו בקטילות
להמשך הפוסט

סרטן והתאבדויות: הקומדיות הנשיות שוברות את מסך הטלוויזיה

שלוש סדרות קומיות שפרצו לחיינו ב-2016 הציגו גיבורות נשיות מורכבות, פרועות ומעוררות הזדהות שלא היססו לדבר על נושאים כבדי משקל כמו אובדן, מחלות, אשמה וקשיי האימהות. העולם עצוב - אז צוחקים

צעירה מדוכאת שמנהלת בית קפה כושל ושוכבת עם כל מה שזז, גרושה המחלטרת כמדובבת של סרטי ילדים ומגדלת שלוש בנות, וקומיקאית לסבית חולת סרטן אשר אימה מתה במפתיע - אלו הגיבורות של שלוש מסדרות הטלוויזיה החכמות, העמוקות והמרגשות של 2016: ״פליבג״, Better Things ו-One Mississippi. ועל אף שהסדרות הללו עסקו בנושאים הקודרים ביותר שניתן לדמיין - החל מכריתת שדיים כפולה וכלה בהתאבדות של אדם אהוב - הן מוגדרות כ״קומדיות״ ומסמנות גל חדש ומרתק של הומור נשי.

בניגוד להומור הנשי פורץ הדרך של קומיקאיות כמו שרה סילברמן, איימי שומר או מליסה מק׳ארתי, אשר הוכיחו שגם נשים יכולות לצחוק על הפרשות גוף, תקינות פוליטית, או סקס, הקומדיות השחורות של 2016 מבקשות לעשות משהו מורכב אף יותר כדי לייצג את החוויה האנושית (ולא רק הנשית) על כל גווניה. מכיוון ששתיים מהסדרות הללו - Better Things של פמלה אדלון ו-One Mississippi של טיג נוטרו - יצאו לאוויר העולם בתמיכתו הנדיבה של לואי סי.קיי (אשר חתום ככותב-שותף ומפיק על הסדרה של אדלון, וכמפיק בפועל על הסדרה של נוטרו), קשה להתעלם מה״לואיסיקציה״ של הקומדיה הטלוויזיונית בשנה האחרונה. בהתחשב בכך שסי.קיי עצמו כתב ויצר את ״הוראס ופיט״ המופתית, והפיק גם את הסיטקום האפל והמצוין Baskets בכיכובו של "הליצן העצוב" זאק גאליפנאקיס, תרומתו לז׳אנר ההומור המקאברי היא אדירה.

מתוך הסדרה של טיג נוטרו. סרטן, יתמות- ועוד נושאים משעשעים
להמשך הפוסט

צפו: הסדרה שתלמד אתכם להיעלם מהאינטרנט

18 מתמודדים ינסו להיעלם מעל פני האדמה - והענן הדיגיטלי - במשך חודש במסגרת סדרת ריאליטי חדשה של רשת סי.בי.אס. אך האם הם יצליחו להתחמק ממצלמות אבטחה ולשרוד בלי ניידים, פייסבוק או סרטוני חתולים?

כפי שכל מי שראה ״מראה שחורה״ יודע היטב, העידן הדיגיטלי מבוסס על חוזה בלתי כתוב בין המשתמשים לתאגידים: אנחנו מקבלים שירות בחינם (פייסבוק, גוגל, יוטיוב) - והם אוספים עלינו מידע ומוכרים אותו למפרסמים תמורת רווחי ענק. לכן, לצד המהפכות הגדולות של העשורים האחרונים צצו להן גם חרדות ובעיות חדשות, ובראשן החדירה לפרטיות ויכולתם של האקרים לגנוב תמונות המאוחסנות על הדסקטופ שלנו (גם אם מעולם לא שמרנו אותן ב״ענן״), לקרוא מיילים או לדעת איפה היינו, מה קנינו ועם מי דיברנו בכל רגע נתון. ועדיין, מרבית המשתמשים נוהגים להדחיק את המחיר שהם נדרשים לשלם - ולהתעלם מכך שאפליקציות כמו מסנג׳ר של פייסבוק מבקשות גישה למיקרופון של הנייד שלהם - ולטמון את ראשם בחול בטענה ש״אין לי מה להסתיר״.

בשנים האחרונות החרדות החדשות הללו סיפקו כר פורה ליוצרי קולנוע וטלוויזיה והניבו יצירות אינטיליגנטיות כמו הסדרות ״מראה שחורה״ או ״מר רובוט״. כעת רשת סי.בי.אס האמריקאית מבקשת להצטרף לחגיגה עם סדרת ריאליטי חדשה ומדוברת בשם Hunted שאמורה להוות את היורשת של ״הישרדות״. במסגרת התכנית, המתבססת על פורמט בריטי בעל אותו שם (שיש לו כבר שתי עונות), 18 מתמודדים אמריקאיים בני 18 ומעלה המחולקים לתשעה צמדים מנסים להיעלם מעל פני האדמה ולהסתתר בזמן שמומחים מה-FBI וה-CIA מנסים למצוא אותם במהירות האפשרית. כדי לשרוד כמה שיותר זמן מבלי להתגלות, המתמודדים - שאין להם כל הכשרה בבילוש או אמצעי מעקב - ייאלצו לעזוב את הטכנולוגיה מאחור, לוותר על הניידים, המחשבים ומכשירים מבוססי GPS, ולהימנע ממצלמות תנועה או אבטחה המצוידות בתוכנות לזיהוי תווי פנים. הזוג שיצליח להסתתר במשך 28 ימים מבלי לעזוב את ארה״ב, יזכה ברבע מיליון דולר.

מתוך הסדרה. איך אפשר להיעלם באמריקה של העידן הדיגיטלי?
להמשך הפוסט

הסרט הטוב של השנה טרם הוקרן בישראל

עם תסריט מבריק, משחק יוצא דופן וחמלה אנושית כובשת, הסרט הגרמני ״טוני ארדמן״ נחרט בזכרון יותר מכל סרט אחר שראיתי בקולנוע ב-2016

ראיתי את ״טוני ארדמן״ בספטמבר האחרון בהקרנת עיתונאים שנערכה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, חודשים ספורים לאחר שסרטה של הבמאית הגרמנייה מארן אדה נחשף בבכורה עולמית בפסטיבל קאן. מאז לא עבר יום שבו לא חשבתי על הסרט הזה, נזכרתי בסצנה מתוכו או זמזמתי לעצמי את הקאבר המפתיע לוויטני יוסטון שמככב בסצנת קריוקי מצחיקה ומכמירת לב (ומתחרה ב״אנומליסה״ על תואר ״הקאבר המרגש והמפתיע של השנה״).

כעת, כשעונת הסיכומים והימורי האוסקר נפתחה רשמית עם פרסום סקר המבקרים השנתי היוקרתי של המגזין הבריטי "Sight & Sound" שדירג את ״טוני ארדמן״ במקום הראשון, נראה כי שמה של אדה יצוץ בכל רשימת סיכום שנה שתתקלו בה (לצד שמו של דמיאן שאזל, שביים את הספקטקל ההוליוודי המרשים "לה לה לנד" שעולה בסופ"ש בישראל וברחבי העולם, וכתבתי עליו בהרחבה ל"גלריה"). יש סיכוי טוב שאדה תצעד על השטיח האדום באוסקר, שכן "טוני ארדמן" הוא נציג גרמניה לפרס הסרט הזר הטוב ביותר.

מתוך הסרט. רכבת ההפתעות
להמשך הפוסט

נהגי כל העולם, התאחדו: האפליקציה שמפחידה את "אובר"

לפני כחודשיים נטשתי את "אובר" לטובת אפליקציית הנסיעות "ג'ונו" שהושקה במאי האחרון בניו יורק ומבטיחה להעניק לנהגיה יחס מכבד ועמלות נמוכות. האם הגישה השיתופית הזו יכולה ללמד על הצורך במודלים ידידותיים יותר לנותני השירות ולא רק ללקוחות?

בשבועות האחרונים הטמפרטורה בניו יורק צנחה משמעותית, יש פחות שעות אור והווירוסים העונתיים הופכים כל נסיעה בשעות העומס בסאבוויי למדכאת במיוחד. לכן, יותר ויותר ניו יורקרים עוברים להשתמש בשירותי מוניות והסעות שיתופיות, ובהם אפליקציה חדשה יחסית בשם "ג'ונו" שפותחה על ידי היזם הישראלי טלמון מרקו (מייסד אפליקציית המסרים המיידיים וייבר) ומצטרפת לשלל אפליקציות קיימות, ובהן "אובר" או "ליפט". מבחינת הנוסע, אין כמעט הבדל בין "ג'ונו" למתחרותיה הוותיקות יותר: ברגע שהורדת את האפליקציה והזנת את פרטי כרטיס האשראי ניתן להתחיל להזמין נסיעות ברחבי העיר, בהתאם לזמינות הנהגים בכל רגע נתון. אולם, החידוש הדרמטי של "ג'ונו" מורגש בשיחות שערכתי עם נהגים בחודשיים האחרונים - רובם ככולם דיווחו כי מגדירים עצמם כ"מאוכזבי אובר" שקצו ביחס המזלזל והמנוכר של החברה הפופלארית, אשר שווייה מוערך בעשרות מיליארדי דולרים. 

הבשורה של "ג'ונו" גאונית בפשטותה: אם הנהג מרוצה - גם הלקוח מרוצה (במקום להפך). לכן, מדובר בחברה שיתופית המעניקה מניות לנהגים וגובה מהם עמלה מופחתת של 10% מהכנסותיהם. בהתחשב בעובדה שחברות כמו אובר או ליפט גובות בין 20 ל-30 אחוז מההכנסות, קל להבין מדוע נהגים רבים מיהרו להצטרף לשירות. בשיחה עם נהג בשם ג'יימס, אשר עובד כבר למעלה מעשור כנהג מונית במנהטן ובברוקלין, הוא הסביר כי "אובר התנהגה אלי באופן מחפיר. היה לי דירוג גבוה יחסית, ויום אחד נוסעת התלוננה עלי ללא כל סיבה. במקום לזמן אותי לבירור ולנסות להבין מה בעצם קרה, הם קיבלו את גרסתה בלי לשאול שאלות. לפי מספר חודשים עזבתי אותם ועברתי ל'ג'ונו', ומאז השכר שלי קפץ משמעותית". 

הגישה לפיה הנהג תמיד צודק היא שינוי מרענן בכלכלת שוק שיש לה נטייה לפגוע בזכויותיהם של עובדים בשם היעילות והשירותיות. אין צורך להרחיק לכת עד לפרק הראשון בעונה החדשה של הסדרה "מראה שחורה" (במסגרתו בני אדם מדרגים זה את זה ללא הרף ונותני שירותים שלא זכו לציון גבוה עלולים לאבד את עבודתם, דירתם, וחבריהם): במציאות העגומה של המאה ה-21, עובדים באמזון התעלפו במחסני החברה בגלל מחסור בפתחי אוורור בזמן שלקוחות החברה נהנו ממשלוחים תוך פחות מיממה, ופייסבוק וחברות תוכן מעסיקות עובדים הנחשפים על בסיס יומיומי לתכנים גרפיים קשים ופוגעניים כדי שיוכלו לצנזר תכנים ולהבטיח למשתמש סביבת גלישה סטרילית יותר.  

אבל הנהגים בג'ונו מייצגים אלטרנטיבה אחרת ומודל עסקי המשלב בין עקרונות קפיטליסטים של מקסום רווחים ואמונה שהתאגדות היא הבסיס לעסק רווחי, יעיל וצודק יותר. במאי האחרון מרקו הסביר כי היחס לנהגים הוא הבסיס שעליו נבנתה האפליקציה: "נהיה אתיים, נכבד את הנהגים שלנו. אנחנו הולכים לנהוג בהם כראוי, ולכן הם ינהגו בלקוחות כמו שצריך״. כרגע, הנהגים בג'ונו הם מי שזכו לדירוג גבוה יחסית (4.6 ב"אובר" או 4.7 ב"ליפט") לאחר שצברו ניסיון באפליקציות אחרות, כך שהחברה החדשה מתגמלת נהגים שהוכיחו את כישוריהם. 

אובר. מתקשה לחבב את המתחרה החדשה
להמשך הפוסט

הצצה ראשונה: הסרט שסקורסזה חלם לעשות כבר 20 שנה

הטריילר הראשון ל״שתיקה״, הדרמה החדשה של מרטין סקורסזה, עלה אתמול לרשת והספיק לגרור תגובות נלהבות, הימורי אוסקר וריאיון מקיף שמסביר מדוע מדובר בפרוייקט חלומותיו

ב-1989, חודשים ספורים לאחר שסרטו ״הפיתוי האחרון של ישו״ עלה לאקרנים ועורר סערה, מרטין סקורסזה ישב ברכבת בדרכו לטוקיו וקרא תרגום לאנגלית של רב-מכר יפאני בשם ״שתיקה״ (Slience). הספר, אשר נכתב על ידי הסופר היפני המוערך שוסאקו אנדו ויצא לאור ב-1966, הוא דרמה תקופתית על מאבקם הסיזיפי של כמרים ישועים להפיץ את הנצרות ביפאן של המאה ה-17 על אף רדיפות דתיות ברוטאליות שכללו עינויים. סקורסזה, שתמיד נמשך לשאלות של אמונה דתית וגבריות במשבר, קרא את הספר בשקיקה ורכש את הזכויות לעיבוד הקולנועי זמן קצר לאחר ביקורו בטוקיו.   

על אף שסקורסזה הכריז לא אחת ש״שתיקה״ הוא פרוייקט חלומותיו, בפועל עברו 26 שנים מרכישת הזכויות ועד שהצילומים לסרט החלו. בשבוע שעבר הבמאי זוכה האוסקר ציין את יום הולדתו ה-74, וכמתנה לעצמו ולמעריציו הוא שחרר לרשת טריילר ראשון ומדובר לדרמה התקופתית החדשה בבימויו. הסרט, שיעלה לאקרנים בארה״ב לקראת חג המולד (ה-23 בדצמבר) ויגיע לישראל בפברואר, התעכב ונדחה בגלל שורה של פרוייקטים אחרים ובעיות לוגיסטיות, אבל בריאיון ל״ניו יורק טיימס״ סקורסזה הסביר כי הוא מעולם לא הסכים לוותר עליו.

שתיקה. מתנת יומהולדת בגיל 74
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

"מנצ'סטר ליד הים": דכאון למתקדמים

אחרי ״מרגרט״ - יצירת מופת שהסתיימה במשבר נפשי ופשיטת רגל - הבמאי האמריקאי קנת לונרגן חוזר לחיינו עם ״מנצ׳סטר ליד הים״, דרמה אפלה ומדכאת עם קייסי אפלק ומישל וויליאמס

בגיל 54, הבמאי, המחזאי והתסריטאי קנת לונרגן זוכה סוף סוף להערכה שמגיעה לו. בדומה לגיבוריו - דמויות מתוסבכות, מדוכאות ומלאות סודות אפלים - הקריירה הקולנועית של לונרגן ידעה עליות ונפילות. אחרי לא מעט שנים של כתיבת מחזות דרמטיים (ובהם המחזה המצליח This is Our Youth) הוא פרץ לתודעה בסוף שנות התשעים כתסריטאי של הלהיט ההוליוודי ״בואו נדבר על זה״, קומדיה אינטליגנטית על מאפיונר (רוברט דה-נירו) הסובל ממשבר נפשי ונזקק לעזרתו של פסיכיאטר (בילי קריסטל). בשנת 2000 הוא ביים את סרט הביכורים שלו, ״מישהו לסמוך עליו״, וקטף מועמדות לאוסקר על התסריט - הישג אותו שחזר כעבור שנתיים עם מועמדות לתסריט של ״כנופיות ניו יורק״ של מרטין סקורסזה.

לכאורה, הכל היה נראה מבטיח, אבל אז הגיע סרטו השני כבמאי ותסריטאי, דרמת התבגרות ניו יורקית בשם ״מרגרט״ אשר טרפה את כל הקלפים. בריאיון ל״ניו יורקר״ בחודש שעבר לונרגן תיאר את פרשת ״מרגרט״ כטראומה המעצבת של חייו. הסרט, אשר נחשב על ידי מבקרים רבים ליצירת מופת, צולם בניו יורק ב-2005 אבל עלה לאקרנים בהפצה מצומצמת רק שש שנים מאוחר יותר, לאחר תהליך עריכה מסויט שכלל סכסוך משפטי עם אולפני פוקס והפסד כספי שהביא את לונרגן לסף פשיטת רגל. הגרסה שעלתה לאקרנים כחלק מהסכם פרשה עמדה על שעתיים וחצי, אבל לונרגן שנא אותה ובהמשך גם התנער ממנה. ב-2012 הוא שחרר את גרסת הבמאי האפית (באורך 186 דקות) בגרסת די.וי.די. הסרט, המגולל את סיפורה של צעירה ניו יורקית בשם ליסה כהן (אנה פאקווין) המאמינה שהיא גרמה בטעות לתאונת דרכים שבה הולכת רגל נדרסה למוות, זכה לשבחים מקיר לקיר.

מנצ'סטר ליד הים. גורם ל"בלו ולנטיין" להראות כמו קומדיה רומנטית קלילה
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

לבחור באסקפיזם: 3 סיבות לצאת מהבית

פסטיבל ״לסבית קטלנית״ חוזר עם בכורה חגיגית לסרט דוקומנטרי על משפחה בת 15 נפשות מבית שמש, פסטיבל ״סרטים בערבה״ מספק אינספור סיבות לנדוד לדרום, ויש גם סרט ביכורים מסקרן של במאית ישראלית

מתקשים להתאושש מהבחירות בארה״ב? חוששים מהחורף הישראלי האימתני? סיימתם את העונה השלישית של ״מראה שחורה״ בנטפליקס וחטפתם התקף פרנויה? אל חשש, אחרי שעונת הפסטיבלים של הקיץ הסתיימה רשמית נובמבר מציע לא מעט סיבות לצאת מהבית (או מהעיר). לטובת מי שחי בישראל ולא בניו יורק, הנה שלוש המלצות חמות לעונה הקרה:

1. פסטיבל לסבית קטלנית

פעם הייתה ילדה. תוספת מבורכת לגל הקולנוע הנשי בישראל
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

"אני רוצה לסבית לנשיאות"

ב-1992, כאשר בוש האב וקלינטון התמודדו על הנשיאות ומשבר האיידס היה בשיאו, האמנית האמריקאית זואי לאונרד העזה לדמיין עתיד אלטרנטיבי שבו בחדר הסגלגל יש נשיאה לסבית וסגן נשיא הומו. תרגום לעברית לרגל הבחירות

מי שמטייל בימים אלו בפארק ה-High Line שבמנהטן ייתקל בעבודת אמנות גדולת ממדים: כרזת ענק לבנה שעליה מודפס שירה מעורר ההדים של האקטיביסטית והאמנית האמריקאית זואי לאונרד, ״אני רוצה נשיא/ה״ (I want a president). וכך הוא נפתח: ״אני רוצה לסבית לנשיאות. אני רוצה מישהו עם איידס לנשיאות, ואני רוצה הומו כסגן הנשיא ואני רוצה מישהו ללא ביטוח בריאות ואני רוצה מישהו שגדל במקום שבו האדמה רוויה כל כך בפסולת רעילה עד שאין לו ברירה אלא לחלות בלוקמיה״. לאונרד, כיום בת 55, כתבה את השיר ב-1992 ושלחה אותו לחבריה בסצנה הקווירית של ניו יורק בתקופה סוערת במיוחד בקהילה הלהט״בית והקווירית: משבר האיידס היה בשיאו ורבים מחבריה מתו או התבשרו שהם נדבקו במחלה, בעוד ששני גברים לבנים (ג׳ורג׳ בוש האב וביל קלינטון) התמודדו - כמו תמיד - במירוץ לנשיאות ארה״ב.

בתגובה לנאום מעורר הדים במהלכו הנשיא בוש תקף את התקינות הפוליטית ואת מי שמקדם אותה, המשוררת והסופרת האמריקאית איילין מיילס הכריזה כי היא מצטרפת למירוץ לנשיאות כמועמדת עצמאית. כפי שהיא עצמה הודתה, ההכרזה הזו היתה מעין שילוב בין פרפורמנס אמנותי לבדיחה פרטית. לדבריה, ״ב-1991 לא ניתן היה לדמיין מועמדת אישה, או מועמד הומו, אמן, או מישהו שמרוויח פחות מ-50 אלף דולר בשנה או שייך לקבוצת מיעוט. היינו טובים מספיק כדי לשלם מסים - אבל לא מספיק טובים כדי לייצג את עצמנו״.

אמן הפרפומנס מייקי בלנקו בסרטון שהחזיר לתודעה את שירה של לאונרד
להמשך הפוסט

פוסט אורח: שנה למותה של שנטל אקרמן

הבמאית של "ז'אן דילמן" וסרטים רבי-השפעה אחרים מתה לפני שנה, וחן שינברג נזכר בחייה ומורשתה לקראת ערב מיוחד לזכרה ברביעי הבא בסינמטק ת"א בנוכחות אחותה ובת דודתה

מאת חן שינברג

עברה שנה.

שנטל אקרמן. השפיעה על במאים כמו טוד היינס וגאס ואן-סנט
להמשך הפוסט

סטרימינג בסוכה: עלייתו של טראמפ ועוד המלצות צפייה

הסרט התיעודי שיסביר לכם למה טראמפ עלול להיבחר, קומדיה בריטית משובחת שתגרום לכם לבכות, העונה השלישית של "טרנספרנט" - ועוד המלצות לחג

אחד הדברים המבאסים בלגור בגולה הדוויה הוא הצורך לוותר על המנהג המסורתי עתיק היומין הידוע בכינויו ״גשר״ - או במילים אחרות, הנטייה הישראלית לחבר את ראש השנה, יום כיפור וסוכות לכדי חופש של שבועיים-שלושה. ואם אתם מספיק ברי מזל, זו תקופה מעולה לעשות השלמות ולראות קצת סרטים וסדרות חדשים באתרי הסטרימינג שעשו עלייה בשנה האחרונה (נטפליקס ואמזון פריים). הנה רשימת המלצות מקוצרת:

1. היפר-נורמליזציה

פליבג. קודם תצחקו - אחר כך תבכו
להמשך הפוסט

הנטייה המינית שטרם שמעתם עליה

ה"ספיוסקסואל", מהמילה הלטינית "חוכמה", הוא מי שנמשך לאינטליגנציה ולא למגדר, מראה חיצוני או קטגוריות אחרות מהניינטיז. דווקא בתקופה אנטי-אינטלקטואלית החוגגת את הבורות, ההגדרה הזו צוברת פופולריות מפתיעה

אם אליעזר בן יהודה הוא מחייה השפה העברית, אפליקציות היכרויות כמו טינדר ואוקיי קיופיד ראויות להכרה בזכות תרומתן המרשימה לשפה האנגלית. הפרופילים האישיים באפליקציות הללו הם כר פורה לטרנדים ולתגיות המבקשים להרשים, לאתגר ולהעיד על הפתיחות המחשבתית והנזילות המינית והמגדרית של המשתמשים. בשנה האחרונה, לצד תגיות כמו "ביסקסואל", "ג'נדר-קוויר" ו"פוליאמורי" יש הגדרה חדשה שהולכת וצוברת פופולאריות במעוזי ההיפסטרים האמריקאים - ה"ספיוסקסואל" (Sapiosexual). הביטוי הזה, שמקורו במילה הלטינית sapien שפירושה "חוכמה" או "תבונה", נמצא בשימוש בשנים האחרונות אבל צבר פופולריות מפתיעה מאז ש"או.קיי קיופיד" הכניסו אותו באופן רשמי לרשימת הקטגוריות שמשתמשים יכולים לבחור מתוכן בראשית 2015.

מיהו הספיוסקסואל? כמו תמיד, תלוי את מי שואלים. יש הגורסים שמדובר באנשים אולטרה-ליברליים המאמינים שכישורים קוגניטיביים, אינטליגנציה והיכולת להשוות בין קאנט להגל הם משמעותיים לא פחות - ולמעשה הרבה יותר - מקטגוריות שוליות כמו מגדר, מראה חיצוני, גיל, מעמד או הכנסה. אחרים, לעומת זאת, טוענים כי מדובר במזימה היפסטרית שמטרתה לאפשר לסנובים אליטיסטיים להרגיש טוב יותר עם עצמם ועם הבחירות הרומנטיות שלהם ולפסול מראש מאהבים פוטנציאליים רק בגלל שהם לא יודעים לצטט את דרידה או שהם לא קראו את הספר האחרון של ג'ונתן פרנזן.

אדי רדמיין מגלם את סטיבן הוקינג ב"תיאוריה של הכל"
להמשך הפוסט

מארול מוריס עד הגר בן אשר: מה לראות בפסטיבל חיפה?

פסטיבל הסרטים של חיפה ייערך בין ה-15 ל-24 באוקטובר ויחשוף בבכורה שורה ארוכה של סרטים ישראליים ובינלאומיים. חמש המלצות ואזהרת צפייה אחת

פסטיבל חיפה ה-32 ייערך השנה בין ה-15 ל-24 באוקטובר, והתוכנייה שלו עשירה ומגוונת במיוחד. לצד אירועים חגיגיים וסרטים מסקרנית שטרם ראיתי (ובהם סרט תיעודי על דיוויד לינץ׳ וסרטו החדש של אבי נשר, ״החטאים״ אשר ינעל את הפסטיבל), הספקתי לראות את חלק מהסרטים בפסטיבל טורונטו ובניו יורק. אני שמחה במיוחד שההמלצות השנה, באופן מקרי ובלתי מתוכנן, כוללות ארבעה סרטים של במאיות, ובהם שניים מהסרטים המקוריים והמעניינים ביותר שראיתי ב-2016. הכינו כרטיסים מראש:

1. Cameraperson 

הפורצת. גיבורה נשית מורכבת ובלתי צפויה
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

מסיוט לחלום האמריקאי: המהפך של טום הנקס

אחד הכוכבים הגדולים ביותר בהוליווד פרץ לתודעה כמי שגילם אאוטסיידרים כמו הומו חולה איידס או צעיר מוגבל שכלית, אבל בשנים האחרונות הוא הפך לסמל המובהק ביותר של הפטריוטיזם האמריקאי

*אזהרה: הטקסט הבא מכיל ספויילרים לסרטים ישנים של טום הנקס (החל מ״פילדלפיה״ וכלה ב״קפטן פיליפס״), אבל אינו כולל ספויילרים לסרטו החדש, ״סאלי: נס על ההדסון״ (סרט שהשם שלו הוא הספויילר האולטימטיבי)

1. ישנם שחקנים מצליחים יותר מטום הנקס, או כאלו הדורשים שכר גבוה יותר (למשל, ליאונרדו דיקפריו או טום קרוז) - אבל יש מעט מאוד שחקנים הוליוודיים עכשוויים שסרטיהם הכניסו, במצטבר, מעל שני מיליארד דולר, שזכו בשני אוסקרים רצופים ושכיכבו בלמעלה משמונים סרטים בכל ז׳אנר אפשרי. בעוד שכוכבים אחרים מזוהים עם ז׳אנר ספציפי, הנקס הוא זיקית קולנועית. הוא מזוהה עם שורה של קומדיות רומנטיות מצליחות - ובהם הסרט שפרסם אותו, ״ספלאש״, מ-1984, ו״נדודי שינה בסיאטל״ מ-1993 - סרטי אנימציה (השריף וודי בסרטי ״צעצוע של סיפור״), דרמות היסטוריות (״פורסט גאמפ״, ״להציל את טוראי ראיין״) ולאחרונה סרטים המבוססים על אירועים אמיתיים, ובהם הסרט החדש בכיכובו, ״סאלי: נס על ההדסון״ המוקרן בימים אלו בישראל.

הנקס ב"סאלי: נס על ההדסון". מנסה להפוך את אמריקה לגדולה שוב
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

נשבר הזין מסצנות אונס בקולנוע

אחרי עשרה ימים של שיפוט בפסטיבל הקולנוע של טורונטו ומרתון שכלל מעל שלושים סרטים מאסתי בסצנות אונס שנועדו לסתום חורים בעלילה או לשפוך אור על הגיבור הרגיש והמעונה

בתחילת השבוע חזרתי מפסטיבל הקולנוע של טורונטו, אחד מהפסטיבלים המבשרים על תחילת עונת האוסקרים וסרטי הסתיו. שפטתי בתחרות שנקראת Special Presentations מטעם הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESCI), והתבקשתי לצפות ב-21 סרטים עלילתיים באורך מלא. בנוסף, צפיתי בסרטים מחוץ לתחרות ובסך הכל ראיתי 37 סרטים בעשרה ימים. סצנת האונס הראשונה שנתקלתי בה היתה ב-Nocturnal Animals, סרטו החדש, הפרובוקטיבי ועטור הכוכבים של מעצב האופנה והבמאי האמריקאי טום פורד (A Single Man). מבלי לפזר ספויילרים, ניתן לציין שמדובר בסצנה מזוויעה במיוחד הכוללת עינויי רגשי ופיזי לנשים המעורבות - וגם לצופים.

אולם, בדיעבד הסתבר שמדובר בטרנד של ממש: מתוך 21 סרטי התחרות, בשמונה היו סצנות אונס, רבות מהן גרפיות וקשות לצפייה. במקביל, בכמחצית מהסרטים היו דמויות נשיות שעסקו - או עוסקות - בזנות (ובהן ״לידתו של דרקון״, Rage, The Limehouse Golem, City of Tiny Lights, Orphan ו-Asura: The City of Madness). אם לשפוט לפי הסטטיסטיקה בפסטיבל טורונטו, זנות היא לא רק המקצוע העתיק ביותר בעולם - אלא גם המקצוע השכיח ביותר עבור נשים.

"חיות לילה" של טום פורד. האונס הוא חלק מהאסתטיקה המוקפדת של הסרט
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

"סנודן": גיבור העל המפתיע של הקיץ

סרטו החדש והמדובר של אוליבר סטון, אשר יעלה לאקרנים בסופ"ש בעולם, הוא שיר הלל נטול ביקורתיות למדליף האמריקאי המפורסם. דיווח מהבכורה העולמית בפסטיבל טורונטו

זה אומנם לקח שלוש שנים, אבל ב-2016 אדוארד סנודן השלים סופית את המהפך ממדליף מעורר-מחלוקת למוצר צריכה הוליוודי: הצופים והעיתונאים שנאלצו לעמוד בתור הארוך עד אין קץ להקרנת הבכורה העולמית של הסרט בפסטיבל טורונטו ביום שישי האחרון קיבלו טעימה ראשונה ממבול היח"צ שעומד לנחות על ראשנו לקראת עלייתו של הסרט בארה"ב וברחבי העולם ב-16 בספטמבר (טרם נקבע תאריך יציאה בישראל). בעודנו ממתינים, סדרנים מטעם הפסטיבל חילקו פלסטרים ממותגים שעליהם נכתב 9.16.16 (תאריך יציאת הסרט) ועל גבם הודפסו הוראות כיצד להדביק אותם על המצלמה במחשב הנייד כדי להגן על הפרטיות שלנו, כפי שסנודן עצמו עושה מספר פעמים בסרט. לצד חולצות, ספלים, משטחים לעכבר ומוצרי צריכה אחרים הנושאים את דיוקנו של המדליף המפורסם משל היה צ'ה גווארה - נראה כי "פלסטר סנודן" עומד לההפך למתנה המושלמת לכריסמס (לצד חולצות ממותגות של "מר רובוט", כמובן).

אוליבר סטון בן ה-69, אחד הבמאים המוערכים והפוריים בקולנוע האמריקאי העכשווי שזכה באוסקר כתסריטאי ("אקספרס של חצות") וכבמאי ("פלאטון", "נולד בארבעה ביולי"), הפציר בנשיא ארה"ב אובמה להעניק לסנודן חנינה במהלך מסיבת עיתונאים שנערכה בשבת בבוקר. "אנחנו עדיין מקווים שהנשיא יגיע לתובנות חדשות ויעניק לו חנינה לפני תום כהונתו. אנחנו מקווים… אולי זה יקרה".

גורדון-לוויט בתפקיד סופר-סנודן. מבין שעתיד העולם מונח על כתפיו
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

התערוכה שתעזור לכם לעבוד על פייסבוק

קים קרדשיאן, סופי קאל וג'קי קנדי הן רק חלק מהגיבורות המפתיעות של תערוכה חדשה על טשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי לאורך ההיסטוריה ב"מרכז הבינלאומי לצילום" שבניו יורק. ביקורת

בשנת 2000 ממשלת מקסיקו החלה להטמיע מערכות טכנולוגיות מבוססות אלגוריתמים לזיהוי תווי פנים (Face recognition) כדי למנוע הצבעות כפולות בבחירות לנשיאות. שנה לאחר מכן כוחות משטרה אמריקאים השתמשו בארבעה הליקופטרים מצוידים במצלמות כדי לאתר "פנים חשודות" בקרב קהל של אלפים במשחק הסופר-בול. בהתבסס על התוצאות, הוצאו צווי מעצר ל-19 חשודים (חשודים במה בדיוק? לא ברור). שיטות דומות הופעלו כנגד פעילים בולטים בתנועת Occupy Wall Street ונגד חשודים בטרור באפגניסטן.

התקדימים המטרידים הללו מוזכרים בעבודת וידיאו בת שמונה דקות של האמן והאקטיביסט האמריקאי זאק בלאס (Zach Blas), אשר מוצגת בימים אלו כחלק מתערוכה חדשה במבנה החדש של "המרכז הבינלאומי לצילום" (ICP) שבניו יורק (אשר עבר לאחרונה ממשכנו הקודם במידטאון למבנה חדש ברחוב Bowery, בסמיכות ל"ניו מיוזיאום"). התערוכה, שנקראת "ציבורי, פרטי, סודי" כוללת עשרות עבודות וידיאו, צילומים, ציורים ופסלים ומתפרשת על שתי קומות.

המסכה של זאק בלאס כפי שהיא מוצגת בתערוכה. "בתוך הריבוי לא ניתן לזהות את היחיד"
נטע אלכסנדר
להמשך הפוסט

״ליל האירוע״ היא לא עוד סדרת פשע מסוגננת

המיני-סדרה של HBO, אשר הגיעה לסיומה השבוע אחרי שמונה פרקים, התעניינה פחות בשאלה ״מי רצח את אנדראה קורניש״ ויותר באובססיה של יוצריה עם פגיעותו של הגוף האנושי. ותודה לאקזמה של ג׳ון טורטורו

בטקסט הבא יש לא מעט ספויילרים לפינאלה של סדרת הפשע ״ליל האירוע״ של HBO שהסתיימה השבוע לאחר שמונה פרקים, אבל נדמה כי גם אם אפרט כאן כל פרט בעלילה זה לא בהכרח יפגע בחוויית הצפייה. ״ליל האירוע״ - המתבססת על סדרה בריטית - היא מקרה בוחן מרתק של האופן שבו הטלוויזיה האמריקאית העכשווית החליפה את מקומו של הקולנוע. פרק הסיום של הסדרה הוא פיצ׳ר לכל דבר: סיפור מותח בן 90 דקות על משפט של חבר מושבעים במסגרתו הצופים נוטים להאמין שהחשוד המרכזי ברצח מתועב הוא חף מפשע. ראינו מיליון סרטים כאלו, עקבנו אחרי לא מעט סיפורים אמיתיים כאלו בסדרות True Crime כמו ״עשייתו של רוצח״ או הפודקאסט Serial. אבל השאלה האם נאז קאן (ריז אחמד המעולה) אכן רצח בדקירות סכין צעירה מסוממת בשם אנדראה קורניש (סופיה בלאק ד'אליה) היא החלק הכי פחות מעניין בסדרה.

השאלה הזו לא יכולה להחזיק סדרה בת למעלה משמונה שעות משתי סיבות: א. כאמור, ראינו אינספור דרמות בית משפט אחרות על המסך הגדול והקטן, ואנחנו יכולים לצפות מראש כל טוויסט בעלילה (משאף האסתמה של החשוד שהופך לראייה, מצלמות האבטחה שישפכו אור חדש על הלילה הגורלי בדקה ה-90, האב החורג שעומד לרשת את הונה של הנרצחת). ב. האופן שבו היוצרים ריצ'רד פרייס ("הסמויה") וסטיבן זיליאן (התסריטאי של "רשימת שינדלר") מציגים את נאז ואת השתלשלות האירועים בפרקים הראשונים מותיר מעט מאוד מקום לספק בנוגע לחפותו (אם כי התסריט משחק היטב עם הספקנות הבריאה של הצופים).  

החשוד המיידי. כתב אשמה נגד מערכת הכליאה האמריקאית
להמשך הפוסט

הסדרה שמוכיחה שגם לאקדמאים יש ליבידו

הפרק הראשון של I Love Dick, הסדרה החדשה מבית היוצר של ג׳יל סולוויי (״טרנספרנט״), עלה השבוע לאמזון ומציע תערובת ייחודית של מיניות, פמיניזם וקווין בייקון בעירום מלא

בזמן שהרכבת התחתית בניו יורק מוצפת בפוסטרים לקראת עלייתה של העונה השלישית של ״טרנספרנט״ ב-23 בספטמבר, יוצרת הסדרה ג׳יל סולוויי (אשר כתבה גם לסדרות גם ״עמוק באדמה״ ו״טרה״) אינה טומנת את ידה בצלחת. בתחילת השבוע אמזון השיקה את עונת הפיילוטים החדשה שלה, הכוללת הפעם שלוש קומדיות ובהן I Love Dick, עיבוד טלוויזיוני מדובר לספרה פורץ הדרך של כריס קראוס שפורסם ב-1997. הספר המקורי, שקראוס מגדירה כ״קומדיה״, הוא מעין ״רומן מפתח״ שבמרכזו האובססיה שקראוס פיתחה לתיאורטיקן אמריקאי המזוהה בספר רק בשמו הפרטי, ״דיק״.

הגרסה הטלוויזיונית נפתחת עם סצנה משעשעת במסגרתה כריס קראוס (קתרין האן מ״טרנספרנט״) ובעלה, סילבר (השחקן הקומי גריפין דון) אורזים את דירתם בניו יורק ונוסעים למרפה שבטקסס - עיירה שנמצאת בסוף העולם שמאלה, אבל מצליחה למשוך אליה אקדמאים ואמנים מתוסכלים בזכות אקדמיה לאמנויות המציעה תוכניות יוקרתיות לחוקרים ולסופרים. סילבר מגיע לדירה מוזנחת למדי באמצע שומקום כדי לקחת חלק בסמינר הכתיבה של דיק גארט (קווין בייקון), הידוע באינטלקט החריף שלו ובסגנונו הישיר. כריס, שהיתה אמורה לסייע לבעלה לעבור דירה ולנסוע לפסטיבל וונציה כדי להציג את הסרט העצמאי שביימה לאחרונה (״זה סרט שעוסק באישה שקורסת תחת הציפיות של החברה,״ היא מסבירה בגמגום לדיק) מפתחת אובססיה לדיק ומחליטה להישאר.

קווין בייקון במלוא הדרו. חי בעידן "פוסט-רעיוני"
צילום מסך
להמשך הפוסט

טוני רובינס: הגורו שמקלל כדי להציל חיים

סרט דוקומנטרי חדש על הגורו האמריקאי, מחברם של רבי מכר בתחום הפסיכולוגיה החיובית ואיש סודם של מפורסמים כמו ביל קלינטון, אל גור וסרינה וויליאמס, מספק חוויית צפיה מרתקת ומטרידה

סצנת הפתיחה של Tony Robbins: I'm Not Your Guru היא מופת של עריכה ובימוי דוקומנטריים: ללא כל הכנה מראש, הצופה נזרק אל סיטואציה דרמטית במיוחד במסגרתה גבר אמריקאי צעיר ומבויש עם נעלי ספורט אדומות וחולצה אפורה עומד במרכזו של אולם רחב ממדים כשהוא מוקף באלפי בני אדם. גבר אתלטי וגבוה עומד לצידו עם אוזניה ומיקרופון, מישיר את מבטו ואומר בטון יבש, ״למה רצית להרוג את עצמך?״ כשהוא מתנשף בכבדות, הצעיר מסביר ״לפעמים אני נופל לתהום ולא מצליח למצוא את הדרך החוצה, ואז אני שונא את עצמי״.

בהמשך, הגבר האתלטי - גורו פסיכולוגיה חיובית בשם אנתוני (טוני) רובינס שיש לו עשרות מיליוני מעריצים ברחבי העולם - מצליח לשכנע את הצעיר לא להתאבד באמצעות כמה משפטים (״אני מעריך את הסטנדרטים הגבוהים שלך, אבל אתה חייב להיזהר מהנטייה לפרפקציוניזם״), מחוות גופניות שכוללות חיבוק ארוך, ושימוש כפייתי במילה ״פאק״ על הטיותיה השונות (הקללות, הוא מסביר בהמשך, הן דרך אפקטיבית להוריד את מנגנוני ההגנה ולהפתיע את המטופלים שלו). הסצנה, שאורכה כחמש דקות בלבד, מסתיימת בקתרזיס: השניים מתחבקים, שיר פופ מתנגן ברקע, והצעיר האובדני נישא על כתפיהם של הנוכחים באקט סמלי של לידה מחדש. תאכל אבק, ישו - טוני רובינס הגיע לשכונה.

טוני רובינס. הונו מוערך כחצי מיליארד דולר
נטפליקס
להמשך הפוסט

סימון ביילס: הגרסה הנשית, השחורה והנמוכה של סופרמן

המתעמלת סימון ביילס היא שילוב של כל מה שהופך את האולימפיאדה לצפיית חובה: סיפור חיים טרגי ורווי תהפוכות, כשרון בלתי נדלה ושאיפה לשלמות. היא גם היחידה שיכולה לסיים את ריו עם חמש מדליות זהב

סימון ביילס היא מתבגרת אמריקאית בת 19 שמתנשאת לגובה של מטר ו-45 ס״מ, מעריצה את זאק אפרון ומכורה לסאנפצ'אט. היא נמוכה, חייכנית ועם כתפיים רחבות - מראה שעלול להטעות: ביילס, שמתחרה בימים אלו באולימפיאדת ריו, נחשבת למתעמלת הטובה ביותר בארה״ב, ולאחת המתעמלות הטובות בהיסטוריה של הענף. אם היא תצליח לזכות השבוע בחמש מדליות זהב (בהתעמלות קבוצתית, קורה, קפיצות, קרקע וקרב-רב), היא תכנס לדפי ההיסטוריה כמתעמלת האולימפית המעוטרת ביותר.

ביילס לא מבצעת תרגילים. היא עפה. וחשוב אף יותר - היא נוחתת עם שתי רגליים על הקרקע. יציבה כמו בטון. ביום ראשון האחרון היא הגיעה למקום הראשון במוקדמות האולימפיאדה בשלושה מתוך ארבעה מכשירים והעפילה לגמרים בקרב-רב, קבוצתי, קפיצות, קורה וקרקע (אשר ייערכו היום בעשר בערב, שעון ישראל). היא נמוכה משמעותית מחברותיה לנבחרת הפנטסטית של ארה״ב, ובהן הקפטן אלי רייזמן והאלופה האולימפית גבי דאגלס. לביילס, כך נדמה, נמאס שעיתונאים משווים ללא הרף בינה לבין דאגלס - שתי המתעמלות השחורות היחידות בנבחרת האמריקאית. ״תמיד שואלים אותי האם אני רוצה לנצח את גבי״, היא אמרה לאחרונה בריאיון ל״ניו יורק טיימס״. ובכל זאת, זה עדיף על כל אותן פעמים בהן בילבלו בין השתיים.

ביילס. עפה כמו ציפור, ונוחתת על שתי רגליים
רויטרס
להמשך הפוסט

ובינתיים בארה״ב: כשאלן פייג׳ מעליבה הומואים

״טלולה״, דרמה פמיניסטית חדשה ומדוברת שמאחדת (שוב) בין פייג׳ לאליסון ג׳ני (״ג׳ונו״), היא סרט דידקטי שלא מפספס אף קלישאה. למרות הכוונות הטובות, הוא מצליח לפגוע בהומואים, שחורים - ובאינטליגנציה של הצופה

מאז שאלן פייג׳ יצאה מהארון בנאום אישי מאוד שהיכה גלים בתעשיית הבידור ב-2014, היא בוחרת במכוון פרוייקטים בעלי מסר להט״בי או פמיניסטי: היא כיכבה ב״לאהוב אותה״ (Freeheld) - הדרמה הלסבית הכי הטרונורמטיבית שנעשתה אי פעם, יצרה עבור Vice סדרה דוקומנטרית בשם Gaycation שבה היא וחברה הטוב ביותר מתעדים קהילות להט״ביות ברחבי העולם, וכעת היא מככבת בסרט אמריקאי חדש ומדובר בשם ״טלולה״ ׁ(Tallulah) שעלה בסופ״ש האחרון לנטפליקס ומופץ במקביל בבתי קולנוע בניו יורק.

״טלולה״, סרט הביכורים של שיאן הדר (שכתבה ל״כתום הוא השחור החדש״ ושימשה גם כמפיקה בסדרת הכלא המצליחה של נטפליקס) נחשף בפסטיבל סאנדנס האחרון וסיפק הוכחה נוספת לכך שהדרך לגיהנום אכן רצופה כוונות טובות. זוהי דרמה חברתית שבמרכזה צעירה בשם טלולה (פייג׳) שחיה במשך שנים ברכב שלה ואין לה אף אחד בעולם למעט בן זוגה, ניקו (איוואן ג׳וניגקייט), שנוטש אותה באופן מפתיע בסצנת הפתיחה של הסרט. כשהיא שבורת לב ונטולת מזומנים, טלולה נוסעת לניו יורק בניסיון לקושש קצת כסף מהאדם היחיד בעולם שיכול לעזור לה - מרגו, אימו המנוכרת של ניקו (בגילומה של ג׳ני). לאחר שמרגו, שבעלה עזב אותה לטובת גבר, זורקת אותה מכל המדרגות, טלולה הנואשת חוזרת להתגורר ברכב שלה. כשהרעב מכניע אותה, היא מתנגבת לבית מלון בניסיון לגנוב שאריות, מוצאת את עצמה עושה בייביסיטר עבור אמא טריה, עשירה ומפונקת שהיא קריקטורה נוראית של בימבו אמריקאית, ובהשתלשלות אירועים נטולת כל אמינות היא חוטפת את התינוקת שלה ומשכנעת את מרגו שהפעוטה הבלונדינית והמלאכית היא בתם המשותפת שלה ושל ניקו.

מתוך הסרט. דידקטי כמו שעת מחנך ביסודי
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

קפטן פנטסטיק: האם הייתם מגדלים ילדים ביער?

הדרמה האמריקאית החדשה בכיכובו של ויגו מורטנסן מגוללת את סיפורו של אב שגידל את ששת ילדיו ביער, על ברכי הקומוניזם, הפילוסופיה והיכולת לצוד צבי בידיים חשופות. התוצאה אינטיליגנטית ומבדרת, אבל גולשת לקיטש וסנטימנטליות

סרטו החדש של מאט רוס (סדרת הטלוויזיה "עמק הסיליקון"), אשר הוקרן בפסטיבל סאנדנס וזכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, מתכתב עם מסורת קולנועית עשירה של סרטי "הפרא האציל" שבמרכזם מפגש הרה גורל בין גיבור שגדל ביערות או בסביבה של טבע פראי לבין הציוויליזציה המערבית המשונה והנהנתנית. באופן טבעי, הסיפורים הללו מרתקים מכיוון שהם מזמינים את הצופה להפוך לאנתרופולוג ולהסתכל על התרבות שבה הוא חי במבט ביקורתי, מרוחק ולעיתים גם משועשע (כמו למשל בקומדיה המצליחה Little Indian, Big City מ-1994, או הדרמה האמריקאית "נל" מאותה שנה).

אבל בניגוד לגיבורים של רוב הסרטים הללו, אשר מעולם לא למדו קרוא וכתוב ומתקשים לתקשר עם סביבתם החדשה, "קפטן פנטסטיק" - אשר עולה בסופ"ש הקרוב לאקרנים - מגולל את סיפורם של שישה ילדים אמריקאיים שאביהם, בן (ויגו מורטנסן), גידל אותם תחת משטר אימונים וחינוך קפדני ביער. הסרט נפתח כאשר לזלי, אם המשפחה, מתאבדת בבית חולים פסיכיאטרי, והילדים משכנעים את אביהם לצאת למסע כדי להשתתף בהלווייתה. הילדים, כפי שמתברר במהרה, הם שילוב מפתיע בין טרזן, ישעיהו ליבוביץ' וז'אן ז'אק רוסו. קחו למשל את בודוואן, הבן הבכור (בגילומו המצוין של ג'ורג' מק'קיי): הוא מגדיר את עצמו כ"מאואיסט", מדקלם את המניפסט הקומוניסטי, דובר שש שפות והתקבל בדרך נס לכל אוניברסיטת עילית בארה"ב, החל מהרווארד וכלה בבראון. אחותו הקטנה ס'אג אוהבת במיוחד להסביר ברהיטות את השלכותיה של פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לזכויות תאגידים, וזאת על אף שטרם מלאו לה תשע שנים.

קפטן פנטסטיק. כשטרזן פגש את ישעיהו ליבוביץ
מתוך הסרט
להמשך הפוסט

דימויים זה ניינטיז: התערוכה שאסור לפספס בלונדון

איך הלן קלר למדה לדבר, איך נפטרים מהמבטא באנגלית, ואיך מטפלים באנשים ששומעים קולות? תערוכה חדשה וחינמית בלונדון מוקדשת לקול ומציעה תשובות לשאלות הללו, ולרבות אחרות

למרות שהתברכנו בחמישה חושים, יצירות אמנות פונות, בדרך כלל, לחוש אחד בלבד: הראייה. גם כיום, כאשר כל גלריה קטנטנה מבקשת להתהדר בתערוכות ומיצגים "אינטראקטיביים", בפועל תערוכות אמנות ממטירות עלינו בדרך כלל דימויים מסוגים שונים. תערוכה חדשה בשם This is a Voice, אשר מוצגת בימים אלו בגלריה Wellcome Collection שבלונדון ותסגר ב-31 ביולי, מציגה אלטרנטיבה מרתקת לאובססיה המוזיאלית עם חוש הראייה. יש כאן לא מעט דימויים, עבודות וידיאו ארט וגם סרטים באורך מלא, אבל הדגש הוא על הממד הפרפורמטיבי של הקול - מה זה אומר לשמוע קולות, איך מלמדים חירשים לדבר ואיך אמנים יכולים להביע את עצמם באמצעות סאונד ואינטונציה, ולא רק באמצעות ציור, צילום, וידיאו או פיסול?

התערוכה, שהכניסה אליה היא בחינם, מחולקת לשמונה חלקים או "מקרי מבחן" שהראשון שבהם מוליך את המבקר דרך קולות שנעלמו מן העולם - שירי עם ושירי ערש של שבט ה-Bayaka ממרכז אפריקה, או כלי נגינה מסורתיים שנעשו בעבודת יד. לצד שרטוטים של מיתרי הקול והתכנסויות שבטיות שעסקו בשירה, ניתן להתיישב בתוך "כוכים" קטנים ונוחים שהותקנו בהם רמקולים, ובהם תוכלו לשקוע לחלוטין בתוך המוזיקה או הדקלום המדדיטיבי שהוקלט באפריקה בשנות החמישים של המאה העשרים.

חלל התערוכה. מעלה שאלות על הקשר בין קול, גזענות ואפליה