נשבר הזין מסצנות אונס בקולנוע - התפוח המכני - הבלוג של נטע אלכסנדר - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשבר הזין מסצנות אונס בקולנוע

אחרי עשרה ימים של שיפוט בפסטיבל הקולנוע של טורונטו ומרתון שכלל מעל שלושים סרטים מאסתי בסצנות אונס שנועדו לסתום חורים בעלילה או לשפוך אור על הגיבור הרגיש והמעונה

תגובות
"חיות לילה" של טום פורד. האונס הוא חלק מהאסתטיקה המוקפדת של הסרט
מתוך הסרט

בתחילת השבוע חזרתי מפסטיבל הקולנוע של טורונטו, אחד מהפסטיבלים המבשרים על תחילת עונת האוסקרים וסרטי הסתיו. שפטתי בתחרות שנקראת Special Presentations מטעם הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESCI), והתבקשתי לצפות ב-21 סרטים עלילתיים באורך מלא. בנוסף, צפיתי בסרטים מחוץ לתחרות ובסך הכל ראיתי 37 סרטים בעשרה ימים. סצנת האונס הראשונה שנתקלתי בה היתה ב-Nocturnal Animals, סרטו החדש, הפרובוקטיבי ועטור הכוכבים של מעצב האופנה והבמאי האמריקאי טום פורד (A Single Man). מבלי לפזר ספויילרים, ניתן לציין שמדובר בסצנה מזוויעה במיוחד הכוללת עינויי רגשי ופיזי לנשים המעורבות - וגם לצופים.

אולם, בדיעבד הסתבר שמדובר בטרנד של ממש: מתוך 21 סרטי התחרות, בשמונה היו סצנות אונס, רבות מהן גרפיות וקשות לצפייה. במקביל, בכמחצית מהסרטים היו דמויות נשיות שעסקו - או עוסקות - בזנות (ובהן ״לידתו של דרקון״, Rage, The Limehouse Golem, City of Tiny Lights, Orphan ו-Asura: The City of Madness). אם לשפוט לפי הסטטיסטיקה בפסטיבל טורונטו, זנות היא לא רק המקצוע העתיק ביותר בעולם - אלא גם המקצוע השכיח ביותר עבור נשים.

מחוץ לתחרות המצב לא היה טוב יותר: במרבית הסרטים שראיתי הגיבור הראשי היה גבר, ובשניים מתוכם נשים שנאנסו התאהבו בגבר שאנס אותן (כך קורה לצעירה יהודיה שמתאהבת בקצין אס.אס בדרמת המלחמה The Exception, ולילדה בת 13 שספק מתאהבת-ספק מעריצה את הפדופיל שאנס אותה ב-Una). בשני המקרים, הנשים הללו הן שיוזמות מפגשים מיניים נוספים עם הגברים שהתעללו בהן (אם כי כדאי לציין כי Una בכיכובה של רוני מארה, המבוסס על מחזה מצליח בשם Blackbird, הוא סרט מורכב וטעון בהרבה המוקדש כולו לדיון בהתעללות מינית ותוצאותיה).

קחו למשל את ״לידתו של דרקון״, סרט המשווק כ״ביוגרפיה של ברוס לי״ אבל בפועל הוא קשקוש מביך במסגרתו סיפורו של אמן הקונג פו מתווך לקהל מבעד לעיניו של אמריקאי לבן ובלונדיני. הגיבור יפה הבלורית והתואר מבקש ללמוד אמנויות לחימה כדי לחלץ את אהובת ליבו מידיה של אישה אכזרית המנהלת רשת של בתי בושת. מושא אהבתו מוצגת כצעירה זכה ותמה (וככל הנראה בתולה) שעלולה להימכר בכל רגע לזנות אם הגבר הלבן והמסוקס לא יציל אותה בזמן. ב״חיות לילה״ של פורד, לעומת זאת, האונס נתפס כאירוע מזוויע, אבל הגוף הנשי העירום מוצג לצופים באמצעות דימוי מושלם וסימטרי המשתלב היטב באסתטיקה המוקפדת של הסרט.

ג׳יל סולוויי, הבמאית והתסריטאית זוכת האמי שהגיעה לפסטיבל טורונטו כדי לחשוף את העונה השלישית של ״טרנספרנט״, התייחסה לאינפלציה של סצנות אונס ופנתה בתחינה נרגשת לבמאים גברים: ״נראה לי שאתם לא מפסיקים לביים סצנות אונס כדי להסביר לנו כמה אונס זה דבר נורא. תודה, חברים — הבנו. אתם יכולים להפסיק לספר לנו סיפורים על אונס. באמת, יש לכם פטור. אם לעולם לא אצטרך לראות עוד סצנת אונס בקולנוע, אני אחיה עם זה בשלום. אם נרצה לביים סצנות אונס, תאמינו לי שנדע איך לביים אותן. תשאירו את זה לנו. תנו לנשים לספר סיפורים ששמים במרכז את הגוף הנשי״.

סולוויי צודקת לחלוטין: סצנות אונס מבוימות, ברובן, על ידי גברים, וגם כאשר הן נועדו לכאורה לחנך ולהעביר מסר תקיף נגד התעללות מינית - בפועל הן תורמות ל״תרבות האונס״ במסגרתה הגוף הנשי נתפס כמשהו שניתן לחדור אליו, להתעלל בו או לקנות אותו תמורת תשלום. הנאנסות הן צעירות יפות-מראה, ועל כן סצנות האונס עלולות לספק עונג - ולא רק כאב או אי-נוחות - לגברים שצופים בהן. במקרים גרועים עוד יותר, סצנות ה״אונס״ מתגלות בדיעבד כהמצאה או כעיוות של האישה (כמו למשל הסצנה מעוררת המחלוקת שבה הגיבורה ממציאה אונס ב״נעלמת״ של דיוויד פינצ׳ר מ-2014).  

ייתכן שהיה קל יותר לקבל סצנות אונס אם היו בפסטיבל טורונטו סרטים רבים יותר עם גיבורה נשית מורכבת, מעניינת וחזקה שאינה זקוקה לגבר שיציל אותה (למרבה האירוניה, אחד הסרטים היחידים שהציג גיבורה כזו הוא הסרט הקאמפי Reassignment של וולטר היל, במסגרתו מישל רודריגז מגלמת רוצח שכיר שנחטף על יד מנתחת סדיסטית אשר מבצעת בו ניתוח לשינוי מין כשהוא מחוסר הכרה. כתוצאה, הוא הופך בן לילה מגבר מסוקס לצעירה חטובה ונאלץ להתנהל בעולם עם גוף נשי בניגוד לרצונו).

חשוב להדגיש כי אונס כשלעצמו - כמו כל נושא אחר בחוויה האנושית - יכול וצריך להיות מיוצג באמצעים אמנותיים, אבל השאלה היא מהי מטרתו של הדימוי, והאם הוא מטשטש או מכחיש את הממד הסדיסטי של האקט באמצעיים אסתטיים או נרטיביים. 

אחד הסרטים הבודדים בפסטיבל שייצג אונס בצורה מורכבת וריאליסטית הוא Rage היפאני, אשר עוסק, בין היתר, בצעירה יפאנית הנאנסת באכזריות על ידי שני חיילים אמריקאיים לאחר שהיא הולכת לאיבוד. בדרמה המצוינת הזו האונס לא מהווה תירוץ כדי להראות עירום נשי, אלא ממשיך להדהד לאורך כל הסרט עד לסצנת הסיום המצמררת ושוברת הלב.

סרט אחר המהווה דוגמה לכך שניתן לטפל באונס באופן רגיש, מורכב ואינטיליגנטי הוא הדרמה הפלסטינית המצוינת של מייסלון חמוד, "בר בחר" (In Between), אשר קטף פרס יוקרתי בפסטיבל. הסרט, המגולל את סיפורן של שלוש צעירות פלסטיניות השוכרות דירה במרכז ת"א, מתייחס לאונס כאל כלי גברי לאלימות ושליטה - ולא כביטוי לתשוקה מינית. לכן, ברור לחלוטין שאונס מהווה את סופה - ולא את תחילתה - של מערכת היחסים. הסצנה עצמה מעוררת אי-נוחות, זעם ותסכול, ובניגוד לסרטים אחרים שהוצגו בפסטיבל אין בה אפילו רגע אחד המתרפק על הגוף הנשי העירום והסובל. 

במאים ותסריטאים אוהבים דרמה, ואונס הוא אירוע דרמטי שיכול לקדם את העלילה, לרתק צופים למסך ולמצב את היוצר כמי שעוסק בסוגיות בוערות ומגנה סקסיזם (תשאלו את ניקולס וינדינג רפן או גספר נואה). כבר יותר ממאה שנה שהקולנוע מוכיח כי לדמיון האנושי אין גבולות, ובכל זאת נדמה כי במאים רבים מתעקשים לספר לנו את אותם סיפורים מוכרים לעייפה על נשים במצוקה והגברים שמצילים אותן. 

כצופות, מבקרות קולנוע, שופטות, ויצורים תבוניים - מותר לנו לדרוש תסריטים מקוריים ומורכבים יותר שלא עושים שימוש באונס כדי לסתום חורים עלילתיים או לשפוך אור על אישיותו ההו-כה מורכבת ורגישה של הגיבור. הגיע הזמן לקרוא לבמאים להפסיק לעשות סרטים המבקשים - או מאפשרים - לצופה לשים את עצמו בנעליו של האנס, הפדופיל, הגבר המתעלל או האביר על הסוס הלבן שמציל את האישה מזנות. למה? כי השנה היא 2016 לעזאזל - ונשבר לנו הזין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות