״פרינסס:״ סרט ביכורים מטלטל ומתגמל - התפוח המכני - הבלוג של נטע אלכסנדר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

״פרינסס:״ סרט ביכורים מטלטל ומתגמל

לא הכל עובד בסרט "פרינסס", אבל החולשות שלו מתגמדות מול החזון העקבי של שלום-עזר, שקשה להסיר ממנו את העיניים

תגובות

״פרינסס״, סרט הביכורים של טלי שלום-עזר (״סרוגייט״) הוא יצירה מאתגרת ביותר ממובן אחד. לא רק משום שהוא עוסק בנושא הקודר והכאוב של אלימות מינית, אלא גם, ובעיקר, בשל האופן המתוחכם שבו הוא מפרק את המבנה הקולנועי הקלאסי של סיבה ותוצאה. בהוליווד, כפי שכולנו יודעים לדקלם מתוך שינה, העלילה היא אוסף של אירועים שיש ביניהם קשר סיבתי מסוים (בין אם אנחנו מתוודעים לסיבות בסדר כרונולוגי או רק בדיעבד, כאשר הסרט מגיע לסופו): גיבורה שמתחילה את מסעה כרווקה אומללה ומתוסכלת תסיים אותו בזרועותיו של האביר על הסוס הלבן, ועם קצת טריקים של עריכה, מוזיקה ודיאלוגים שנונים המעבר מנקודה א׳ לב׳ יהיה מענג ונטול הפרעות כמו מילקשייק שנמס לנו בגרון. אבל ״פרינסס״, כיאה למסורת הארט-האוס שממנה הוא מגיע ואיתה הוא מתכתב, מציע לצופיו סיבתיות שונה, מאתגרת יותר אבל בסופו של דבר גם מתגלמת בהרבה.

צפו בטריילר לפרינסס:

באקספוזיציה הכל עוד נראה נורמלי לכאורה, גם מבחינה קולנועית וגם מבחינה עלילתית: בסצנות הראשונות אנחנו מתוודעים לשגרת יומה של אדר (שירה האס המצוינת), ילדה בת 12 שאמה הגרושה (קרן מור) מנהלת זוגיות לוהטת עם מיכאל (אורי פפר) מורה מובטל שמבלה את רוב יומו בבית. הרמזים לכך שמשהו באידיליה המשפחתית הזו לא עובד כמו שצריך מגיעים במהרה, כאשר אדר הולכת ליום הורים במהלכו אמה, עלמה, מפלרטטת עם אחד ממוריה. גם העובדה שמיכאל מכנה את אדר ״נסיך״ ובוחר להתייחס אליה בלשון זכר מעלה אי אילו סימני שאלה.

אבל התהיות האלו מתגמדות לעומת מה שקורה בהמשך, כאשר אדר פוגשת בנער בשם אלן (אדר זוהר הנץ) הדומה לה דימיון מטריד. בשלב זה הקווים בין מציאות לדימיון, סיבה ותוצאה, גבריות ונשיות ואהבה וניצול מתחילים להטשטש במהירות. למעט סצנה אחת שבה אדר פוגשת את אביה הביולוגי - אשר מודל הגבריות שהוא מייצג שונה לחלוטין מזה של מיכאל - הסרט כולו עוסק בדינמיקה שנוצרת בין הדמויות הראשיות: אדר, אלן, עלמה ומיכאל. לכאורה, מבנה קלאסי של משפחה גרעינית (זוג הורים עם שני ילדים). בפועל, מבנה מבלבל שלא ברור האם הוא מתקיים בדימיונה של אדר או במציאות.

בין אם מדובר בפנטזיה או בממשות, התוצאה מעיקה ומטלטלת. כמו בסרטים אחרים של תנועת ״האלימות החדשה״ בקולנוע הישראלי, ב״פרינסס״ הבית הוא שדה קרב, והמשפחה היא הגיהנום (במידה מסוימת, אפשר לחשוב על אדר כמעין גרסה צעירה של מיכל, הגיבורה המתוסכלת והאבודה של ״ההיא שחוזרת הביתה״ של מיה דרייפוס). הביקורות, בהתאם, התמקדו בשאלת גילוי העריות (שנפתרת לקראת סוף הסרט) ובניסיון להבחין בין פנטזיה למציאות.

אולם, דיון שמתמקד בשאלה ״היה או לא היה?״ מפספס את הייחודיות של ״פרינסס״. באמצעות הליהוק המופתי של האס וזוהר הנץ והמוזיקה המעולה של ישי אדר, יצירת הביכורים של שלום-עזר מצליחה לברוא עולם רגשי מורכב ומלא סתירות. אדר היא לא רק קורבן אלא ילדה עם עולם פנימי עשיר ואינטיליגנציה מפותחת. לכן, אנחנו רוצים לדעת מה יעלה בגורלה כי היא אדם מעניין וייחודי, ולא רק כדי לסמן ״וי״ לצד התהיה האם מיכאל הוא פדופיל או לא. במקביל, זהו סרט שעוסק במגדר ובהתבגרות מינית באופן יוצא דופן: הכפילות הנפשית והפיזית של אדר-אלן יוצרת עולם שבו המגדר הוא נזיל - לאלן יש שיער ארוך ופנים נשיות, אדר היא ״טוםבוי״ שמטשטשת כל סממן של נשיות, והזהות הכפולה שהיא נוצרת מצליחה להכיל את כל הניגודים האלו. זוהי זהות של ״גם״ ו״גם״ במקום זהות של זכר או נקבה.

מתוך הסרט

לא הכל עובד ב״פרינסס״. העיסוק האובססיבי בזנות (אלן עובד כזונה ממין זכר, ובאחת הסצנות מיכאל מנסה לאלץ את אדר לצפות בנערי ליווי שוכבים עם גברים מזדמנים) הופך את העולם ש״פרינסס״ מתנהל בו לעולם של פרוורסיות מיניות. ועל אף שקרן מור היא שחקנית דרמטית מצוינת, הדמות שהיא מגלמת מגיבה לעיתים באופן תמוה או מוקצן מדי. אבל החולשות הללו מתגמדות מול החזון העקבי של שלום-עזר, שקשה להסיר ממנו את העיניים.  

״פרינסס״ הותיר אותי אופטימית כי הוא מעיד על כשרון, אומץ וקול קולנועי מקורי שלא מפחד לפרק מוסכמות. אולם, קשה להתעלם מהטון המדכא עד עפר ומהעיסוק החוזר ונשנה באלימות מינית בסרטים של במאיות ישראליות צעירות, ובהם ״הנותנת״ של הגר בן אשר, ״ההיא שחוזרת הביתה״ של דרייפוס, ״הרחק מהעדרו״ של קרן ידעיה, וכמובן ״שש פעמים״ (שבוים על ידי יונתן גורפינקל לפי תסריט של רונה סגל). למרות שמדובר בסרטים שונים מאוד זה מזה, הם מעמידים מראה מאוד לא מחמיאה מול החברה הישראלית. אם לשפוט לפי היצירות הללו, (כמעט) כל הגברים הם סדיסטיים, סוטי מין או/ ו פדופילים - וכמבקרים וצופים כדאי לשאול מה שטף הסרטים הזה אומר על החברה שאנחנו חיים בה. כמו במקרה של אדר, נראה כי כמות נדיבה של דימיון ויצירתיות היא הדרך היחידה להתמודד עם התשובה.  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#