מה לראות בפסטיבל "לסבית קטלנית"?

איך הפך אירוע גרילה שהתקיים בחצר של מועדון לילה למסורת שנתית שזוכה לתמיכת העירייה וקרנות הקולנוע ותערך בשבת הקרובה בסינמטק ת"א? ליאור אלפנט, המנהלת האמנותית של "לסבית קטלנית", מסכמת שמונה שנים בפוסט אורח

נטע אלכסנדר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"ברש" של מיכל ויניק. הזוכה הגדול של פסטיבל חיפה
"ברש" של מיכל ויניק. הזוכה הגדול של פסטיבל חיפהקרדיט: צילום מסך מתוך הסרט
נטע אלכסנדר

2015 היא ״השנה הלסבית״ של הוליווד, עם אוסף מכובד של כוכבות המגלמות דמויות לסביות בסרטים כמו ״פריהלד״, ״קרול״, ״בנוגע לריי״ ואחרים. בישראל, לעומת זאת, סרט לסבי הוא אירוע נדיר ואת הפיצ׳רים הלסביים בקולנוע המקומי אפשר לספור על אצבעות יד אחת. העובדה שפסטיבל קולנוע המוקדש כולו לסרטים לסביים, ביסקסואלים וקוויריים הצליח לשרוד כמעט עשור היא עדות משמחת לכך שלסרטים הללו יש קהל, גם אם ברוב השנה הוא זוכה להתעלמות.

אחרי שהושק ב-2008 כאירוע גרילה בחללים מאולתרים כמו מועדון הלילה ״ברזילי״, פסטיבל ״לסבית קטלנית״ ישיק בשבת, ה-7 בנובמבר, מהדורה שישית חגיגית במיוחד עם הקרנה של ״ברש״, דרמת ההתבגרות של מיכל ויניק, הסרט הדוקומנטרי ״בוי״ ואסופה של סרטים קצרים בסינמטק תל אביב. בפוסט אורח המנהלת האמנותית של הפסטיבל, ליאור אלפנט, מספרת על ההיסטוריה של הפסטיבל וממליצה על הסרטים שכדאי לראות בשבת הקרובה בתל אביב.

וכך נראה הפרומו הרשמי לפסטיבל, בכיכובן של עלמה זק ואיילת רובינסון:

פוסט אורח: שידורי המהפכה

ליאור אלפנט

פסטיבל הקולנוע ״לסבית קטלנית״ נוצר לפני שמונה שנים על ידי דנה זיו וענת ניר (ולאחר מכן הצטרפתי אליו כמנהלת אמנותית). ב-2008 דנה וענת חיפשו מקום לראות בו את הסרטים של החברות שלהן, סרטים שעוסקים בלסביות, ביסקסואליות, קוויריות וכו', אבל לא קיבלו את הבמה הראויה להם בארץ. סרטים קצרים היו מוקרנים באופן חד פעמי במסגרות של פסטיבלים גדולים כמו חיפה וירושלים, אבל לא היה באמת מקום לסרטים ישראליים קצרים העוסקים בנושא הקרוב ביותר ללב שלנו – הזהות שלנו. הסרטים שעסקו בנשים בעלות נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית נעלמו כליל בנוף הקולנועי, והנשים המעטות שהצליחו ליצור לא קיבלו שום במה.

מהדורת הבכורה של הפסטיבל התקיימה בחוץ, בחצר של מועדון הברזילי ז"ל, במחשבה שלא תהיה פעם נוספת. למרות שהיה מדובר בחלל מאולתר ולא באולם קולנוע מצויד היטב, האפשרות להקרין סרטים קצרים על מסך גדול ולצפות בהם בתוך קהילה תומכת היתה נדירה ומרגשת. כל הסרטים הלסביים הקצרים שנעשו בישראל רוכזו, ונדמה היה שאין יותר סרטים ולא צריך. אך עד מהרה נתגלה כי המצב רחוק מלהיות כזה. מרגע שנוצרה במה – נוצרו גם סרטים עבורה. כך, מפסטיבל גרילה שמתרחש פעם בשנה בחניון של מועדון מול 200 נשים, הפך הפסטיבל למסורת שנתית - כל הכרטיסים נמכרים מראש, ולכל מהדורה מגיעות קרוב לאלף נשים.

מהקרנות בחוץ עברנו להקרנות בהאנגר בנמל יפו, ומשם לאולמות קולנוע אמיתיים, ובהם הסינמטק בתל אביב. כיאה לפסטיבל גרילה, לאורך שנים המימון הגיע ממכירת כרטיסים, ובשנים האחרונות נוספו מקורות מימון חיצוניים כמו עיריית תל אביב וגם קרנות הקולנוע בשנים האחרונות. ובכל זאת, כל העוסקות במלאכה עובדות בהתנדבות כדי לקדם יוצרות ולחשוף את סרטיהן לקהל חדש. בסופו של דבר, ״לסבית קטלנית״ נוצר על מנת שהוא ייעלם וייטמע במיינסטרים. הוא נוצר כדי שאנחנו, נשים שאינן מגדירות את עצמן כהטרוסקסואליות נוכל ללכת לקולנוע ולראות ייצוגים שמדברים אלינו, שמדברים עלינו.

בוי. הסרט הדוקומנטרי הראשון שיוקרן במסגרת הפסטיבל
בוי. הסרט הדוקומנטרי הראשון שיוקרן במסגרת הפסטיבלצילום: יח"צ

בגיל 16, בשנת 1997, לא היה בשבילי כלום בקולנוע. כשחיפשתי את הזהות המינית שלי לא היה לי על מי לסמוך, לא ראיתי אותי על המסך. היום, בשנת 2015, אני עדיין לא נמצאת הרבה על המסך, אבל אני יודעת שיש מקומות שבהם אני יכולה למצוא ייצוגים הדומים לי, אם ארצה. בנוסף ללסבית קטלנית יש את פסטיבל הקולנוע הגאה (בניהולו של יאיר הוכנר), וסרטים באורך מלא שמדברים את השפה של הזהות שלי מגיעים אף הם לאולמות קולנוע בארץ. ילדות בנות 16 שומעות על הפסטיבל, ומספרות לי – כמנהלת שלו – עד כמה הן שמחות על קיומו. חברות שלי, בנות יותר משלושים, אומרות דברים דומים.

ולמה זה חשוב בעצם? לראות ייצוגים? כולנו יודעות שהקולנוע הוא מדיום של ייצוג – מה שאנחנו רואות על המסך מייצג לנו את המציאות, או יותר נכון – את השקפת היוצרים על המציאות. עם ההשקפה הזו אנחנו אמורות להזדהות, להתרגש, לכעוס, לבכות וכו'. הייצוג הקולנועי, כמו כל ייצוג אחר, עוזר לי לבנות את עצמי, לזהות בי דברים חדשים או ישנים, להבין את עצמי טוב יותר, להכיר את העולם בו אני נמצאת. לכן חשוב לראות על המסך כמה שיותר ייצוגים לכמה שיותר מגזרים ותופעות – גברים, נשים, כל סוגי המגזרים, כל סוגי הגזעים, כל הרצף של הזהות המינית, סיפורים שונים שעוסקים בדברים שונים – אני יכולה להמשיך לנצח.

״לסבית קטלנית״ לא מקרין רק סרטים קצרים. בעברו הוא הקרין את ״ג'ו+בל״ של רוני קידר ואת ״אליס״ של דנה גולדברג. השנה נקרין את "ברש" סרטה של מיכל ויניק שזכה בשלושה פרסים בפסטיבל חיפה – תסריט, ושני פרסי משחק, וכבר הספיק להשתתף בפסטיבל סן-סביסטיאן, ורשה, שיקגו, מולודיסט (אוקריאנה ורוסיה) ובדרך לעוד הרבה פסטיבלים אחרים. "ברש" הוא סרט מרגש ומצחיק על תלמידת תיכון (סיון נועם שמעון) שמתאהבת בנערה אחרת בזמן שהמשפחה שלה עסוקה בלחפש אחרי אחותה הנעדרת. זהו סרטה הראשון באורך מלא של מיכל ויניק, ששני הסרטים הקצרים הקודמים שלה, "סרק" ו"פיתיון", הוקרנו בפסטיבלים רבים ברחבי העולם (ביניהם לוקארנו וסאנדנס, אבל גם לסבית קטלנית), וזכו בפרסים.

וכך נראה הטריילר ל״ברש״:

בנוסף ל"ברש", העוסק ברומן בין שתי נשים, יוקרן "בוי", סרטה התעודי של הבמאית ההולנדית אן מארי בורסבום. "בוי" עוסק בתהליך שינוי המין של ניצן, צלם ואומן, שחלק מצילומיו יוצגו בתערוכה לצד הפסטיבל. "בוי" הוא סרט רגיש ומרתק, כמוהו טרם הוקרן בפסטיבל בעבר.

לסבית קטלנית מציג בעיקר סרטים קצרים, ויוקרנו בו השנה הסרטים הבאים: "לילה אחרון" – סרטה של כרם בלומברג שהוקרן גם בחיפה ובטורונטו, "דג במים", של ורוניקה ניקול טטלבאום, שהופק בתמיכת לסבית קטלנית והוקרן בחיפה, "תעשי בכאילו" של צורית הרציון שהוקרן בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב ופסטיבל חיפה, ו"מי שטוב לו" סרטן של השחקנית והבמאית מורן רוזנבלט וגפן גנני.

שם הפסטיבל, "לסבית קטלנית", יכול אולי לערער ולגרום למחשבה שהסרטים פונים רק לקהל של לסביות, אך לא כך. זה נכון שהזהות הלסבית עומדת במרכז הפסטיבל, אך הסרטים, והמחשבה מאחורי האוצרות, פונים לקהל מגוון ביותר של נשים – לסביות, ביסקסואליות, קוויריות, טרנס* ואפילו סטרייטיות (!), שפשוט רוצות לראות קולנוע טוב ואחר – כזה שנעשה על ידי נשים, ואינו מראה את המחשבה ואת נקודת המבט שאנחנו רגילות לראות בקולנוע – גברית, לבנה, והטרונורמטיבית.

סינמטק תל אביב, 7.11, 17:00, 20:30. להזמנת כרטיסים לחצו כאן. 

עוד כתבות בנושא:

"גם סטרייט יכול לביים סרט לסבי"
99 אחוז מהנשים בתעשיית הבידור נתקלו בסקסיזם
מחוץ לארון: מה יקרה לקריירה של אלן פייג'?
מדריך מקוצר להיסטוריה של הקולנוע הקווירי (עם הרבה המלצות)
ריאיון עם וויקפילד פול, הבמאי שהוציא את הפורנו ההומוסקסואלי מהארון
דזירה אקוואן מדברת על "התנהגות הולמת"

נטע אלכסנדר | |התפוח המכני

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ