האם לנה דנהאם תציל את העיתונות? - התפוח המכני - הבלוג של נטע אלכסנדר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם לנה דנהאם תציל את העיתונות?

כחצי שנה אחרי שהושק, ״לני״ - הניוזלטר המגזיני של דנהאם - מתהדר בחצי מיליון מנויים ובנתונים שעושים בית ספר לכלי תקשורת כמו ״הניו יורק טיימס״. כך הפכו טקסטים של אלפי מילים על אנדומטריוזיס, הפלות או ביטוח בריאות לתשובה הפמיניסטית ל״באזפיד״

תגובות
איור שהופיע ב"לני" כחלק מטקסט על אפליה גזעית בהוליווד

כפי שכל עורך עצלן ונואש למד על בשרו, כתבות שמתמקדות בגוף הנשי נחשבות להימור בטוח. ״היא השילה 70 קילו ביומיים - ולא תאמינו איך היא עשתה את זה״, או ״בר רפאלי הצטלמה לגיליון בגדי הים של שקר-כלשהו״ הן מסוג הכותרות שמסמנות את תהליך ה״באזיפיקציה״ שעובר על כלי תקשורת רבים בארץ ובעולם. בעידן שבו הקוראים הם כבר לא ״מנויים״, ״לקוחות״ או ״אזרחים״ אלא מכונים, בפשטות, eyeballs, כולם רוצים להיות כמו Buzzfeed, האתר שמצטיין בכותרות סנצסיוניות ואייטמים ויראליים שזוכים למיליוני שיתופים ברשתות חברתיות.

ואכן, לרגע היה נראה שבאזפיד וכפיליו - הצצים כמו פטריות אחרי הגשם - פיצחו את המודל היחיד שיכול להציל את העיתונות בעידן הדיגיטלי: אייטמים קצרים, סרטוני וידיאו של בעלי חיים (ראיתם כבר את הלברדור שהתאהב בברווז? זה ישנה את חייכם), כותרות צהבהבות שמשתנות כל כמה דקות באופן אוטומטי באמצעות אלגוריתם שמנטר את מספר ההקלקלות, ושלל ״קליקבייטס״ אחרים שפונים לקהל גלובלי, מבוזר וכמה להסחות דעת.

לכן, גיליון חגיגי של אלפי מילים על המחלה הגניקולוגית הנפוצה אנדומטריוזיס (אשר כ-10 אחוזים מהנשים בארה״ב סובלות ממנה), נשמע כמו דרך משונה למדי להציג לעולם כלי תקשורת חדש. מצד שני, אין שום דבר צפוי או מתבקש ב״לני״, הניוזלטר המצליח של לנה דנהאם ושותפתה להפקת ״בנות״, ג׳ני קונור. אחרי חצי שנה של פעילות, ל״לני״ יש כיום מעל 400 אלף מנויים (ומעל חצי מיליון צפיות חודשיות באתר) וכ-65 אחוזים מהם פותחים אותו פעמיים בשבוע. לשם השוואה, ניוזלטרים שבועיים של כלי תקשורת ותיקים כמו ״הניו יורק טיימס״ זוכים לאחוזי פתיחה שנעים בין 40 ל-50 אחוז, בעוד שאחוז הפתיחה הממוצע של ניוזלטרים של כלי תקשורת אמריקאיים עומד על 25 אחוז בלבד.

ההצלחה של ״לני״ מפתיעה במיוחד בהתחשב בתקציבו המצומצם: מערכת התוכן של הניוזלטר והאתר כוללת - בנוסף לדנהאם ולקונור - שתי עורכות במשרה מלאה ושתי כותבות במשרה חלקית. במילים אחרות, מערכת קטנטנה של שש נשים מצליחה לעשות בית ספר לכלי תקשורת שמעסיקים מאות כותבים. איך הן עושות את זה? בזכות דבקות באג׳נדה בלתי מתפשרת: מדי שבוע הן מפרסמות טקסטים ויצירות אמנות שנוצרו על ידי נשים מאינספור רקעים שונים, עם דגש על כותבות לא-לבנות וריאיונות עם נשים מוכרות יותר (הילרי קלינטון) ופחות (וולרי ג׳רט, המכהנת כיועצת בכירה של הנשיא אובמה).    

התוצאה היא אסופה של טקסטים מרתקים וערוכים היטב שעוסקים בשורה של נושאים שהעיתונות המסורתית מתרחקת מהם כמו מאש: כאמור, הגיליון השמיני של ״לני״ הוקדש כולו לאנדומטריוזיס ולאופנים השונים שבה המחלה הזו - שלעיתים לוקח שנים רבות לאבחן אותה - משפיעה על חייהן של מאות אלפי נשים ברחבי העולם; גיליונות אחרים טיפלו בנושאים כמו הריונות בלתי רצויים, דכאון ואובדנות, והצורך של פרילנסרים ונשים העוסקות במקצועות יצירתיים בביטוח בריאות (באמצעות סיפור אישי קורע לב על שחקנית צעירה ולא מבוטחת שנפגעה בתאונת דרכים).

בשבוע שעבר מכון המחקר Nieman Lab - השייך לאוניברסיטת הרווארד - פרסם ריאיון ארוך עם ג׳סיקה גרוס, העורכת הראשית של ״לני״. לדברי גרוס, ״דנהאם חיפשה דרך להמשיך את השיחות שהיא מנהלת עם נשים בכל רחבי ארה״ב, והרגשנו שניוזלטר הוא דרך אינטימית יותר מאתר או מגזין. אתר ששולח לך ניוזלטרים תמיד מנסה לשכנע אותך להקליק על אייטמים, ולכן הכותרות תמיד יהיו מפתות. אבל בניוזלטר את מקבלת את כל התוכן היישר לאימייל שלך, ואת יכולה לקרוא את מה שמעניין אותך״.

ואכן, מאז יוני 2015 מאות אלפי המנויים של ״לני״ (רובן הן מנויות בגילאי 18-35) מקבלות את הניוזלטר שלהן פעמיים בשבוע: ביום שלישי יוצא הגיליון המרכזי, המציע טקסטים, איורים ועבודות אמנות בנושאים שונים, וביום שישי הגיליון כולו מוקדש לריאיון - בדרך כלל עם אישה.

המודל העסקי של ״לני״ מתבסס על שותפות עם תאגיד Hearst, שיש בבעלותו מגזינים כמו ״קוסמופוליטן״ או Elle. בכל ניוזלטר יש פרסומות המקדמות אייטמים של ״הרסט״, אבל ההפרדה בין תוכן שיווקי למגזיני ברורה ובולטת. באופן כללי, העיצוב של ״לני״ מינימליסטי ונקי - טקסט שחור על רקע לבן, עם איורים וקטעי וידיאו מעטים יחסית, אבל מתוכננים בקפידה (גרוס מדגישה כי האיורים או הצילומים המלווים את הטקסטים חשובים לא פחות מהכתבות עצמן). בניגוד לאתרי אינטרנט, ב״לני״ אין תגובות גולשים, אין פרסומות קופצות שמפציצות את הקורא מכל עבר, ואין כותרות אחרות שמתחרות על תשומת ליבכם. 

מעבר להצלחה של דנהאם, העובדה של״לני״ יש מאות אלפי קוראות מסייעת לערער על כמה מהנחות היסוד של העידן הדיגיטלי: הטקסטים ב״לני״ ארוכים יחסית (חלק מהכתבות הן באורך אלף מילה ומעלה), הנושאים מורכבים ולא ״סקסיים״ (בריאות, כלכלה, אפליה מגדרית וגזעית), ולמעט דנהאם ופוסטים אורחים של סלבס, רוב הכותבות הן אנונימיות. בקיצור, ״לני״ הוא האנטיתזה ל״באזפיד״.

בשבועות האחרונים למדתי מ״לני״ על האחיות פולטץ - ארבע אחיות אפרו-אמריקאיות שנולדו במאי 1964 והפכו לסנסציה על תקן ״הרביעייה השחורה הראשונה״ - ועל האופן השערורייתי שבו הן נוצלו והפכו למעין ״פריק שואו״ על ידי רופא שניסה להפוך אותן למכונת מזומנים; על השיטות של רייצ'ל מדו, מגישת החדשות הלסבית של רשת MSNBC, להילחם בהומופוביה (בריאיון מצוין של גרייס דנהאם, אחותה של לנה ואקטיביסטית קווירית בפני עצמה); על הקשיים שמתכנתות לא-לבנות נתקלות בהם בעמק הסיליקון הליברלי כביכול; ועל האופנים השונים בהם האפליה הגזעית בהוליווד פוגעת בשחקניות (ובצופות) אפרו-אמריקאיות.

איור של האחיות פולטץ שהופיע ב"לני" בחודש שעבר

בדיוק כפי שלואי סי.קיי מחולל בימים אלו מהפכה של ממש בעולם הטלוויזיה בזכות המודל החדשני של ״הוראס ופיט״  - פרק שנשלח מדי שבוע ישירות לתיבת המייל של המנוי, בלי תלות ברשתות הכבלים או באתרי סטרימינג - דנהאם ושות׳ מציעות מודל אלטרנטיבי של עיתונות: תכנים מעמיקים וכתובים היטב, טורי דעה על אירועים אקטואליים (כמו הטור המצוין שדנהאם פרסמה כתמיכה במאבקה של קאשה) וריאיונות עומק עם נשים מבריקות, בעיקר כאלו ששמן לא אומר כלום לרוב הקוראות של ״לני״.  

מבחינה טכנולוגית, העובדה שהניוזלטר מקבל קדימות על פני האתר (והתכנים של הניוזלטר עולים לאתר רק אחרי שניים או שלושה ימים, נצח במונחי אינטרנט), יכולה לסייע לבלוגרים או לכלי תקשורת קטנים יחסית לחשוב מחדש על חלוקת משאבים. ההנחה שהבלוג או ה״הוםפייג׳״ הקדוש הוא הבמה המרכזית מתעלמת מכך שלרובנו יש קשר אינטימי בהרבה עם תיבת המייל שלנו, וקל יותר לגרום לנו להקליק פעם אחת מאשר להקליק פעמיים (פעם אחת על הניוזלטר, פעם שנייה על הלינק שבתוכו).  

העובדה שאת ההצלחה הזו מובילה חבורה מצומצמת של נשים היא כלעצמה סיבה לאופטימיות. כפי ש״ניו יורק מגזין״ בישר על השער שלו בחודש שעבר, נשים רווקות הופכות לקבוצה הדמוגרפית המשמעותית ביותר באמריקה, והן גם אלו שיכולות להכריע את הבחירות לנשיאות. או כפי שהסיסמה הרשמית של ״לני״ מכריזה, ״מפרקות את הפטריארכיה, ניוזלטר אחד בשבוע״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#