"מאחורי המספרים": הנשים השחורות ששיגרו את ג'ון גלן לחלל

דרמה חדשה שהספיקה לשבור קופות בארצות הברית מגוללת את סיפורן של שלוש נשים אפרו-אמריקאיות שעבדו בתוכנית החלל האמריקאית בשנות ה-60

נטע אלכסנדר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאחורי המספרים. הסרט חושף את הארכיטקטורה של הגזענות
מאחורי המספרים. הסרט חושף את הארכיטקטורה של הגזענות
נטע אלכסנדר

ב-1961 קתרין ג׳ונסון, מתמטיקאית אפרו-אמריקאית מבריקה שעבדה בסוכנות החלל האמריקאית נאס״א, נאלצה להתמודד עם אתגר חישובי סבוך במיוחד. בשיאה של המלחמה הקרה וחודשים ספורים לאחר שהאסטרונאוט הרוסי יורי גגארין הקיף לראשונה את כדור הארץ, נשיא ארה״ב ג׳ון קנדי העלה את ״המירוץ לחלל״ לראש סדר העדיפויות הלאומי, והצוות שג׳ונסון סופחה אליו התבקש לבנות מודלים מתמטיים שיאפשרו לאסטרונאוט ג׳ון גלן להתעלות על ההישג המפתיע של תוכנית החלל הרוסית. ג׳ונסון, מומחית לגיאומטריה אנליטית, היתה אחראית במידה רבה לחישובים שהפכו את גלן לאסטרונאוט האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ בפברואר 1962.

מעבר לשאלה כיצד לחשב את המסלול האליפטי של החללית, ג׳ונסון ניצבה בפני אתגרים קשים לא פחות, ובהם העובדה שהשירותים היחידים בנאס״א המיועדים לנשים לא-לבנות היו ממוקמים בקצהו השני של המתחם בו עבדה. מדי יום, בשעה שעמיתיה - רובם ככולם גברים לבנים - עבדו במשך שעות ארוכות במטה המרכזי רחב הידיים של נאס״א בווירג׳יניה, ג׳ונסון נאלצה ללכת ברגל למעלה מעשרים דקות לכל כיוון כדי להשתמש בשירותים במכון המחקר ע״ש לנגלי, אשר אכלס מתמטיקאיות אפרו-אמריקאיות נוספות שישבו בחדר צפוף וערכו אינספור חישובים ידניים בטרם מחשב IBM אימתני איים להחליפן.

סרט אמריקאי חדש בשם ״מאחורי המספרים״ (Hidden Figures), אשר מוקרן בימים אלו בארה״ב ויעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע, מגולל את סיפורן של ג׳ונסון (בגילומה של טראג'י פ' הנסון, שהיתה מועמדת לאוסקר לשחקנית המשנה על תפקידה ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן") ושתיים מחברותיה - מארי ג׳קסון (בגילומה של הזמרת ז'אנל מונה), אשר הפכה למהנדסת האפרו-אמריקאית הראשונה בתולדות נאס״א, ודורתי ווהן (זוכת האוסקר אוקטיביה ספנסר), המפקחת האפרו-אמריקאית הראשונה בנאס״א ומי שמונתה לפקח על מחשב ה-IBM החדש והמשוכלל.

זוהי דרמת אנסמבל המתרחשת בוירג׳יניה של תקופת הסגרגציה ו״חוקי ג׳ים קרואו״, כאשר אמריקה חולקה בהתאם למדיניות ״נפרדים אבל שווים״ שהבחינה בין לבנים לשחורים במרחב הציבורי. החוקים הללו, אשר נחקקו בתום מלחמת האזרחים האמריקאית, נועדו לכאורה להילחם בגזענות האלימה של תקופת העבדות אבל בפועל הם כפו על שחורים בידוד חברתי, אפליה תעסוקתית ונחיתות בתחומים כמו חינוך או בריאות. במהלך הסרט, ג׳קסון - מתמטיקאית מוכשרת ובעלת ניסיון המבקשת להוציא תעודת מהנדסת כדי להיהפך באופן רשמי למהנדסת השחורה הראשונה בנאס״א - נאלצת לעתור לבית המשפט כדי לקבל אישור מיוחד ותקדימי לקחת שיעורי ערב בתיכון המקומי (בכיתה המאוכלסת אך ורק בגברים לבנים).

הגזענות והאפליה מלוות את שלוש הנשים המוכשרות בכל סצנה בסרט: המפקחת הלבנה של ווהן (בגילומה של קירסטן דאנסט), מסרבת להעניק לה קידום על אף שהיא עובדת מצטיינת; ג׳ונסון עוברת לעבוד בבניין החדש, המיועד ללבנים, ומגלה במהרה כי אחד הגברים שעובדים איתה משוכנע שהיא המנקה; וכאשר היא מדפיסה דו״ח ובו החישובים הסופיים למסלול של החללית של גלן, היא נאלצת לחתום עליו בשמו של פול סטפורד (ג׳ים פרסונס) המפקח הלבן והשוביניסט שלה. בניסיון נואש להתמרד, ג׳ונסון מוסיפה את שמה לאחד הדו״חות, אבל סטפורד דורש ממנה למחוק אותו ורודה בה בטון מקפיא, ״מחשבים לא יכולים לכתוב דו״חות״.   

ובכל זאת, גם כאשר ווהן נאלצת לגנוב ספר הדרכה לשפת תכנות מהספרייה העירונית (מכיוון שאסור בה להשאיל ספרים לשחורים), וגם כאשר ג׳ונסון וג׳קסון נאלצות להילחם באפליה הכפולה הנובעת מהשילוב הקטלני של מיזוגניה וגזענות, שלושתן מפלסות את דרכן למשרות בכירות ומצליחות לסלול את הדרך לאינספור מתמטיקאיות ומהנדסות שהגיעו לנאס״א בעשורים שחלפו מאז.

כיאה לסרט הוליוודי, התסריט ל״מאחורי המספרים״ מפגין חירות אמנותית בכל הנוגע לעובדות או תאריכים כדי לייצר מתח דרמטי והזדהות עם הגיבורות שלו. התסריט, המבוסס על ספרה של מרגוט לי שטרלי שראה אור לאחרונה, מציג נרטיב מהפכני וחתרני לפרקים באופן מבדר, קל לעיכול וקלישאתי למדי, וחלק מהסצנות מזכירות דרמות טלוויזיה של "הולמרק". השימוש בשחקני משנה לבנים ומוכרים, ובהם דאנסט, פרסונס וקווין קוסטנר (המגלם את ראש הצוות שג׳ונסון מצטרפת אליו), ובפסקול הבומבסטי של המלחין ההוליוודי הנס זימר, נועדו להמתיק את הגלולה עבור צופים שאולי יתקשו לבלוע סיפור על שלוש נשים שחורות, מבריקות ושאפתניות שמבלות את רוב ימיהן בפתרון נוסחאות מתמטיות.  

לכאורה, דרמת אנסמבל נשית עם תקציב צנוע של 25 מיליון דולר ובמאי אנונימי יחסית (טד מלפי,  שזהו הסרט השני שלו בסך הכל אחרי "וינסנט 'הקדוש" מ–2014) לא היתה אמורה להפוך ללהיט קופתי או ביקורתי ולגרוף מועמדויות לאוסקר. אבל ״מאחורי המספרים״ הפך לאחת ההפתעות הגדולות של עונת הסתיו הקולנועית לאחר שהתברג בחודש שעבר במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בארה״ב והצליח לעקוף את הסרט החדש בסדרת ״מלחמת הכוכבים״ (אשר תקציבו עמד על כ-200 מיליון דולר). כדי להבין את התופעה הזו כדאי להתעכב על הטרנד של ״רוויזיוניזם היסטורי״, במסגרתו הוליווד חוזרת למאורעות היסטוריים שנטחנו עד דק כדי להציג אותם מפרספקטיבה חדשה, בדרך כלל דרך עיניהם של גיבורים שההיסטוריה שכחה, מחקה או הכחישה את קיומם.

סרטי ״רוויזיוניזם היסטורי״ שונים משמעותית מביוגרפיות היסטוריות כמו ״התיאוריה של הכל״ (על סטיבן הוקינג), ״משחק החיקוי״ (על אלן טיורינג), או ״נפלאות התבונה״ (על המתמטיקאי ג׳ון נאש). בשני המקרים מדובר על דרמות תקופתיות, אבל הביוגרפיות ההיסטוריות מתיימרות לפענח את דמותו של הגאון המיוסר: הגבר הלבן רדוף השדים שנקרע בין הכשרון הנדיר והיכולות האינטלקטואליות החריגות שלו לבין מחלה כרונית וחשוכת-מרפא, הומוסקסואליות מודחקת או מחלת נפש. הדגש, לפיכך, הוא על אישיותו המורכבת של הגיבור ומאבקיו הפסיכולוגיים, הפיזיים או המיניים. בהתאם, דמויות המשנה הן בדרך כלל בנות הזוג או מושאי האהבה של הגיבור.

טרנד ה״רוויזיוניזם ההיסטורי״, לעומת זאת, מתמקד בדמויות אנונימיות, אותם ״אנשים פשוטים״ שהניעו את גלגלי ההיסטוריה אבל מרבית ההיסטוריונים לא טרחו להקדיש להם ספרים. לא מדובר בז׳אנר חדש, אבל בשנתיים האחרונות הוא זוכה לפריחה מחודשת בזכות סרטים כמו הדרמה עטורת הכוכבות ״סופרג׳יסטיות״, אשר גוללה את מאבקן של נשים לקבל זכות בחירה בבריטניה של ראשית המאה העשרים דרך עיניה של כובסת בשם מוד וואט (קארי מוליגן), או ״הולדתה של אומה״ של נייט פארקר, המגולל את סיפורו של נט טרנר, עבד שחור שהנהיג מרד עבדים אלים ב-1831.

ההצלחה של ״מאחורי המספרים״ היא אנטיתזה לסרט רוויזיוניסטי נוסף מהעת האחרונה, ״סטונוול״ של במאי סרטי האסונות רולנד אמריך, אשר עלה לאקרנים בארה״ב ב-2015 ונקטל על ידי המבקרים. הסרט, שזכה להכנסות מביכות של 112 אלף דולר בלבד בסוף השבוע הראשון לעלייתו (בהשוואה ל-23 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון של ״מאחורי המספרים״), ביקש לחזור להתנגשויות האלימות בין שוטרים ללהט״בים שהובילו למצעד הגאווה הראשון בהיסטוריה. מכיוון שהאירוע כבר תועד לעייפה בספרים, מאמרים וסרטים דוקומנטריים, אמריך החליט לגולל את הסיפור דרך עיניו של גיבור פיקטיבי לבן, בלונדיני ותכול עיניים בשם דני וינטרס (ג׳רמי אירווין מ״סוס מלחמה״).

כדי לשכתב את ההיסטוריה דרך עיניו של נער לבן ותמים מאינדיאנה, אמריך הרשה לעצמו להמעיט בחשיבותן של מלכות הדראג וחברי הקהילה הלטינית והאפרו-אמריקאית שלקחו חלק פעיל במהומות. במהלך המכונה Whitewashing, וינטרס הוא זה שזורק את הלבנה הראשונה שמביאה לפרוץ המהומות (אשר פרצו ב-28 ביוני 1969 ונמשכו במציאות ארבעה לילות רצופים, אבל נדחסו בסרט ללילה דרמטי אחד).

הסרט, כאמור, היה כשלון קופתי וביקורתי, אבל הוא העיד על העניין של הוליווד בצורך לכתוב מחדש נרטיבים היסטוריים. ״מאחורי המספרים״, לעומתו, נקט בגישה הפוכה: במקום ״לתווך״ לקהל הרחב את הסרט באמצעות גיבורים לבנים פיקטיביים, מלפי בחר לגולל את סיפורן של שלוש נשים שחורות מבלי להתמקד במראה החיצוני שלהן, בחייהן האישיים או במוטיבציה הפסיכולוגית שלהן.

על אף שיש סצנות ספורות המוקדשות למערכת היחסים של ג׳ונסון עם גבר שמחזר אחריה, הדרמה לא נובעת מהצורך של הגיבורות לאזן בין עבודה לחיי משפחה, או מההתמודדות שלהן עם מחלות נפשיות או פיזיות. הדרמה, הכאב וההזדהות מבוססים על ניתוח מדוקדק של הביורוקרטיה של הגזענות: הארכיטקטורה הסטרילית של נאס״א המייצרת הפרדה בין ״מרחבים לבנים״ ל״מרחבים שחורים״, החקיקה שמונעת משחורים להשיג את הכלים שיאפשרו להם לממש את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם, והיחס המתנשא והמזלזל של בכירים לבנים אשר מונע מהעובדות השחורות קידום, העלאה או הכרה רשמית בהישגיהן.    

ההצלחה המפתיעה של ״מאחורי המספרים״ מוכיחה שיש קהל הצמא לסרטים ששופכים אור על דמויות המשנה של ספרי ההיסטוריה. במובן מסוים, זהו אחד הצדדים החיוביים הבודדים של עידן ה״פוסט-אמת״: כאשר העובדות ניתנות לערעור תמידי, ניתן להשתמש בנטייה הזו כדי לאתגר נרטיבים היסטוריים שהתעלמו או מחקו דמויות משולי החברה - נשים, שחורים, או להט״בים. כך למשל, ״מאחורי המספרים״ שופך אור חדש על ההצלחה האדירה של ג׳ון גלן, אשר זכה לפולחן אישיות שהגיע לשיאו במצעד חגיגי לכבוד נחיתתו לאורך רחוב ברודוויי בניו יורק שכלל קהל שיא של ארבעה מיליון בני אדם. בעוד שגלן נהנה מתהילת עולם ומחברות אמיצה עם הנשיא קנדי (הוא אף היה אחד מנושאי ארונו של הנשיא בעת הלוויה), הנשים שאפשרו לחללית שלו להמריא ולנחות בשלום נאלצו להתמודד עם גזענות ואפליה לאורך כל חייהן.

בסופו של דבר, גם לנרטיבים המבקשים לשכתב או להאיר מחדש את ההיסטוריה יש נטייה ליפול לקלישאות. במקרה של ״מאחורי המספרים״, הסרט חוטא בכך שהוא תוקף את הגזענות אך מחבק בשתי ידיו את הלאומנות: באמצעות שחזור ההיסטריה של תקופת המלחמה הקרה, אשר כללה תרגול של ירידה למקלטים במקרה של התקפת נשק גרעיני, מלפי רומז כי אמריקה לא היתה יכולה לנצח את הרוסים במירוץ לחלל ללא תרומתן של העובדות השחורות של נאס״א. בסצנת השיא בסרט, שלוש הגיבורות צופות בשיגור ההיסטורי של החללית של גלן מחדר הבקרה של נאס״א או על מסך הטלוויזיה. ההתרגשות רבה, וקשה שלא להזיל דמעה, אבל לסצנה הזו יש גם ממד פטריוטי מובהק המתבסס על הצורך - והיכולת - לחגוג את העוצמה האמריקאית. לפי הסרט, הלאומנות והקפיטליזם (בצורתו המרוככת, הכוללת גם מחויבות לקהילה ולא רק תאוות בצע) הם הכוחות שיוכלו לדחוק הצידה את השדים של הגזענות והסקסיזם. בהוליווד, לפיכך, אפשר - ורצוי - לכתוב את ההיסטוריה מחדש, כל עוד ״ההיסטוריה הסודית״ לא תערער מן היסוד את מיתוס המריטוקרטיה של החלום האמריקאי.

נטע אלכסנדר | |התפוח המכני

"התפוח המכני" הוא בלוג על תרבות בכלל, וקולנוע בפרט, בעיקר בניו יורק אבל גם מחוצה לה. נטע אלכסנדר היא עיתונאית ב"הארץ", דוקטורנטית לקולנוע באוניברסיטת NYU ובעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של הקולנוע מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ