תשובה לקליין: למה צריך יותר מבקרות קולנוע? - התפוח המכני - הבלוג של נטע אלכסנדר - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשובה לקליין: למה צריך יותר מבקרות קולנוע?

אורי קליין טען בטורו כי אין חשיבות לזהות המגדרית או האתנית של מבקרי קולנוע. חיפוש קצר של השם "פאולין קייל" בגוגל מרמז מדוע עדיין יש צורך בנקודת מבט נשית

תגובות
קהל צופה בסרט תלת מימד בשנות ה-40
Daily Herald Archive / SSPL / Getty Images

כאשר מחפשים בגוגל את השם "פאולין קייל" בעברית, ארבע התוצאות הראשונות הן הספד מתורגם קצר שפורסם ב"הארץ" לאחר מותה של מבקרת הקולנוע המיתולוגית ב-2001, הפנייה לאתר "סימנייה" (המובילה לדף ריק שבו נכתב "לא נמצא ספרים בחיפוש"), ערך הוויקיפדיה של חוקר הקולנוע אנדרו סאריס, והפניה לעמוד הוויקיפדיה של הסרט "Stop Making Sense" של ג'ונתן דמי, שקייל תיארה כ"קרוב לשלמות". בקצרה, מי שתחפש מידע על חייה ופועלה של קייל בעברית תגיע ככל הנראה לערך שנכתב על סאריס - אויבה המושבע של קייל ומי שייבא לארצות הברית את "תיאוריית האוטר" שקייל נאבקה בה בכל כוחה.

האנקדוטה הזו מספקת תשובה אחת מיני רבות לשאלתו של אורי קליין, "למה זהותו המינית והאתנית של המבקר חשובה בכלל?".

קליין שואל "האם ניכרת בביקורותיה של קייל העובדה שהן נכתבו על ידי אשה?" ומיד עונה "אם כן, אינני מסוגל לזהות זאת". אבל קשה לחשוב על ההתקפה החריפה, השנונה והפרובוקטיבית של קייל על סאריס ועל תיאוריית האוטר מבלי להתייחס לפמיניזם שלה. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של קרב תיאורטי שהתלקח בשנות ה-60 וה-70, כדאי להזכיר שתיאוריית האוטר גרסה כי היצירה הקולנועית היא פרי מוחו הקודח וחזונו היצירתי של אדם אחד בלבד - הבמאי. לפי סאריס, יש לשפוט יצירות קולנועיות על בסיס שלושה קריטריונים: מיומנותו הטכנית של הבמאי, סגנונו האישי ומונח מעורפל בשם "משמעות פנימית" (interior meaning). לפי התפיסה הזו, אוטר אמיתי אינו מסוגל להוציא מתחת ידו סרט גרוע. גם סרטים כושלים לכאורה של במאים מהוללים הם חלק אינטגרלי בפיתוח הסגנון הייחודי שלהם וחזונם הקולנועי.

לעומת זאת, קייל מתחה ביקורת על הנטייה של מבקרים ויוצרים כמו סאריס ופרנסואה טריפו להמליך מלכים - כולם כרובם גברים לבנים - ולהתעלם מכשלונותיהם המביכים (או לכל הפחות להתייחס אליהם בסלחנות). במאמרה העוקצני ורב ההשפעה "מעגלים וריבועים" מ-1963, היא תקפה את סאריס וכתבה כי יצירת המופת הקולנועית היא תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין במאי, תסריטאי, עורך, צלם, שחקנים ועוד ועוד. הקולנוע הוא אמנות שיתופית, לא מפגן אגו רוויי יצרים שנועד לשקף את גאונותו של הבמאי.

ניתן כמובן לטעון שהדגש על שיתופיות וקולקטיביות במקום האתוס האינדיבידואלי אינו קשור להבדלים מגדריים. אולם, קייל עצמה כתבה כי הסרטים שחסידי תיאוריית האוטר ממהרים להלל משקפים "פנטזיות נרקיסיסטיות גבריות" וחשפה שוב ושוב כיצד השימוש במונח הסתום "משמעות פנימית" נועד להשתיק כל ביקורת ולהעלות לגדולה במאים כמו הווארד הוקס, אלפרד היצ'קוק או אורסון וולס (היא אף הגדילה לעשות ובספרה על "האזרח קיין" טענה שוולס נישל את שותפו לכתיבה מזכויות על התסריט). המתקפות הארסיות שקייל זכתה להן בחייה מעידות כי לא מעט מבקרי קולנוע ביקשו להשתיק את האישה היחידה שהעזה לצאת נגדם.

קייל אינה האישה היחידה שהרחיבה ואתגרה את גבולות הביקורת. הקדימו אותה נשים כמו איריס בארי (שהפכה לאוצרת הראשונה של מחלקת הקולנוע ב-MOMA ב-1935), והיא הצטרפה למסאית סוזן זונטג (שחיבורה על "קאמפ" הגדיר מחדש את היחס לז'אנר), לחוקרת הקולנוע לורה מאלווי, לסופרת והתיאורטיקנית האפרו-אמריקאית בל הוקס, ולמבקרות נוספות. כיום פועלות בעיתונות האמריקאית מבקרות מעולות כמו מבקרת הקולנוע של "הניו יורק טיימס", מנואלה דרגיס ומבקרת הטלוויזיה של "הניו יורקר", אמילי נוסבאום.   

אולם, כפי שקליין מציין במאמרו, גם ב-2018 מספר המבקרות נמוך משמעותית ממספר המבקרים (18 אחוז לעומת 82 אחוז לפי דגימה שנערכה ב-2017). בהמשך הוא שואל "האם רק אשה ראויה לבקר סרט שעוסק בנשים או אשה ביימה אותו? האם רק מבקר או מבקרת שחורים ראויים לבקר סרט שעוסק בשחורים או במאי או במאית שחורים ביימו אותו?".

התשובה הקצרה לשאלות הללו היא "בוודאי שלא". הבעיה היא שאלו לא השאלות העומדות במרכז הדיון הנוכחי על ייצוגים מגדריים. הדיון הזה, שהחל הרבה לפני תנועת MeToo, מתבסס על שתי טענות מרכזיות: ראשית, באופן היסטורי הרוב המוחלט של סרטים בכל ז'אנר נעשה על ידי גברים, מסוקר על ידי גברים, ומכוון לקהל "גברי" (במובן זה שהוא מייצר ומשכפל פנטזיות גבריות הטרוסקסואליות במרכזן הגבר הוא שמניע את העלילה והנשים הן מושא רומנטי ומיני). לכן, חווית הצפייה הנשית בקולנוע שונה באופן מובהק מזו הגברית.

על אף שצפיתי באינספור סרטים במהלך חיי, כמות הפעמים שבה נתקלתי במישהי דומה לי על המסך היא זניחה. לו זה היה הקריטריון לפיו הייתי שופטת סרטים, הייתי ממשיכה לעבוד כבייביסיטר. אם אני רואה סרט שבמרכזו נערה או אישה שאינה עונה לסטנדרטים צרים עד כדי גיחוך של יופי (רזה, חלקה, צעירה ובריאה בדרך כלל) - סיכוי סביר שבכך הוא עוסק. במילים אחרות, משקל יתר למשל אינו מאפיין אחד מיני רבים של דמות נשית - הוא הסיפור כולו (ע"ע "מרגישה פצצה" של איימי שומר, כל סרט של מליסה מקארתי, או "פרשס" ואלפי סרטי האינדי האחרים המגוללים את סיפוריהן של נערות משולי החברה). בהתאם, הטרנד הנוכחי והמצער של "היפוך מגדרי" בהוליוודי הוא ביטוי מעודכן יותר לאותה תופעה: הדבר המלהיב היחידי בהמשכונים "מכסחות השדים" או "אושן 8" הוא שבמקום חבורת גברים מככבות בהן נשים. הגבר הוא הכלל, האישה היא היוצא מן הכלל.

מבקרים גברים, לעומת זאת, זכו להתבגר כאשר הם נחשפים לייצוגים שונים של גבריות בכל ז'אנר אפשרי: שוטרים, כמרים, רומנטיקנים בלתי נלאים, רוצחים סדרתיים, ליצנים רפואיים, בנקאים, הומלסים, חוטבי עצים ובעשורים האחרונים לא מעט דמויות של הומואים, קווירים וטרנסים. לכן, מערכת הציפיות שלי ושל מבקרים גברים היא שונה. לא מכיוון שיש משהו אינהרנטי באנטומיה הנשית או הגברית שגורם לנו לחוות חוויות אסתטיות בצורה אחרת. פשוט מכיוון שבניגוד למין ביולוגי - מגדר הוא תהליך בלתי פוסק במסגרתו מנגנונים אידיאולוגיים, תרבותיים, כלכליים ומשפחתיים מכוונים נשים וגברים למלא תפקידים שונים בחברה.

בנוסף לטענה על הצורך לפנות מקום ליותר קולות נשיים כדי לתקן עוול היסטורי, הטענה השנייה היא שנשים חוות את העולם באופן אחר מגברים (ושוב - לא כי יש להן רחם ושחלות, אלא כי החברה מתייחסת באופן שונה לגברים ונשים מגיל אפס). מבקרות קולנוע מביאות לכתיבתן רגישויות מסוג אחר, והן עשויות להבחין בדברים שמבקר - משכיל ורגיש ככל שיהיה - עלול להתעלם מקיומם. לגברים סטרייטים לבנים מותר כמובן לבקר כל סרט, גם אם מדובר בדרמה על טרנסית שחורה שעברה התעללות מינית, אבל קשה להתעלם מכך שהוא יפעיל אותם בצורה אחרת. במידה והסרט עצמו יוצא כנגד ייצוגים נפוצים של טרנסים או שחורים בתרבות הפופולרית, וכנגד האלימות המופעלת על הגוף "החריג" מצד גברים לבנים, ביקורת שלא תתייחס לכך עלולה להיות בעייתית ובמקרים מסוימים אף לשכפל את אותו מבט טרנספובי או נורמטיבי שנגדו הסרט יוצא.

נדמה כי קליין מסכים עם הטענה הראשונה אך מתקשה לקבל את השנייה. בעיניו, המגדר אינו משחק תפקיד גדול יותר משורה ארוכה של מאפיינים אחרים - ובהם לאומיות, אתניות, או ניסיון חיים. אולם, כל עוד אנחנו חיים בסביבה שמלמדת נשים ש"דעתנות" היא תכונה גברית הסיכוי לגדל כאן דור חדש של מבקרות קולנוע הוא נמוך. בדומה לקייל, אני נוטה להאמין שיצירה אסתטית בעלת ערך היא כזו המצליחה לזקק את הרגישות והחזון של כל מי שמעורב בה. תחום הביקורת אינו שונה מכך, ומגוון קולות יכול רק להוסיף לו. האם זה חזון אוטופי, רגשני ומנותק מהמציאות? יכול מאוד להיות. אחרי הכל, אני אישה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#