ידועות בציבור / הבלוג של נגה כהן

מאת: شهرزاد عودة שהרזאד עודה Shahrazad Odeh

نحتفي كل عام بشهر المرأة في اذار, نحتفل بالمرأة والأم, نبجلها ونمجدها وكأن النساء هن الآلهة أو الأنبياء الجامعة لكلا  الشعوب. تقام الطقوس وتعطى الهدايا والأوسمة للمرأة لمجرد كونها أمرأة أو أم, وكأننا مشغولين باقية أيام السنة بإكرامها ومعاملتها بصورة  حسنة. فتقع الجنة بهذا الشهر تحت أقدام الأمهات, ولن نسميها بالمرأة- نسميها كل شيء, وننسى محاولات المجتمع من رجال ونساء بإخضاعها تحت قوانين ومفاهيم إجتماعية وسياسية التي تحد من فتحة الجنة تحت رجليها وتحجمها بأقل قليل من أي شيء اخر.

פוליטיקאים, פעילים, יועצים אסטרטגיים ועיתונאים רבים מנסים כבר שנים לפענח את "הבעיה של השמאל" ומביאים שלל תשובות, עצות, רעיונות והבטחות. לפני יומיים, ב-19.4, גילינו שהתשובה של שני אנשים שמתיימרים להנהיג את השמאל, שבמקרה או שלא במקרה הם שניהם גברים אשכנזים הטרו-סקסואלים בעלי ממון רב, כוללת רמיסה של אוכלוסיות שלמות במדינה. יצחק בוז'י הרצוג אמר שצריך להפסיק לתת את התחושה שחברי המפלגה "אוהבי ערבים", ובכך רמס ערבים. אראל מרגלית הוציא סרטון כחלק מהקמפיין שלו לרשות המפלגה, ובו הוא רומס נשים, הומואים, גברים לא מאצ'ואים ואנשים שמתמודדיםות עם מחלות והפרעות נפשיות.

סרטו של מרגלית הופק במסגרת הקמפיין שהקמפיינר של הימין הקיצוני, משה קלוגהפט, מנהל עבורו. הסרטון מתיימר להזריק אנרגיה בשמאל נגד הימין. זאת, באמצעות הצגת הימין כעלוב ובהצבת דרישה ברורה לחזור לימי הגדולה של מפא"י/מערך/העבודה. רק שהדרך שבה מרגלית בוחר, עוברת דרך אידיאליזציה של דמותו של הגבר-המאצ'ו-הקרבי-שכובש-שטחים-ונשים. כל מי שאינו כזה ראוי ללעג ולבוז לפי הסרטון, וכמובן גם לא צריך להנהיג את המדינה. בהחלט נשמע כמו חזרה אחורה, לימים שאחרי מלחמת ששת הימים ושל גנדי, או אולי תחילתה של מלחמת העולם הראשונה.

האות ניתן. אולי זו פרשת אופק בוכריס, אולי הקביעה השנויה במחלוקת של בית המשפט העליון בנוגע ל"תכנית הנאנסות" (הן עדיין ממשיכות לטעון שהן נאנסו, ואני מאמינה להן), אולי זה השינוי בהנחיה 2.5 של הפרקליטות (שבניגוד לתפיסה הרווחת מעולם לא מנע העמדה לדין של אדם ששיקר על הפגיעה המינית שלו במטרה לפגוע במישהו) שמקלה על האפשרות להעמיד לדין מתלוננות שיש סתירות בעדותן, כפי שקורה לנפגעות תקיפה מינית (אגב עבודת המטה על ההנחיה החדשה בוצעה על-ידי גברים, בלי נשים), אולי זו הבריחה ב-100 קמ"ש של מפכ"ל המשטרה אלשיך מהטיפול בתקיפות מיניות במשטרה. תהיה הסיבה אשר תהיה, השיח על תלונות שווא חזר, הוא כאן בכל הכוח, והוא צפוי לגבור על-ידי ארגוני אבות אלימים ככל שתתקרב ההכרעה על ביטול או שינוי חזקת הגיל הרך, במהלך שמובילה השרה שקד.

חזרנו שוב לבקלאש (מתקפת נגד). אחרי הישגים משמעותיים ביותר של השיח על תקיפות מיניות, שהביאו לפרישתם של שני חברי-כנסת ולמחאה ציבורית גדולה נגד אנס שקיבל חצי שנת עבודות שירות, ובעיקר שינויים התנהגותיים חברתיים בקרב הגברים עצמם, השיח על תלונות שווא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – להסיט את תשומת הלב מהמגפה האמיתית, תרבות האונס, אל עבר מתי מעט של תלונות שמנופחות והופכות לחזות הכל.

לפני מספר ימים העלתה אשה בשם לודה גרקו פוסט לפייסבוק על הבטן שלה. היא דיברה על הבושה שהיא חשה כילדה עם בטן בולטת, על נשים שעושות סקס עם חולצה כדי שבני הזוג שלהן לא יראו את הבטן שלהן ועל הדרישה החברתית מאיתנו הנשים להסתיר את הבטן שלנו. בפוסט שלה, לוד התייחסה לאחד הטאבוים הגדולים של אידיאל היופי של הדור שלנו: הבטן השטוחה.

אידיאל היופי, או "מיתוס היופי" כפי שטבעה נעמי וולף, בתצורתו הנוכחית (כלומר בהקשרו הצרכני), ממרר את חיינו כנשים מזה כמאה שנים לפחות. מאז שהתפתחו בתי הכלבו ותרבות הפנאי במערב אירופה, ונשים עבדו והרוויחו כסף עבור עצמן, אנשי עסקים ופרסומאים רכבו על העצמאות החדשה של נשים וסובבו אותה. הם יצרו תלות חדשה במוצרי אופנה וטיפוח, כדי לייצר מציאות שבה נשים מוציאות כסף מהכיס שלהן לכיס שלהם, במרדף שלהן אחרי הניסיון להפוך לקישוט המושלם במרחב הציבורי. זהו מרדף שווא, אבל הוא מספק הרבה כסף ושליטה ליוצרים ולמשעתקים שלו, והוא מונע מנשים לעסוק בסוגיות כלכליות ופוליטיות - לרווחתם של השולטים במקומות אלה היום.

פאה ג'ינג'ית ארוכה ומתנפנפת, שיר בקול ילדותי וזלזול בוטה במחשבות שלה על אושר – ככה לעג ביום שלישי העיתונאי אראל סג"ל לחברת הכנסת סתיו שפיר, שכתבה מאמר לעיתון זה על מה גורם לה אושר. היושבים באולפן של ערוץ 20 - שלושה גברים ואשה אחת (שלא נתנו לה כמעט לדבר – על כך בהמשך), צחקו כל כך חזק שהיה נדמה שהאושר שלהם עצמם מגיע מלהקטין חברות כנסת צעירות מהשמאל.

אבל השיא הגיע כאשר סג"ל-בדמותה-של-סתיו-שפיר אמר שהוא רוצה לרכב על אופניים "בלי כסא", כלומר רמז שהאושר שלה מגיע כשמוט הכסא תקוע לה עמוק בתוך איבר המין. אוי אלוהימה. בינתיים ח"כ קסניה סטלובה הגישה על האמירה הזו תלונה על הטרדה מינית למועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין, יו"ר המועצה הורתה לפתוח בבדיקה וגינתה את מה שהיה שם וסגנית השר ציפי חוטובלי תמכה בשפיר וטענה שמדובר בפגיעה בנשים.

"אשתי עצבנית", "אשתך זרקה אותך מהבית?" או צילום של אשה כבניין – אלו הן רק חלק מהפרסומות הממוגדרות לדירות ונדל"ן שאנחנו פוגשות ופוגשים במרחב הציבורי, בין אם על שלטי חוצות, בעיתונים או באינטרנט. לא כל הפרסומות לדיור הן ממוגדרות, אך אלו שכן משעתקות תפיסות שמרניות על תפקידן של נשים וגברים. תפיסות אלו קושרות בין בעלות על נכס במרחב לבין "גבריות", מטשטשות את הגבולות בין "אשה" ל"בית" ונותנות לגיטימציה לרכישת נשים.

ניקח לדוגמה את הפרסומת של ewave נדל"ן, שהופיעה במהדורת הדפוס של עיתון זה לפני כחודש, ובה הכיתוב "מי אמר שלא נשארו רווקות בת"א?" עם צילומים של בניין ודירה לדוגמה. ההקבלה שנעשית בפרסומת, בין החיפוש אחר נשים, זוגיות וסקס לבין חיפוש נכס נדל"ני, היא אפילו לא מוסווית. כך גם הפרסומת של מגדל היוקרה Oak רמת השרון, שמציגה את אותו הרעיון, רק בצורה ויזואלית. שלט החוצות של Oak מציג צילום של אשה יפה, אלגנטית ואולי מעט מינית, שראשה, עורפה וגבה הם בניין. כלומר, לא ברור איפה גוף האשה נגמר ואיפה הבניין מתחיל.

לפני כחודשיים, בנק דיסקונט הוציא פרסומת שהתיימרה לבדוק "מה נותן לגבר הישראלי את כוחו?". בפרסומת נראו גברים מתאמצים להרים משקולות במשקל מסוים, אך כשילדיהם ונשותיהם נכנסו לחדר ועודדו אותם, הם הצליחו להרים משקל גדול יותר. "משפחה זה כוח" נאמר לנו בפרסומת, בניסיון לומר: כשכל המשפחה ביחד כולם חזקים יותר. בסאבטקסט, קיים רק מודל הטרו-נורמטיבי של משפחה, ובו האשה והילדים תומכים בבעל הכוח, האבא, ומסייעים לו לייצר עוד כוח.

טשטוש הגבולות בין הכוח הפיזי לכוח הסימבולי בפרסומת, הוא לא מקרי. העובדה שרוב הגברים (זכרים) הם חזקים יותר מרוב נשים (נקבות) מבחינה ביולוגית (על-אף שאיכות השריר של שני המינים היא דומה), נותנת לגיטימציה חברתית לעליונות גברית בכל תחומי החיים. כך, למרות שאנחנו כבר לא צריכות גבר חזק שיצוד ממותה, כי אחרת ניאלץ להסתפק בארוחה טבעונית של הזרעים שליקטנו, היכולת לסחוב יותר מסכי מחשב במשרד, להחליף את הבקבוק הכבד במתקן המים המינרליים או להצליח לפתוח את בקבוק היין, עדיין נתפסות כאקט הירואי שמעיד על גבריות ועליונות.

בסוף דצמבר, יניב נחמן הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בביצוע מעשה אינוס ומעשה מגונה בכוח ברוני ריבר. העונש שנגזר עליו הוא מאסר בפועל של שנה, שממנו בית המשפט ניכה את ששת חודשי המעצר שיניב נחמן ישב בזמן החקירה, ואת ששת החודשים שנותרו הוא המיר בעבודות שירות. עוד גזר בית המשפט מאסר על תנאי של שנתיים ועוד מאסר על תנאי של שנה - שניהם למשך שלוש שנים; פיצוי כספי; וקנס. מאז, גזר הדין שלו לא יורד מסדר היום, ביקורות רבות מושמעות כנגדו והציבור פנתה לפרקליטות בדרישה לערער על קלות העונש. אפילו נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, נדרשה לעניין בטקס השבעת שופטים חדשים בשבוע שעבר, באומרה "הביקורת היא רצויה וחשובה, עשויה להצביע על טעות ולחשוף נקודות תורפה."

לנו כחברה יש אינטרס שמערכת המשפט שלנו תהיה חזקה. מערכת כזאת מתקיימת כאשר מצד אחד האזרחים והאזרחיות מביעים אמון בבית המשפט, ומצד שני בית המשפט עושה משפט צדק בהתאם לדין. המשפט משמש ככלי מרכזי להכוונת התנהגות ויש בידו כוח רב – מחד, הוא יכול לצמצם פערים ולחתור לשוויון בין המינים, אך מאידך, יש בכוחו להעניק לגיטימציה לסדר חברתי המאפשר אלימות מינית כלפי נשים. פסיקתו של בית המשפט בעניין יניב נחמן היא חלק מרצף של אירועים שיצרו משבר אמון קשה בין הציבור הדוגלת בשוויון מגדרי, לבין בית המשפט. לפיכך, מטרת הביקורת היא לחזק את אמון הציבור בבית המשפט באמצעות התאמת הלך הרוח בבתי המשפט לזה הקיים בחברה. זאת, כדי שהוא יהיה מוסד שמשרת את כל המגוון האנושי בחברה ובכלל זה גם נשים שנאנסו.

הבמאית של הסרט "סופרג'יסטיות", שרה גברון, והתסריטאית, אבי מורגן, לקחו על עצמן משימה לא פשוטה. עם התגברות הגל הרביעי של הפמיניזם בעולם המערבי, הן יצרו סרט שמציג את מאבקן של סופרג'יסטיות בריטיות בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. סרט כזה בעת כזו, חייב להציג רבדים מורכבים של המציאות של נשים, להיות מדויק היסטורית, לייצר פאתוס בלי להיות קלישאתי, או בקיצור – לייצר רצף בין החיים שלנו כיום למאבק של לפני (רק) 100 שנים. הן הצליחו במשימה.

"סופרג'יסטיות" אינו סרט על הליכה של נשים לקלפי. בניגוד לנראטיב שהתקבע על פעולותיהן של הסופרג'יסטיות, שעובר אצלנו באופן לא פורמלי שכן מערכת החינוך בישראל לא מוצאת לנכון ללמד את המאבק הפמיניסטי לתלמידים ולתלמידות ומעדיפה להתמקד במלחמות של גברים, המאבק לא היה רק על זכות ההצבעה. אלא, הסופרג'יסטיות נלחמו על הזכות להשפיע על עיצוב חייהן, דרך הפוליטיקה. אחת החוזקות של הסרט היא הצגת הצורך הנואש של נשים לעשות זאת. אחרת, הן נתונות לתנאי עבודה מחפירים, כמו הנשים במכבסת גלאסהאוס במזרח לונדון; האוטונומיה שלהן על גופן מופקעת מהן, כמו לדוגמה בלגיטימציה לאנוס אותן או להכות אותן; אין להן זכויות במשפחה, כפי שהילד של מוד סווט (הדמות הראשית) נלקח ממנה; הן משועבדות כלכלית, כמו אשתו של הסנאטור שלא נותן לה לבחור מה לעשות עם כספה; והן נתונות לחסדי גברים שאולי יבחרו להיטיב עמן אבל כנראה שלא יעשו זאת, כפי שעולה מהניסיונות הכושלים שלהן לקבל זכות הצבעה דרך השמעת סיפור חייהן לשר האוצר (עם זאת הסרט מפספס את הפעילות הפמיניסטית הענפה והפחות מיליטנטית שהייתה חלק מהותי מהמאבק ואת מספר הגברים בעלי ההשפעה שכן ניסו לקדם זכות הצבעה לנשים). הצגת המציאות הזו נותנת מענה מוצלח לתפיסה המוטעית כיום לפיה זכות ההצבעה ייתרה את המאבק הפמיניסטי, שכן אנחנו מצביעות, ואפילו יכולות לעבוד (כמעט) בכל דבר (נגיד). כפי שניתן לראות בבירור, הבעיה היא הרבה יותר עמוקה, ובלי שלנשים יהיה כוח פוליטי שיופעל כדי לדאוג לסוגיות נשיות, אנחנו לעולם לא נהיה שוות.

סטודנטיות וסטודנטים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, שלומדות את הקורס "יסודות יחסי הציבור" של רועי לחמנוביץ' במסלול תקשורת שיווקית, קיבלו מטלה מעניינת: לעשות יח"צ למחקר של ד"ר עינת לחובר, על נשים בתקשורת בישראל. ביום שני, ה-11.1.16 (מחר), ממצאי המחקר יוצגו בכנס "היא-תונאות: נשים בתקשורת הישראלית" במכללת ספיר.

המחקר של ד"ר לחובר, שבדק מאות פריטי חדשות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט, והוא חלק ממחקר עולמי על נשים בתקשורת, העלה תוצאות מאוד מעניינות. לדוגמה, פחות מרבע מהדמויות בחדשות הן נשים; קולן של נשים נשמע פחות בכל תחומי הסיקור והדיווח, כאשר בנושאי פוליטיקה וממשל רק 6% מהדמויות הן נשים, במדע ובריאות רק 19% ואפילו בסוגיות "רכות" ונשיות יותר – סלבס, אמנות ומדיה – נשים מהוות 47%, פחות מחצי, מהדמויות המדווחות או המסוקרות; ונשים מופיעות פי שלושה מגברים בתפקיד משפחתי, כלומר כאמא של, אחות של, בת של וכיו"ב. נתונים נוספים על המחקר ניתן לקרוא כאן, בכתבתו של איתי שטרן.

באופן הולם לחלוטין, שנת 2015 התחילה בבחירות כלליות שהביאה לכניסה של יותר נשים מאי פעם לכנסת, והסתיימה בשלוש פרשות של תקיפות מיניות שעוררו רעש גדול: ינון מגל, סילבן שלום ויניב נחמן. כי ככה נראתה 2015. היא נעה בין שיאים של נשים חזקות למאבק עיקש על יצירה מחדש של גבולות הנורמה ביחסים בין גברים לנשים, ואי-קבלה של שום ביטוי של הטרדה או תקיפה מינית. בתוך זה היו התארגנויות משותפות, העלאת הנראות של הקהילה הקווירית בכלל וטרנסג'נדריות בפרט, וכמו תמיד, מחאות נגד פרסומות סקסיסטיות. זו השנה שהייתה:

מין, אונס, ולמה כבר אי אפשר להתבלבל בין השניים

עוד ועוד נשים אמיצות קמות ומעידות שסילבן שלום הטריד אותן ותקף אותן מינית, בעת שעבדו אצלו או אתו. עדויות אלו הן המשך לעדויות שעלו לפני כשנה וחצי, כאשר שלום ביקש להתמודד לנשיאות. על כל אשה שקמה ומעידה על תקיפה מינית נשפכים קיתונות של חרא ורעל, רק תשאלו את רחלי רוטנר. אבל לפני שנה וחצי, התלונה של אחת הנשים נגד סילבן שלום במשטרה הביאה לבקלאש תקשורתי עכור במיוחד. שיאו היה בחריצת לשון ונפיחה ורבאלית של ירון לונדון כלפי המתלוננת בשידור חי, באקט שלא היה מבייש אף ילד בן חמש שיודע שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ולחמוק מעונש או לקיחת אחריות. כנראה כך חשב על עצמו גם סילבן שלום. אבל השבוע, עם ההצפה של עוד ועוד עדויות של נשים שמסרבות לשתוק, נוכחנו שלא כך הדבר.

במציאות הישראלית של היום, הרבה יותר קשה להפנט את הציבור ולהציג אקטים של תקיפה מינית כמחוות רומנטיות, אילוזיות של נשים אובססיביות או אירועים שקרו באשמתו של אבא (טוב, אולי את האחרון עדיין אפשר). פעילות פמיניסטית עיקשת במגוון גדול מאוד של מרחבים, ובמיוחד ההשפעה על השיח הציבורי דרך הרשתות החברתיות, הובילה לשינוי התודעה הציבורית כלפי הטרדות ותקיפות מיניות. זה לא אומר שהגענו לשוויון מגדרי או שאין יותר תקיפות מיניות. זה גם לא אומר שההליך שנפגעות עוברות במשטרה, בפרקליטות או בבית המשפט לא פוגע בהן או כן מביא להן צדק. זה כן אומר שהדברים שהיו מקובלים בעבר כבר אינם מקובלים כיום, כאשר יש מספיק לחץ ציבורי.

מאת: מיכל זאבי ונגה כהן

בואו נעשה ניסוי. בשבוע הקרוב, תסתכלו סביבכן ותספרו כמה ייצוגים מיניים מוחפצים של נשים אתן רואות במרחב הציבורי: בפרסומות, בטלוויזיה, בחלונות ראווה, על שלטי אוטובוסים, בקליפים, בקבוצות וואטסאפ, על שערי מגזינים או על באנרים קופצים באינטרנט. אנחנו מוקפות ומוקפים בדימויים של הגוף הנשי ככלי וכאובייקט מיני שנועד לשירותם של גברים.

אלפי סטודנטיות זוממות להגיש תלונות שווא נגד מרצים בכירים כדי לסחוט מהם ציונים טובים או יחס מועדף. פמיניסטיות היסטריות משתלטות על האקדמיה. הקץ לרומנטיקה. אלה אינם טוקבקים. אלא, זוהי תמונת המציאות שמשתקפת מדבריהם ההיסטריים של פרופסורים, מרצים בכירים ועוד אנשי אקדמיה מאוניברסיטאות שונות ברחבי הארץ.

בימים האחרונים מתנהלת ברשת Academia-IL, רשת מיילים שמאגדת כ-10,500 אקדמאים מרחבי הארץ, בהם סגל אקדמי, סגל מנהלי ותלמידי מחקר, דיון על התקנון החדש נגד הטרדות מיניות שפורסם באוניברסיטה העברית. התקנון גובש בעקבות הביקורת על דרכי הפעולה של האוניברסיטה העברית במקרים של חשד למעשי הטרדה מינית, ובעיקר בעקבות מאבקה האמיץ של אפרת אפי יעקב, שנפגעה מפרופ' מריו שניידר שהטריד אותה ותקף אותה, וזכתה – פרופ' שניידר הודח דה פקטו ונדרש לפצות אותה. התקנון החדש גובש בשיתוף נציגים מקרב הסטודנטיות והסטודנטים, הסגל האקדמי והסגל הניהולי, כלל שיתוף של קהילת האוניברסיטה ואושר על-ידי כל הגורמים המקצועיים והניהוליים ובהם סנאט האוניברסיטה. במקביל, התקיימו פעילויות שטח נוספות שהיו חלק מגיבושו.

טענה חוזרת ונשנית נגד המאבק הפמיניסטי הוא שנשים פמיניסטיות הן פוריטניות, שונאות מין ובאופן כללי הורסות את הכיף. טענה זו מגיעה מהמאבק הפמיניסטי נגד אקטים שנתפסים כ"יחסי מין" אבל הם בעצם החפצה, אונס וניסיונות למשטר מיניות נשית. אז נכון, שיח על אונס והטרדות מיניות הוא לא "כיף". אבל זה לא שהאפשרויות האחרות שהחברה הפטריארכלית מציעה לנו הן כאלה מדהימות. השיח המיינסטרימי על מגע מיני לא באמת נוגע במיניות נשית בריאה. אלא, הוא נע בעיקר בין פורנוגרפיה, החפצה מינית, ביוש נשים מיניות ופאלוצנטריות.

החברה הפטריארכלית מציעה לנשים מגע מיני שבו התפקיד של הגוף הנשי הוא לספק את צרכי הגברים. ראשית, פורנוגרפיה, המקור שממנו יותר ויותר אנשים ובמיוחד ילדים ובני נוער לומדים איך "יחסי מין" צריכים להיראות, מציג לרוב מגע מיני אלים ומשפיל כלפי נשים. שנית, החפצה מינית מלמדת נשים שרק אם הן מאוד רזות, יפות וחלקות הן יכולות להיות מיניות. הגדילה ועשתה פרסומת להסרת שיער שהציגה גבר ואשה בתחילתו של סקס שנראה מהנה, ואז האשה עוצרת כדי להוריד שיערות ברגליים. זו סצנה שחוזרת על עצמה גם בסרטים. המשמעות שלה היא שאשה לא יכולה פשוט ליהנות ממין. אלא, היא כל הזמן צריכה לעצור ולראות איך היא נראית מהצד.

מלחמה היא אירוע גברי, במובן התרבותי-פטריארכלי של המלה "גבריות". לחימה, עוצמה, בטחון, הגנה, חדירה, כיבוש, נשק/כלי זין – הם כולם מאפיינים של הדמות הגברית המאצ'ואיסטית שמגנה על הנשים העדינות שמתעלפות אם הן מתרגשות יותר מדי. תפקידן של נשים בתרבות כזו הוא להישאר בבית וללדת ילדים שיגדלו להיות חיילים, כלומר להיות רחם לאומי. (אל תנסו למצוא הגיון בסתירה שבין חוסר היכולת של נשים עדינות לקחת חלק בביטחון לבין העובדה שללדת זה קשה וכואב – לפי מה שמספרות לי. הפטריארכיה מלאה סתירות, כי מטרתה לשמר את הכוח של גברים וגבריות בכל מחיר). בישראל, המנטאליות הפטריארכלית עדיין נוכחת ובועטת, וכצפוי היא מועצמת בעתות של מלחמה, כמו שהיה בשנה שעברה בזמן "צוק איתן".

אולם, ה"מלחמה" (אינתיפאדה, גל טרור, התקוממות) הזו היא שונה. הלחימה מתרחשת בתוך האוכלוסייה האזרחית ולא בשדה הקרב, וכל אחת ואחד נדרשים להיות חיילות וחיילים.* על פניו, נוצרת כאן הזדמנות לשוויון מגדרי. המלחמה איננה נחלתן של גברים בלבד (למרות שגם כאשר הלחימה מתרחשת בשדה קרב מסורתי נשים נפגעות גם הן, החל מפגיעות נפשיות וכלכליות ועד למקרים שהן קרבנות אונס של החיילים של הצד השני), אלא כולן וכולם נמצאות ונמצאים בשדה הקרב בצורה שווה. הגדיל לעשות ראש-הממשלה במסיבת העיתונאים שכינס בשבוע שעבר, שבה הלל גם את האזרחיות וגם את האזרחים שמגלים גבורה. זאת, לצד יותר ויותר כתבות על חיילות קרביות שמוצגות כמודליות לחיקוי.

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה בערוץ 10 על מגע מיני שהתקיים בין קבוצה של גברים לאשה צעירה במועדון אלנבי 40. הדיון הציבורי על המקרה נסב על אחריות הסביבה במקרה של מגע מיני בפומבי בין אחת לרבים, האם מה שהיה שם כן או לא היה אונס והאם יש נשים שיכולות ליהנות ממגע מיני כזה. לאחר שהאשה התראיינה בערוץ 2 ואמרה שהייתה שיכורה עד כדי כך שלא הייתה מודעת למה שקורה סביבה, הדיון עבר כצפוי להאשמת הקרבן. היא הואשמה שהשתכרה והלכה למקום שידוע כמקום מתירני (תרגום: מקום בו מנצלים נשים מינית) ולתהייה, מדוע היא אינה אחראית על מה שאירע אם הייתה שיכורה, בעוד הגברים, שאולי גם היו שיכורים, כן אחראים. היו אנשים שהגדילו ואמרו שהוא הקרבן והוא הנאנס.

הנחת היסוד של הטיעון, שגבר שיכור אנס לא אחראי לאונס באותה מידה שאשה שיכורה שנאנסה לא אחראית לאונס, היא שאלכוהול הוא הגורם לאונס. זאת, כביכול מכיוון שאלכוהול משבש את שיקול הדעת ולא מאפשר לאנשים לקחת אחריות על מעשיהם. בהקשה, אם שני הצדדים שיכורים, אף אחד לא אשם. ההנחה הסמויה של הטיעון הזה, היא שיש סימטריה ביחסי הכוח בעולם כך שגברים ונשים מגיעים בצורה שווה לסיטואציה המינית (ההטרוסקסואלית). אולם, העניין איננו האלכוהול. אלא, האלכוהול הוא גורם שמאפשר ניצול והחמרה של יחסי הכוח הקיימים בין גברים לנשים.

בשבוע שעבר, אמנסטי, תנועת זכויות אדם (זכויות גברים?) גלובלית, קיבלה החלטה לפעול למען דה-קרימיניליזציה של זנות. זאת, במטרה כביכול לפתח מדיניות שתגן על עובדות מין מהניצול, האלימות והאפליה שמגיע עם המקצוע. למרות ההסבר היפה, המניע להחלטה זו של אמנסטי נחשף כבר לפני למעלה משנה, במסמך פנימי שהודלף, ממנו עולה שאמנסטי גורסת שהתערבות הממשלה במכירת שירותי מין מפירה זכויות אדם של זונות, סרסורים ולקוחות. כן כן, תנועת זכויות האדם אמנסטי דואגת לזכויות של גברים שמסרסרים בנשים וכאלה שמשלמים לנשים כדי לקיים איתן יחסי מין.

עוד בזמן האחרון, ביום ראשון בבוקר הממשלה אישרה הסכם סחר בבני-אדם עם בלארוס, שיאפשר סחר בנשים לישראל; בית בושת בתל-אביב שבו אישה בזנות התאבדה, חזר לפעול אחרי שלוש שעות; ערוץ 2 פרסמו תחקיר מעמיק לפיו ח"כ אורן חזן מהליכוד סרסר לכאורה בזונות כאמצעי "לפנק" מכרים שלו, וועדת האתיקה של הכנסת החליטה לא לדון בעניין; בתל-אביב ממשיכים לפזר כרטיסי זנות באין מפריע; ושלטי פרסומות לבתי מלון לפי שעה שמשמשים לזנות ממשיכים להופיע בצמתים מרכזיות.

הסגברה (הסברה + גבר; באנגלית: mansplaining) היא האקט שבו גברים מסבירים לנשים אמיתות על העולם באופן מתנשא, תוך זלזול בחוכמה, בניסיון וביכולות של הנשים בתחום, בגלל היותן נשים. מקור האקט בתפיסות פטריארכליות לפיהן גברים, מעצם היותם גברים, יודעים יותר על העולם מאשר נשים, שהינן יצורים לא רציונאליים, לא חכמות ובאופן כללי היסטריות ורגשניות. כמו כן, נקודת הראות הגברית נתפסת כאמת האובייקטיבית שמתארת את המציאות נכוחה, בעוד נקודת מבטן של נשים היא סובייקטיבית ו"אחר"ת.

תופעת ההסגברה אינה מוגבלת לשאלות מגדריות, אך מן הסתם יש לה נוכחות רבה בדיונים מגדריים, היות וגברים רבים חשים צורך להסביר לנשים (ולגברים שתומכים במאבק הפמיניסטי) מדוע הן טועות באופן שבו הן מבינות סיטואציה מסוימת/מקבלות החלטות/מנהלות את המאבק הפמיניסטי. לפיכך, ענף נוסף של הסגברה הוא שיח על עניינים הנוגעים לנשים - כמו רפואת נשים, הטרדות מיניות, הגוף הנשי, נשים בשוק העבודה וזנות - בלי לערב בו נשים.

ביום שלישי הוגש כתב אישום נגד דוד יוסף, ראש עיריית אור יהודה, באשמת תקיפות והטרדות מיניות מרובות, וגניבה בידי עובד ציבור. כפי שעולה מכתב האישום ופורסם בכלי התקשורת השונים, דוד יוסף תקף והטריד מינית נשים שנקרו בדרכו במסגרת עבודתו. כמו כן, הוא עשה שימוש במשאבי העירייה כדי לשחד נשים וכדי להיטיב עמן, וכדי לפגוע באנשים שלא נענו לו (בכלל, לא בהכרח בהקשר מיני ולא בהכרח נשים). הפרט הפיקנטי ביותר שתפס את השיח הציבורי, היה אשמה שקרא לרחוב באור יהודה על שם אחת הנשים שקיים איתן יחסי מין (בהסכמה), באלי.

שימוש במשאבים ציבוריים כדי לספק את הצרכים המיניים של פרט, מעיד על כך שהפרט מרגיש שהוא שולט במרחב הציבורי. זוהי שליטה כוחנית, שבה הפרט רואה את הציבורי כשייך לו וכקיים כדי לפעול לטובתו. כלומר, כל מה שנמצא במרחב נועד לשימושו, יהיו אלה כספי ציבור, יהיו אלה משאבים רוחניים ציבוריים כמו שמות רחובות ויהיו אלה פרטים, שניתן לקחת מהן שירותי מין או להזיז מתפקידם כאשר ממרים את פיו.

נראה שבתקופה הקרובה גובה מחירי המזון, החשמל ומוצרי הצריכה הכי בסיסיים שלנו יוכרע לרעתנו, באופן שלא יהיה ניתן לתיקון. כפי שמסתמן כרגע, "תמר" ו"לוויתן", שדות הגז הטבעי ששייכים לציבור הישראלי ומהווים את מקורות האנרגיה העיקריים של חברת החשמל והתעשייה, יישארו בבעלות מונופוליסטית פרטית וחסרת רגולציה של השותפות דלק, נובל אנרג'י, ישראמקו ואלון. הם, ובעיקר העומדים בראשם, יוכלו לקבוע את המחיר של הגז לפי ראות עיניהם, כלומר את המחיר של כל מוצר שאנחנו צורכות ואת מחיר החשמל שאנחנו משלמות. אם ננסה להתנגד להם, הם יוכלו לסגור את השאלטר על התעשייה הישראלית. כל זאת בחסות הממשלה בכלל ונתניהו בפרט, שמנסה לחתום הסכם מונופוליסטי ארוך טווח נעול סגור בזנ"ט.

מאבק של אזרחים הוא מאבק של נשים

*טריגר – הפלות, גרידות, הפסקות היריון*

"אם רק הייתי מודעת, אם מישהי הייתי טורחת לספר לי את הדברים הלא אידיליים הייתי מוכנה הרבה יותר טוב. הייתי מתכוננת יותר טוב." ב', עברה גרידה בהריון רצוי כיוון שהעובר לא התפתח.

אם נכנסת למסעדה ומוצאת את בנה בחברת ארבע נשים. הבן אומר לאם: אמא, אחת מאלה היא אשתי לעתיד. נחשי מי היא. האם בוחנת את ארבע הנשים וממהרת להצביע על אחת מהן. הבן מופתע ושואל בתמיהה: איך ניחשת אמא? והאם משיבה: מהרגע הראשון לא סבלתי אותה (מתוך: היגיון בשיגעון).

בשיח התרבותי-חברתי שלנו קיימות מעט מאוד התייחסות חיובית לנשים בוגרות. הדימויים והייצוגים של נשים בוגרות הם לרוב שליליים וחד-מימדיים, כמו לדוגמה חמיות שתלטניות, גרושות מכשפות, מורות נודניקיות וקוגריות מניפולטיביות. הנשים הבוגרות בשר ודם שאנחנו כן רואות, כמו מגישות חדשות או פוליטיקאיות, הן לרוב או בעלות מראה צעיר שעונה על אידיאל היופי, או שהן מוגחכות לעתים קרובות, כמו שלי יחימוביץ' או אריאנה מלמד. ייצוג מועט מדי של נשים מומחיות בפאנלים רק מוסיפה לבעיה זו, שכן כאן יכול היה להיות פתח להכניס מודלים נשיים גילניים נוספים. למעשה, הגיל היחיד שבו לגיטימי לחזור ולהיות אישה בוגרת, הוא כשאת סבתא זקנה וחביבה. בנקודה זו ראוי לציין לחיוב את השיח הציבורי על הפוליטיקאיות במערכת הבחירות האחרונה, שהרבה מהן אינן צעירות ואינן עונות על אידיאל היופי, ובכל זאת הוצגו כגיבורות תרבות, וכן את נוכחותה של רינה מצליח בפריים טיים של ערוץ 2.

ביום שישי האחרון, עמדה בפני אולפן שישי של ערוץ 2 הזדמנות. בפאנל שנכחו בו (שוב) רק גברים, דני קושמרו שאל את אמנון אברמוביץ' האם הביקורת הרבה שסופגת איילת שקד על מינויה לשרת המשפטים קשור להיותה "אישה, צעירה, ואפילו נאה."

קושמרו ככל הנראה התייחס לכל או לחלק מההתבטאויות של שלושה גברים שמשפיעים על דעת הקהל בישראל נגד שקד: השר לשעבר יוסף פריצקי כתב בפייסבוק ששקד יכולה לככב בלוחות שנה שתלויים במוסכים ולאחר-מכן אמר שהיא יפה כמו נשות הרייך, העיתונאי מתי גולן כתב שצריך לנצל את המראה שלה לתפקיד שרת החוץ ועו"ד אביגדור פלדמן התראיין בגל"צ ואמר ששקד לא משדרת כריזמה או סמכותיות.

התנועה הפמיניסטית מורכבת ממגוון זרמים, שלכולם יש חשיבות בדרך לשוויון מגדרי. זרם הפמיניזם הרדיקלי, שהתפתח באמצע המאה ה- 20, גורס שדיכוי מגדרי הוא תוצאה של מבנה חברתי שמשמר יחסי כוח. כלומר, המבנה החברתי בנוי באופן שמונע מנשים להתקדם בו, ועוד יותר מנשים שיש להן מספר זהויות מדוכאות, כמו זהויות של נטייה מינית, קוויריות, אתניות, לאומיות וכו'. הדרך להגיע לשוויון מגדרי, לפי הפמיניזם הרדיקלי, הינה באמצעות ניתוץ המבנה החברתי ושינוי יחסי הכוח.

האירועים האחרונים שמסעירים את השיח הציבורי, הפרסומים של אפי יעקב ומאי פטאל, הם לא פחות מרעידת אדמה חברתית. או אם תרצו, ניתוץ המבנה החברתי ושינוי יחסי הכוח. שתי הנשים הללו, שנולדו וגדלו בתוך מבנה חברתי שנתן לגיטימציה למי שממונה עליהן לקחת מהן בכוח שירותי מין, מתוך תפיסה שמגיע לו ושהן מחויבות לתת לו אותן, עשו שני מעשים אדירים: ראשית, הן התנגדו לכוח שהופעל עליהן. שנית, הן ביקשו לחשוף שהופעל עליהן כוח.

לגיטימציה לנוכחותן של נשים בשוק העבודה כבר כמעט ואינה ניתנת לערעור כיום, הודות למהפכה הפמיניסטית. אולם, בתוך שוק העבודה עדיין קיימים פערים עצומים, שבאים לידי ביטוי באי-שוויון בתשלומים כמו שכר, ואי-שוויון בהזדמנויות התעסוקתיות. התוצאה היא פערים ביכולת ההשפעה של נשים, שבתורה יכולה להשפיע על כל אספקט בחייהן של נשים, כמו כניסה לפוליטיקה, מבנה המשפחה, היקף וסוג הפנאי ומידת האוטונומיה על המיניות; כלומר על הערכים וההתנהלות האישיים ושל החברה כולה.

רבות נכתב ועוד צריך להיכתב על שאלות של אי-שוויון מגדרי בשוק התעסוקה: על חסימת נשים מהתקדמות, על תקיפות מיניות שעדיין מתרחשות, על הדרת נשים מסוף שנות ה- 20 ועד אמצע שנות ה- 30 משוק התעסוקה, על מניעת אבהות מעורבת יותר, על סגרגציה של מקצועות ועוד ועוד. המשותף לכל אלה הוא התפיסה שעבודה של נשים היא משנית, ביחס לתפקידן החברתי הראשון במעלה: הבאת ילדים וסיפוק שירותי מין.

אני כותבת את הפוסט הזה מאוד בזהירות. לאורך הכתיבה שלי אני משתדלת להימנע עד כמה שניתן מכתיבה על נשים שיש להן זהויות דכאניות נוספות שלי אין: מזרחיות, רוסיות, אתיופיות, דתיות, חרדיות, פלסטיניות, לסביות וכו'. זאת, כיוון שכתיבה עליהן צריכה להיות בידיהן או לכל הפחות בשיתוף איתן, כדי להביע את קולן וכדי להימנע מהצגתן אותן כ"אחר"ות. למרות זאת, הפוסט הזה הוא על נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל (ערביות ישראליות). ליתר דיוק, על ה"אחר"ות שלהן במבט היהודי-ישראלי המיינסטרימי, שזו גם הלגיטימציה לכתיבה שלו. הפוסט הזה ינסה להלך על החבל הדק שהוא ביקורת על הסתכלות עליהן כעל "אחר"ות, בלי ליפול בעצמו להסתכלות כזו.

--