טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה סטודנטיות לטיפול צריכות לעבוד בחינם

סטודנטיות למקצועות הטיפול עובדות במהלך ההכשרה שלהן, אך לא מקבלות שכר. ההכשר לכך שאוב מתפיסה מגדרית שרואה טיפול כאחד התפקידים הטבעיים של נשים, ומתפיסה כלכלית שבה המדינה נסוגה מאחריותה כלפינו האזרחיות והאזרחים. פוסט ראשון בסדרת "המתמחות"

תגובות
אליהו הרשקוביץ

לגיטימציה לנוכחותן של נשים בשוק העבודה כבר כמעט ואינה ניתנת לערעור כיום, הודות למהפכה הפמיניסטית. אולם, בתוך שוק העבודה עדיין קיימים פערים עצומים, שבאים לידי ביטוי באי-שוויון בתשלומים כמו שכר, ואי-שוויון בהזדמנויות התעסוקתיות. התוצאה היא פערים ביכולת ההשפעה של נשים, שבתורה יכולה להשפיע על כל אספקט בחייהן של נשים, כמו כניסה לפוליטיקה, מבנה המשפחה, היקף וסוג הפנאי ומידת האוטונומיה על המיניות; כלומר על הערכים וההתנהלות האישיים ושל החברה כולה.

רבות נכתב ועוד צריך להיכתב על שאלות של אי-שוויון מגדרי בשוק התעסוקה: על חסימת נשים מהתקדמות, על תקיפות מיניות שעדיין מתרחשות, על הדרת נשים מסוף שנות ה- 20 ועד אמצע שנות ה- 30 משוק התעסוקה, על מניעת אבהות מעורבת יותר, על סגרגציה של מקצועות ועוד ועוד. המשותף לכל אלה הוא התפיסה שעבודה של נשים היא משנית, ביחס לתפקידן החברתי הראשון במעלה: הבאת ילדים וסיפוק שירותי מין.

אני רוצה להתייחס לסימפטום נוסף של תפיסה זו: תופעת ההתמחויות, ההכשרות המעשיות, הפרקטיקומים והסטאז'ים הנצלניים. תופעה זו מתאפיינת בעבודה ללא שכר, עבור שכר זעום או בתשלום העובדת בדמות שכר לימוד, כלומר דה פקטו לקיחת חלק מקדם בכלכלה דרך שוק התעסוקה, כתנאי הכרחי לעבודה באותו המקצוע עבור שכר, בשלב מאוחר יותר. כלומר, ניצול כוח עבודה, לטובת רווחים וחסכון בהוצאות, על-חשבון העובדות.

שאלת ההתמחויות היא מורכבת, ואינה זהה בכל סוגי המקצועות הנשיים. לפיכך, לאחר מחשבה מרובה, בפוסט זה אתייחס לקבוצת המקצועות הטיפוליים, ובפוסטים עתידים (שלא בהכרח יהיו עוקבים) לקבוצות של מקצועות נשיים אחרים, תוך התייחסות לכך שניצול דרך התמחויות קורה גם לגברים.

מקצוע נשי הוא מקצוע שמספר הנשים בו גדול ממספר הגברים, או שמספרן בו הולך וגדל. מקצוע כזה יכול להיות תחום עיסוק שבאופן מסורתי נחשב כחלק מתפקידן של נשים, כמו טיפול, חינוך ילדים או ניקיון, או מקצוע שעבר או עובר "פמיניזציה", כלומר שנכנסות אליו יותר ויותר נשים. במקצועות כאלה מתרחשת מגמה של ירידה בתנאים וביוקרה החברתית. במקצועות שיש בהם רוב נשי עדיין יכולים לעבוד גברים, אולם הם לרוב ירוויחו יותר מהנשים, יחזיקו בעמדות בכירות יותר ויטפסו מהר יותר בסולם הקידום. למרות זאת, גם הם חווים את הדיכוי התעסוקתי שנשים חוות, כיוון שהם עוסקים במקצוע "נשי", כלומר פחות חשוב.

המקצועות הטיפוליים, ובכלל גם מקצועות פרא-רפואיים שיש בהם אלמנטים טיפוליים כמו פיזיותרפיה, נחשבים למקצועות נשיים. זאת, גם כיוון שיש בהם רוב נשי מובהק וגם כיוון שמדובר בעבודה שנתפסת כחלק מהתפקיד הטבעי של נשים: הכלה, אמפתיה, דאגה, רווחה ורגישות.

בשלל מקצועות טיפוליים, ההתמחויות, הפרקטיקומים והסטאז'ים הם חלק מהלימודים. כלומר, לצד הקורסים התיאורטיים, כדי להיות מוסמכות לעבוד בתחום, הסטודנטיות נדרשות לעבוד בתחום. אחזור על זה שוב – כדי לעבוד בתחום הן צריכות לעבוד בתחום. זאת, במהלך יום או כמה ימים בשבוע, במשך כשנה או מספר שנים.

כך לדוגמה, בפסיכולוגיה קלינית סטודנטיות נדרשות לעבוד יומיים מלאים בשבוע ללא תשלום (לאחר-מכן הסטאז' הוא בשכר זעום), כך גם בתכנית הסבה לעבודה סוציאלית ובקרימינולוגיה קלינית ושיקומית. בלימודי תזונה, אם הנשים בכלל מצליחות למצוא סטאז', הן עובדות במהלך רוב השבוע ועוד נדרשות לשלם כסף כדי לעבוד. מציאות ההתמחויות וההכשרות המעשיות היא גם חלק מלימודי קלינאות תקשורת, הפיזיותרפיה ובטיפול באמנות.

ניתן לטעון שמדובר בחלק מההכשרה, ולפיכך לגיטימי לדרוש מסטודנטיות להתנסות, כדי שיגיעו לתחום כשהן כבר ממוקצעות. אולם, ראשית, כלל לא ברור מדוע לגיטימי שבמקצועות מסוימים, כמו בעולם העסקי, חפיפה תיעשה על-חשבון מקום העבודה, ואילו במקצועות אחרים על-חשבון העובדות.

שנית, מדובר בעבודה דה פקטו, לעתים קרובות בלי הרבה פיקוח. כך לדוגמה, סטודנטיות שעושות הסבה לעבודה סוציאלית נפגשות לבד עם מטופלים ומלוות אותם. אמנם, הן נדרשות למלא דו"חות, הן נפגשות עם מדריכה מנוסה והן משתתפות בסמינרים. אולם, הליווי אינו צמוד, ובשורה התחתונה, הן עושות עבודה במקום עובדות סוציאליות שמקבלות שכר, רק בחינם. אחת הסטודנטיות הללו מספרת: "מצד אחר זה משהו שאני מרגישה שהוא הכרחי כדי לרכוש את המקצוע, אבל היקף ההכשרה יחסית לתואר שני הוא מאוד גדול ודורש הרבה. לא כולן יכולות לעבוד במקביל, ואנחנו לא מקבלות שכר. זה יוצר תחושה בעייתית. כמות הזמן המושקעת היא מאוד גדולה."

כלומר, גם עובדות, גם לא מקבלות שכר וגם לא יכולות לעבוד במקצוע עם שכר כי הן עסוקות בלעבוד בחינם. חשוב לזכור שפעמים רבות מדובר בסטודנטיות לתואר שני, כלומר בנשים שכבר קרובות יותר ל- 30 מאשר ל- 20, שעדיין לא מצליחות לפרנס את עצמן כיאות, על כל ההשלכות החברתיות והאישיות שבדבר, כמו לדוגמה צבירת פנסיה או הערכה עצמית. זאת, בנוסף לכך שהן נדרשות לנסוע למקומות שונים ברחבי הארץ, ולא תמיד מקבלות החזרי נסיעות מתאימים.

דוגמה נוספת לעבודה דה פקטו שנעשית היא בתחום הטיפול באמנות. נכון להיום, ישראל לא מכירה במקצוע, למרות שיש אליו הכשרה מסודרת, וכן ביקוש (אבל רק לסטאז'ריות שעובדות בחינם, כפי שאסביר עוד רגע). עד שנת 2004, משרד הבריאות הכיר במקצוע הטיפול באמנות, אך בתקופתו של שר הבריאות דני נוה (מהליכוד) הופסק מתן הרישיונות למטפלות.

למרות זאת, סטודנטיות לטיפול באמנות נדרשות במהלך הלימודים להגיע ל- 1,200 שעות פרקטיקום, ללא תשלום, במהלך שלוש שנות לימוד. כלומר, כיום בשבוע, במשך שלוש שנים. באופן אבסורד, את הפרקטיקום הסטודנטיות לטיפול באמנות עושות באותו המקום שלא מכיר בהן: מוסדות משרד הבריאות, כמו בתי-חולים ומרפאות של קופת חולים. אולם, אלה לא קולטים אותן אחרי הלימודים, כיוון שכאמור אין הכרה של משרד הבריאות במקצוע, ולפיכך אין תקנים.

כלומר, לא רק שהן נדרשות לעבוד בחינם ולא רק ששוק התעסוקה הבריאותי נהנה מהמקצוע שלהן שדרוש לו, אלא שבשום שלב הוא לא מוכן לשלם להן עליו. כיום, המעסיק העיקרי של המטפלות באמנות הוא משרד החינוך, בהיקף משרה מגוחך.

--

באופן כללי, שאלות של תעסוקה נשית משלבות שני דיכויים: דיכוי מגדרי ודיכוי כלכלי. כדי לנסות ולהתמודד עם הבעיה, צריך להכיר בכך שיש כאן שילוב, ולנסות ולזקק את המאפיינים של כל אחד.

הזיקוק המגדרי של הניצול הכלכלי במקצועות הטיפוליים, כלומר הלגיטימציה לא לשלם לנשים על עבודה, נובעת מהתפיסה הפטריארכלית על תפקידן של נשים: לטפל, להכיל, לדאוג לרווחה. תפקיד זה נתפס כתפקיד הטבעי של נשים, כלומר כזה שאנחנו עושות בלי מאמץ, כי הרחם שנולדנו אתה מפיצה חומר מיוחד וקסום שגורם לכולנו להיות עדינות, מכילות ונהדרות. היות ואנחנו כביכול לא מתאמצות לעשות אותו, אנחנו גם לא מקבלות עליו שכר: לא כשהוא נעשה בבית, ולא, כפי שכתבה לאחרונה שריל סנדברג, כשהוא נעשה במקומות עבודה. זאת, למרות שמדובר בתפקיד חשוב וקריטי לכלכלה.

כלומר, אם בתפיסה החברתית הטיפול הוא גם ככה חלק מהתפקיד של נשים, כלומר כחברה אנחנו לא משלמים על עבודה נשית טיפולית, לגיטימי כביכול גם לדרוש מנשים שכן רוצות לקבל על העבודה הזו שכר, לעבוד ללא כסף. שיגידו תודה שמישהו בכלל מוכן לשלם להן עליה בעתיד. הנשים, מצדן, רואות את הערך החברתי והרגשי במקצוע ומוכנות "להקריב" את עצמן, כפי שלימדו אותנו לעשות.

זיקוק מגדרי נוסף מגיע מתפיסות של מפרנס ראשי ומפרנסת משני. מבנה המשפחה הפטריארכלי, שבו תפקיד הגבר לפרנס ותפקיד האישה לגדל ילדים ולפתוח רגליים, נותן לגיטימציה לשלם מעט או לא לשלם דבר. הרי, גם ככה המשכורת הנשית לא אמורה להיות משכורת שנסמכים עליה כדי לפרנס. תפיסה זו גם נותנת לנשים לגיטימציה להיכנס למקצוע בלי לשאוף גבוה מבחינת תנאים ושכר. בנקודה זו ראוי לציין התארגנויות של עובדות לשנות את המצב, שצצות במגוון המקצועות הללו, כמו עו"סים שינוי, ועד המתמחים בפסיכולוגיה קלינית והתארגנות של מטפלות באמנות שקוראות להצטרף לאיגוד שלהן, יה"ת.

הזיקוק הכלכלי של הניצול הנשי במקצועות טיפוליים, כלומר הלגיטימציה לא לשלם לעובדות/ים על עבודה, נובעת מתפיסה ניאו-ליברלית על תפקיד המדינה, או ליתר דיוק: היעדר תפקיד המדינה. מדינת ישראל נסוגה מאחריותה כלפיה אזרחיותיה ואזרחיה, בכך שהיא מפריטה את שירותי הרווחה, מקצצת תקציבי רווחה ומייבשת משרדים ממשלתיים (מסוימים). הרי, חלק מהסיבה שמקומות עבודה לא משלמים לסטאז'ריות ולמתמחות, היא שהם זקוקים להן כדי להחזיק את עצמם. דוגמה טובה לכך היא, כפי שראינו, המקרה של משרד הבריאות והמטפלות באמנות. למקומות פרטיים פשוט אין אינטרס לשלם.

לפיכך, התמודדות עם שאלת ההתמחויות וההכשרות תשרת הן את שאלת האי-שוויון המגדרי והן שאלות של אי-שוויון כלכלי. התמודדות כזו צריכה להיעשות באמצעות חקיקה, פסיקה, איגוד עובדות ושינוי נורמות. זאת, כדי לוודא שעובדות יקבלו שכר ראוי עבור עבודה שהן עושות, גם אם מדובר בעבודה שנעשית כחלק מתהליך ההכשרה.

אישה בציבור

ד', בת 39, נשואה ומתגוררת במרכז הארץ, היא מטפלת באמנות, שסיימה לפני שנתיים את לימודיה. היא חיפשה במשך שנה עבודה ולבסוף מצאה עבודה במשרד החינוך. היא עובדת כיום 10 שעות ומטפלת ב- 20 ילדים. "האבסורד הוא שקוראים לזה טיפול. אני מוצאת את עצמי מנחה חמש קבוצות כדי להכניס את הכמות הזו במספר השעות שקיבלתי. אני מרוויחה 37 ש"ח לשעה וזה אחרי שלמדתי שש שנים, 1,200 שעות פרקטיקום (בחינם) ועוד 600 שעות נוספות שלמדתי לימודי ציור ופיסול, כחלק מהדרישות לקבלת התעודה." ד' היא לא היחידה. כמוה יש כיום בשוק כ-5,000 מטפלות באמנויות השונות, ובכל שנה מצטרפות עוד עשרות מטפלות חדשות לשוק העבודה. "ללא חקיקה לא יהיו תקנים והמקצוע המיוחד הזה ייכחד," אומרת ד', ודורשת מכנסת ישראל לשים סוף להזנחה של המקצוע. "צריך להתפרנס בסופו של דבר. אי אפשר להתפרנס בכבוד מ- 10 שעות."

"כדי לעבוד בתחומי הלימוד שלמדתי לעומק הייתי רוצה לעבוד במחלקות לבריאות הנפש בבתי החולים, אך אני לא יכולה כי אין תקנים, כי אין חוק. השנה אמורה לעבור רפורמה בבריאות הנפש לפיה כל הטיפול האמבולטורי אמור לעבור למרפאות. וגם כאן מטפלים באמנויות לא כלולים בנותני השירותים ברפורמה. למה? כי אין חוק! מכל כיוון שמסתכלים על זה עד שלא יהיה חוק מסודר, המקצוע הזה לא יוכל להמשיך באופן הזה."

אם יש מישהי או מישהו שמעוניינת להצטרף למאבק של המטפלות באמנות, אפשר לפנות אליי (נגה כהן) ואקשר למובילות שלו, שחוששות למקום העבודה שלהן ולכן לא נחשפות.

ראשית, תודה רבה לכל הנשים מכל המקצועות ששיתפו בחוויותיהן ובחרו להישאר בעילום שם, מחשש למקום עבודתן. שנית, תודה רבה לעדו כהן, נטע עמית, יובל שפירא, נועה מורג, ליאן טל, זהרה אוזנה, לירון שליש, אפרת כהן-נוימן, רגי רויטברג, ארנון פרנטי, רעות גלבלום, אתיה ברנהרט-מגן, גלית סגל, שני רובין, מעין לוי אלנטק, הגר סהר, רותם מיי, עינת נתיב, ליאת יונה, יותם נוי, אילת ארנוני, אדוה חנקין, מרים גברעם, עינב רפאל, מיטל סטרול, שירה אפרתי, איתי יהודאי, מורן נאור, יעל קרופך, רעות סימן טוב, מיטל סטרול, קטיה ז'לטוב, ניב סוניס, דנה מליק, מיכל לוי, נעמי נידם, טלי איזנברג, לירון לוי, מעיין פדן, אפרת נעמן, דנה שניאור, ירון הופמן-דישון, ליאור מור, ליאת יונה, תמר רוחם ולקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" על הסיוע באיסוף ובעיבוד הרעיונות.

הבלוג עכשיו בפלטפורמה חדשה! את הפוסטים הקודמים אפשר למצוא כאן: http://blogs.haaretz.co.il/nogacohen/



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות