בין חנין ללוסי: המחבלת הזונה והציונית הקדושה - ידועות בציבור - הבלוג של נגה כהן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין חנין ללוסי: המחבלת הזונה והציונית הקדושה

בין חנין זועבי ללוסי אהריש – איפה מצטלבים דימויים לאומיים ומגדריים של "אחר"ות ולמה המאבק הפמיניסטי לא שלם בלי שתיהן

תגובות

אני כותבת את הפוסט הזה מאוד בזהירות. לאורך הכתיבה שלי אני משתדלת להימנע עד כמה שניתן מכתיבה על נשים שיש להן זהויות דכאניות נוספות שלי אין: מזרחיות, רוסיות, אתיופיות, דתיות, חרדיות, פלסטיניות, לסביות וכו'. זאת, כיוון שכתיבה עליהן צריכה להיות בידיהן או לכל הפחות בשיתוף איתן, כדי להביע את קולן וכדי להימנע מהצגתן אותן כ"אחר"ות. למרות זאת, הפוסט הזה הוא על נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל (ערביות ישראליות). ליתר דיוק, על ה"אחר"ות שלהן במבט היהודי-ישראלי המיינסטרימי, שזו גם הלגיטימציה לכתיבה שלו. הפוסט הזה ינסה להלך על החבל הדק שהוא ביקורת על הסתכלות עליהן כעל "אחר"ות, בלי ליפול בעצמו להסתכלות כזו.

--

הדימוי התרבותי של ה"זונה-קדושה"  (Madonna-Whore) הוא דימוי שמופיע בתרבות האנושית מזה אלפי שנים, ומציג נשים כאחת משתי דמויות: הזונה, כלומר האישה המינית, הרעה, המניפולטיבית והארצית; והקדושה, כלומר האישה הטובה, המכילה, העדינה, האלוהית והאם. מטרת הדימויים היא לצמצם את מקומן של נשים בחברה ובמרחב, באמצעות הפיכתן מבנות-אדם שלמות לקטגוריות שטוחות. זאת, גם במטרה למשטר את ההתנהגות שלנו כדי לנהל אותנו וגם במטרה לאפשר לגברים בחברה להתמודד עם "הדבר הזה" שהוא "נשים". הרי, כאשר כל אישה שמולם יכולה להיות רק אחת משתי אופציות, כלומר או סט אחד של התנהגויות, כישורים ותפקיד חברתי, או הסט השני, הרבה יותר קל לבחור איך לנהוג בה. הדימוי הזה משפיע גם על נשים, שרואות לנגד עיניהן שני מודלים של התנהגויות וכישורים, ומסגלות לעצמן התנהגויות ותפיסות על עצמן ועל אחרות. בנקודה כזו המשטור הופך למשטור עצמי.

הדימוי של הזונה-קדושה נשבר ככל שאנחנו רואות ורואים יותר נשים סביבנו במגוון של תפקידים, שכן החברה חווה נשים כפרטים שלמים וכשונות זו מזו. אולם, כאשר נשים הן חלק מקבוצה שבעצמה נתפסת כ"אחר"ת בידי המיינסטרים החברתי, על הנשים הללו מולבשים גם הדימויים של הקבוצה וגם דימויים מגדריים, ואלה מזינים האחד את השני. כך, במקרה של חנין זועבי ולוסי אהריש.

החברה הפלסטינית-אזרחי-ישראל, או הערבים ישראלית, היא כל-כך שקופה בחברה הישראלית שלא בטוח שאפילו הגדרתן כ"אחר" היא נכונה, אלא אולי דווקא מילה עם השורש מ.ח.ק. כך או כך, מיעוט הפלסטינים אזרחי ישראל שכן מגיעים לתודעת המיינסטרים הישראלי, נתפסים כ"אחר"ים וכנחותים. בהתאם, הנשים בקבוצה זו שמגיעות לתודעת המיינסטרים נתפסות כ"אחר"ות פעמיים, כמו במקרה של זועבי ואהריש, שלצד ה"אחר"ות הפלסטינית/ערבית שלהן נוכחת גם "אחר"ות מגדרית. למעשה, זועבי ואהריש מוצגות לנו כ"זונה" וכ"קדושה" (בהתאמה).

הביקורת הציבורית סביב חנין זועבי חורגת הרבה מעבר לדיון בלגיטימיות של ההערות שלה, ונוגעת במיניות שלה ובמי היא כאישה. מדמים אותה לכלבה, אומרים עליה שהיא לסבית ורווקה, טוענים שהיא אינה נשית, מציירים אותה עם שיערות בבית השחי ומעבירים ביקורת על הבגדים שלה. על-אף שאין רע בלהיות לסבית, רווקה או לא להוריד שיערות בבית שחי, המטרה באמירות הללו היא להשמיץ. מטרתה של השמצה זו היא לשלול את הלגיטימציה שלה, וזו נעשית באמצעות שלילת הנשיות שלה, שמבוטאת בסימנים שנתפסים במיינסטרים כנשיים: הטרו-נורמטיביות, חיים בזוגיות ומראה שעונה על אידיאל היופי. (הפרדוקס הגדול הוא כמובן שלו הייתה נשית מספיק, היו טוענים שמקומה לא היה בפוליטיקה, זירה גברית, אך זה דיון אחר). זועבי, בתפיסה הישראלית המיינסטרימית, היא האישה הזונה.

אולם, לזועבי יש עוד זהות: הזהות הפלסטינית, שנוכחת גם היא בביקורת עליה, לדוגמה בהשמצתה כ"מחבלת". שתי הזהויות שלה, הלאומית והמגדרית, משתלבות יחדיו כדי להרחיק אותה ולהראות שהיא אינה משלנו, כלומר שהיא "אחר"ת וזרה, ולפיכך יש דרך מסוימת להתמודד איתה. שתי הזהויות הללו של זועבי (שאינן הזהויות היחידות שלה, אולם בפוסט זה אני מתייחסת לשתי זהויות: לאומית ומגדרית) משתלבות ביחס שלנו אליה: היות והיא הפלסטינית שאנחנו לא מוכנים לקבל היא הופכת לאישה שאנחנו לא מוכנים לקבל, והפוך, היות והיא האישה שאנחנו לא מוכנים לקבל, היא הפלסטינית שאנחנו לא מוכנים לקבל.

צילום מסך מתוך הפורומים של fxp, 17.6.14

לעומת זאת, לוסי אהריש, שלאחרונה נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות וזכתה לחיבוק ציבורי גדול בזמן מלחמת "צוק איתן" כחלק מהמאבק שלה נגד גזענות, היא הקדושה. כפי שכתב העיתונאי אבישי מתיה בעמוד הפייסבוק שלו: "לוסי אהריש היא אשת טלוויזיה מקצועית, רהוטה וחיננית. היא גם ערביה. הערביה שאתם אוהבים לאהוב. יפה. נעימה. לא קיצונית. ערביה ציונית. כזאת שתתקוף את חנין זועבי ותהיה מנומסת מול מתקפות גזעניות כלפיה."

אהריש, שהיא פרט בפני עצמה ולגיטימי שתתנהג באופן שבו היא מוצאת לנכון, הפכה בקרב המיינסטרים של הציבור הישראלי לדימוי של האישה הקדושה. אולם, גם לאהריש יש זהות נוספת: היא ערבייה ישראלית. במקרה של אהריש, הזהות הנוספת שלה נותנת לגיטימציה למיינסטרים הישראלי להסתכל על הפלסטינים כעל "אחר"ים. העובדה שאנחנו יכולים לשייך את אהריש לקבוצה שנתפסת כנחותה, אך עם זאת לקבל את אהריש אלינו, גם מנקה את המצפון וגם מאפשרת לנו לומר שאנחנו מסתכלים על הקבוצה כעל פרטים: יש כאלה שאנחנו כן מקבלים ויש כאלה שלא.

. מתוך עמוד הפייסבוק של "שיחת הבוקר", 11.3.15

אולם, אהריש לא נתפסת כפרט, אלא כדימוי, כסמל, או כפי שכתב מתיה, כעלה תאנה. היות והיא הערבייה שאנחנו כן מוכנים לקבל היא הופכת לאישה שאנחנו מוכנים לקבל, והפוך, היות והיא האישה שאנחנו מוכנים לקבל, היא הערבייה שאנחנו מוכנים לקבל. כלומר, גם במקרה של אהריש, שתי הזהויות שלה, הלאומית והמגדרית, משתלבים יחדיו, הפעם כאמצעי להרחקת הפלסטינים האחרים. (בנקודה זו חשוב לי לציין שוב שזכותה של אהריש לפעול כדרכה, הביקורת היא על הדימוי שהחברה יצרה לאהריש. הביקורת אינה (!!!) על לוסי אהריש, וכן אין ציפייה שהיא כפרט תיקח על כתפיה מאבק כזה או אחר).

מתוך עמוד הפייסבוק של "שיחת הבוקר", 11.3.15

ראוי לציין שלא מן הנמנע שייתכן ועצם העובדה שזועבי פועלת בפוליטיקה, שהיא סביבה שנתפסת כגברית, ואילו אהריש בתקשורת הפופולרית, סביבה שנתפסת כמתאימה לנשים, מעצימה את התפיסה הציבורית את הזהות המגדריות שלהן. כמו כן, גם לא מן הנמנע שהשמות שלהן, "לוסי", שיש לו ניגון אירופאי-מערבי, לעומת "חנין זועבי" בעל הצליל ה"ערבי", מעצימים את התפיסה הציבורית את הזהות הלאומית שלהן.

נשים הן הדרך של חברה פטריארכלית לסמן את הגבולות הלאומיים שלה. בהסתכלות של הציבור היהודי פנימה, התפיסה שיהודיות צריכות להתחתן רק עם יהודים, תפיסה שמגיעה לקיצוניות בפעילות של להב"ה, היא דוגמה לכך. בהסתכלות של הציבור היהודי החוצה, היחס שלנו לנשים הפלסטיניות/ערביות מעיד על היחס שלנו אל פלסטינים.

חנין זועבי ולוסי אהריש הן ככל הנראה שתי הנשים הפלסטיניות/ערביות המוכרות ביותר במיינסטרים הישראלי, ומהבודדות שבהן. היכולת של הציבורי היהודי-ישראלי להתמודד איתן, מגיע לאחר הכנסתן לקטגוריות פשטניות, שמאפשרות התמודדות: מחבל(ת)-זונה וציוני(ת)-קדושה. מידת ההשטחה של דמויותיהן של זועבי ואהריש, שהיא מאוד מאוד קיצונית - חיבוקים ונישוקים אל מול שנאה יוקדת - מעידה על הריחוק הגדול בין המיינסטרים הישראלי לבין הפלסטינים/ערבים, כלומר על גזענות גדולה כלפי הציבור הפלסטיני/ערבי, כמו גם על פערים מגדריים משמעותיים שעדיין קיימים אצלנו בחברה.

הרי, הדימויים הללו לא נוצרו בתוך ריק, אלא הם תוצר של פוליטיקאים וגורמים בתקשורת, שבאופן אקטיבי מציגים באופן מוקצן את התנהגויותיהן ואמירותיהן, כמו לדוגמה ציטוטים מוצאים מהקשר של זועבי אל מול הדגשת ציטוטים של אהריש שמקרבים אותה למיינסטרים, וכן של העובדה שאין קבוצת כוח אחרת בחברה כרגע שמתנגדת מספיק חזק לדימוי הזה.

המאבק לשוויון מגדרי חייב לעבור דרך מאבקים לשוויון של קבוצות מדוכאות נוספות. לנשים יש מגוון של זהויות, והן חוות דיכוי כפול, משולש, מרובע או מתומן, גם בהתבסס על הביולוגיה שלהן וגם בהתבסס על גורמים נוספים. ניתן להגיע לפתרונות חשובים ומשמעותיים עבור נשים כולן, אולם כל עוד יתרחש דיכוי של קבוצות שונות באוכלוסייה, יתקיים בהכרח דיכוי של נשים.

אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי להרחיב את האופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: כאילו אנחנו רק יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את רובא סמעאן. רובא היא רווקה בת 34 שגרה בנצרת ועושה דוקטורט באוניברסיטה העברית, במדור לצרפתית ובחוג ללימודים רומאניים ולטינו-אמריקאיים. היא נמצאת בשנה הראשונה ללימודי הדוקטורט, בו היא חוקרת את הגוף הגברי בספרות נשית פרנקופונית מגרבית, ואת הגוף נשי בספרות גברית פרנקופונית מגרבית. בחירת הנושא לדוקטורט נעשתה בעקבות נושא התזה שלה, שהיה על הסופר המרוקאי, טאהר בן ג'לון. זו השנה הראשונה שרובא נחשפת במסגרת הלימודים ללימודי מגדר בסביבה האקדמית. אחרי התיכון, רובא עבדה במשך שנה במעון לאנשים עם מוגבלויות.

רובא עובדת בתרגום, והיא דוברת ערבית, עברית, אנגלית, צרפתית ומעט ספרדית. עד לפני כמה חודשים היא עסקה בגיוס כספים במרכז "אלטופולה" להעצמת נשים וקידום הגיל הרך בחברה הערבית בארץ, שם עבדה במשך 9 שנים, במקביל לתרגומים. כמו כן, היא החלה להיות פעילה לפני שנה בתנועה מוניציפלית מקומית בשם "צעירים שוחרי שינוי", שהצליחה, עם מעט משאבים, להכניס חבר למועצת העיר בפעם הראשונה בבחירות האחרונות, ולערער מעט על הכוח האבסולוטי שהיו לכמה קבוצות לפני כן.

תנועת "צעירים שוחרי שינוי" נרתמת לסייע לאוכלוסיות המוחלשות של החברה הפלסטינית. זאת, הן בפעילויות רווחה, כמו ליגת כדורגל וקייטנות, והן בפעילויות לאומיות כמו התנגדות לשירות לאומי (כי הוא מתקיים תחת משרד הביטחון והתוצאה היא הרחקה מהזהות שלהם), התנגדות לכיבוש ובעד זכות השיבה. תפיסת השייכות של רובא נובעת הן מהשייכות לאדמה, שמקורה בכך שהיא ואבותיה נולדו כאן, והן מהאזרחות הישראלית שלה. לדבריה, השייכות הזו אינה סותרת את הנוכחות היהודית כאן. כמו כן, התפיסה שלה היא של עם אחד עם כל הפלסטינים. בפרקטיקה, על-אף שהיא נרתמת לקייס של העם שלה, היא פתוחה ורוצה להכיר אחרים. כמו כן, היא מתנגדת לפוליגמיה.

רובא אוהבת ספרים, גם כיוון שהיא מרגישה שהם עוזרים לה להתפתחות האישית וגם כי היא מחדדים את כישורי השפה שלה. כמו כן, היא אורגת בשיטת גובלן, אוהבת לצפות בסרטים מצריים, לבלות עם חברות ולנסוע לחו"ל, כאשר החלום שלה הוא לטייל במצרים. היא מעידה על עצמה ש"קל מאוד לשמח אותה". רובא היא חילונית, והדת כמעט ולא משחקת תפקיד בחיים שלה. ליצירת קשר עם רובא: rubasimaan@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#