נגה כהן
נגה כהן

התנועה הפמיניסטית מורכבת ממגוון זרמים, שלכולם יש חשיבות בדרך לשוויון מגדרי. זרם הפמיניזם הרדיקלי, שהתפתח באמצע המאה ה- 20, גורס שדיכוי מגדרי הוא תוצאה של מבנה חברתי שמשמר יחסי כוח. כלומר, המבנה החברתי בנוי באופן שמונע מנשים להתקדם בו, ועוד יותר מנשים שיש להן מספר זהויות מדוכאות, כמו זהויות של נטייה מינית, קוויריות, אתניות, לאומיות וכו'. הדרך להגיע לשוויון מגדרי, לפי הפמיניזם הרדיקלי, הינה באמצעות ניתוץ המבנה החברתי ושינוי יחסי הכוח.

האירועים האחרונים שמסעירים את השיח הציבורי, הפרסומים של אפי יעקב ומאי פטאל, הם לא פחות מרעידת אדמה חברתית. או אם תרצו, ניתוץ המבנה החברתי ושינוי יחסי הכוח. שתי הנשים הללו, שנולדו וגדלו בתוך מבנה חברתי שנתן לגיטימציה למי שממונה עליהן לקחת מהן בכוח שירותי מין, מתוך תפיסה שמגיע לו ושהן מחויבות לתת לו אותן, עשו שני מעשים אדירים: ראשית, הן התנגדו לכוח שהופעל עליהן. שנית, הן ביקשו לחשוף שהופעל עליהן כוח.

הכוח הזה תחילה ניסה לקחת מהן שירותי מין, לאחר-מכן אמר להן שהן אשמות במה שנעשה להן, הציב בפניהן מכשולים כאשר פנו למערכות שהיו אמורות לדאוג להן ולבסוף הציע להן פתרונות משפילים לניצול שעברו. למרות כל זאת, הן לא ויתרו ופרסמו בשמן ובתמונתן את מה שאירע, כדי שיראו וייראו.

מאי פטאל מתוך עמוד הפייסבוק שלה

ה"כוח" הזה הוא לא כוח מוסתר ומיסטי, אלא אנשים: הפרטים בחברה שתקפו, שיתפו פעולה או היו אדישים. מדובר, ראשית, כמובן בתוקפים שלהן: פרופ' מריו שניידר וסא"ל לירן חג'בי. שנית, באנשים במערכת האוניברסיטאית והצבאית שלא טיפלו בהן כיאות. שלישית, מדובר בסביבה - החברתית, המקצועית, התקשורתית, התרבותית, המשפטית, הפוליטית - שמעבירה לנשים מסרים שליליים אודות המיניות שלנו ומטילה עלינו את האחריות על התגובה למיניות שלנו ולנוכחות שלנו.

הסיפורים הם הסיפורים האישיים שלהן, אבל הם מהווים עוד דפיקה בפטיש שמנסה לנתץ את קירות המבנה החברתי. דפיקות שהתחילו בתחילת דרכה של התנועה הפמיניסטית לפני כ- 200 שנה, עברו דרך העלאה למודעות של דיכוי נשים באמצעות מיניות של הוגות ופעילות כמו קתרין מקינון, התחזקו עם החקיקות בישראל נגד הטרדה ותקיפה מינית, עברו דרך מספר פרשות ביניהן האונס בשמרת, איציק מרדכי, משה קצב והפרשות מהשנתיים האחרונות, עברו תפנית עם מתן קול לנשים שהותקפו, כמו לדוגמה עדויות המוניות של נשים נפגעות בעמוד "אחת מתוך אחת" וחשיפות אישיות כמו של שני שטלריד, התפתחו לנשים שחשפו בפומבי את התוקפים שלהן, כמו חנה אלבג, והנה הגענו לאפי ומאי, שחושפות את אזלת ידן של המערכות המטפלות.

השיח הציבורי עבר גם הוא תהפוכות אדירות. בקרב פוליטיקאיות, נשות תקשורת והציבור הרחב כבר אין לגיטימציה רחבה להאשים את הקרבן במה שלבשה, יש פחות לגיטימציה לניצול ביחסי מרות ומתחילה לצוץ ההבנה שהמערכות שאמורות לטפל ולהעניש, לא עושות את זה בצורה טובה. בעקבות החשיפה עולים עוד מקרים של תקיפות מיניות במערכות, כמו הפוסטים של דפי שגל ומיכל ברקאי על הצבא או הדברים של אפרת לטמן בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. במקביל, השיח כבר פחות סובל את תרבות האונס בצבא ובמערכות, כמו הפוסט של אביב גונן על חולצת סוף מסלול, שפורסם כמה ימים לפני החשיפה של מאי.

והנה, כל החלקים של הפאזל מתחילים להתחבר, ומחלחלת ההבנה שתרבות האונס שמתחילה בחשיבה על מקומן הנחות של נשים, סופה להסתיים בבעל כוח שמנסה לקחת מין מאישה. לפיכך, הפתרון שדורשות אינו שיוף כזה או אחר במערכות הקיימות, אלא שינוי, שיצליח לעקור מהשורש את התופעה, ולא תשמר את מבני הכוח במערכות הקיימות. זאת, כדי להתמודד עם המנגנונים המובנים במערכות, כמו שאמרה לילי פרגמניקוב בתכנית הבוקר של רשת. ניתוץ המבנה החברתי כבר אמרתי?

בעמידה האיתנה של אפי ומאי יש כאן עוד הישג משמעותי: נשים שתופסות מקום במרחב הציבורי ודורשות שיתייחסו אליהן כאל שוות בו. הנה אני, הן אומרות בפעולתן, המערכת הסגורה ניסתה להשתיק אותי ולשים אותי מאחורי סוגר והסכם. היא ניסתה לשמר את מקומי כ"אחר"ת, כשונה וכמוזרה, אבל יש לי זכות שווה במרחב, ואם לא תתנו לי אותו, אני אקח אותו. וכך, מהיותן "אחר"ות, הן הופכות להיות סובייקט, והתוקפים הופכים להיות "אחר"ים. שינוי יחסי כוח, כבר אמרתי?

איני מתיימרת לומר שהגענו לשינוי הגדול. התגובות כלפי אפי ומאי רוויות בהאשמת הקרבן ובסלאטשיימינג (ביושן באמצעות המיניות שלהן). זאת, באופן אירוני, למרות שהתוקפים שלהן הודו במעשים שלהם. למרות זאת, מתקיים שינוי, והדרך לוודא שהוא ימשיך להתקיים היא באמצעות המשך המאבק.

הפעולות של אפי ומאי, ושל נשים נוספות שבטח עוד ייחשפו אחריהן, הן פעולות אמיצות ולא פשוטות. ההישגים הגדולים ברמה החברתית יכולים לעורר רכבת הרים אישית של רגשות ומחשבות, ואני מנחשת שאלה לא ייעלמו גם כשהדיון הציבורי יעבור הלאה. כמו כן, חשוב להזכיר שהבחירה להיחשף היא בחירה, ואישה שאינה מעוניינת בכך אינה מחויבת לעשות זאת. אולם, גם בלי הלחץ הציבורי, גם הנשים הללו צריכות לקבל גם תמיכה מהמערכות וגם צדק.

נגה כהן | |ידועות בציבור

אני בת 30 וגרה בתל-אביב. בעלת תואר שני היסטוריה ותואר ראשון בפכ"מ - פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה - מהאוניברסיטה העברית. מתפרנסת מעבודה בשיווק בחברת הייטק.

אני פמיניסטית, ומתמקדת ביחס החברתי והתרבותי לנשים, במיוחד כזה שנוגע למעבר של נשים מהספירה הפרטית (הבית והמיניות) לציבורית (העבודה, הפוליטיקה והרחוב). זאת, במטרה לבחון את האופן שבו הם משפיעים על האופן שבו החברה תופסת את תפקידן של נשים

אני שמחה תמיד לשמוע רעיונות לנושאים לכתוב עליהם, אז תרגישו חופשי לכתוב לי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ