צעירה לנצח: למה אנחנו רוצים שנשים יישארו ילדות? - ידועות בציבור - הבלוג של נגה כהן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צעירה לנצח: למה אנחנו רוצים שנשים יישארו ילדות?

צעירות, מטופשות וחסרות כוח - ככה החברה אוהבת אותנו, וזה המסר שהיא מעבירה לנו: החל מהסתכלות שלילית על נשים בוגרות ועד לכינוי המקטין "בנות"

תגובות
דורון גולן/ג'יני

אם נכנסת למסעדה ומוצאת את בנה בחברת ארבע נשים. הבן אומר לאם: אמא, אחת מאלה היא אשתי לעתיד. נחשי מי היא. האם בוחנת את ארבע הנשים וממהרת להצביע על אחת מהן. הבן מופתע ושואל בתמיהה: איך ניחשת אמא? והאם משיבה: מהרגע הראשון לא סבלתי אותה (מתוך: היגיון בשיגעון).

בשיח התרבותי-חברתי שלנו קיימות מעט מאוד התייחסות חיובית לנשים בוגרות. הדימויים והייצוגים של נשים בוגרות הם לרוב שליליים וחד-מימדיים, כמו לדוגמה חמיות שתלטניות, גרושות מכשפות, מורות נודניקיות וקוגריות מניפולטיביות. הנשים הבוגרות בשר ודם שאנחנו כן רואות, כמו מגישות חדשות או פוליטיקאיות, הן לרוב או בעלות מראה צעיר שעונה על אידיאל היופי, או שהן מוגחכות לעתים קרובות, כמו שלי יחימוביץ' או אריאנה מלמד. ייצוג מועט מדי של נשים מומחיות בפאנלים רק מוסיפה לבעיה זו, שכן כאן יכול היה להיות פתח להכניס מודלים נשיים גילניים נוספים. למעשה, הגיל היחיד שבו לגיטימי לחזור ולהיות אישה בוגרת, הוא כשאת סבתא זקנה וחביבה. בנקודה זו ראוי לציין לחיוב את השיח הציבורי על הפוליטיקאיות במערכת הבחירות האחרונה, שהרבה מהן אינן צעירות ואינן עונות על אידיאל היופי, ובכל זאת הוצגו כגיבורות תרבות, וכן את נוכחותה של רינה מצליח בפריים טיים של ערוץ 2.

הצד המשלים של ייצוג שלילי של בגרות הנשית הוא הפיכת ההצערה לאידיאל של נשיות. זאת, כאמצעי התמודדות עם העובדה שנשים, מטבע הדברים, מתבגרות. לא בכדי עוזי פוקס, אריק סיני ומרסדס בנד שרים שירים רומנטיים ל"ילדונת", לא בכדי מפרסמים לנו מוצרים וניתוחים שיצעירו את העור שלנו או מצפים שנמרוט ונגלח את שיערות איבר המין שלנו ולא בכדי נשים אמורות להתבייש בגילן.

באמצעות דימויים חיוביים ושליליים, החברה מורה לנו לטשטש ולמחוק את סממני הבגרות והופכת את הנשיות האידיאלית לנשיות ילדותית, יפה ותמימה שתלויה בגבר. ההצערה הופכת לאמצעי לשלוט: לשלוט במיניות נשית ובמראה של נשים, לשלוט בעצמאות של נשים ולשלוט בדרישות של נשים מסביבתן. הרי, כוחה החברתי של ילדה הוא קטן מזה של אישה בוגרת, שכן מדובר בדמות חמודה, לא מזיקה ומטופשת, כפי שהומחש היטב בפרסומת של אולוויז Like a Girl. לילדה אין לגיטימציה לדרוש זכויות פוליטיות, שכר ואפילו דעתה פחותה מזו של אדם בוגר. כמו כן, כשאנחנו עסוקות בנסיונות להיראות צעירות, אנחנו עוסקות פחות בלקיחת חלק במוקדי הכוח: פוליטיקה וכלכלה. האישה הבוגרת שמותר לנו להיות, הסבתא הזקנה, היא כבר אישה נטולת מיניות ונטולת כוח מתוקף גילה ומקומה החברתי.

למעשה, שלבי החיים שאנחנו אמורות לעבור הם: ילדה קטנה וחמודה בשמלה ורודה, אישה-ילדה בעלת מיניות מסוימת מוגבלת וסבתא זקנה נטולת מיניות. את הקשר בין בגרות להיעדר מיניות סיכמו היטב איימי שומר, טינה פיי, ג'וליה לואיס דרייפוס ופטרישה ארקט במערכון Last F**kable Day:

באופן אירוני (או שלא), הטשטוש בין נשים לילדות לא מונעת לקיחה בכוח של מין מנשים, כיוון שהן כביכול ילדות, אלא מכשירה לקיחת מין בכוח מילדות. מכאן קצרה הדרך לכותרות שתוהות אם ילדה בת 12 שנאנסה היא פתיינית או לסלבס שלא חשים צורך לבדוק תעודות זהות של נערות שהם באים במגע איתן.

השפה, ככלי למשטור חברתי, מבססת גם היא את נראטיב ההצערה: מלצרים בבתי קפה, מנהלים בעבודה, מוסכניקים ואפילו מודי בר און בפנייתו לחברות-כנסת (דקה 27:15) – כולם ועוד רבים נוספים פונים לקבוצות של נשים בתואר "בנות". "תודה בנות", "מה בשבילכן, בנות?", "היי בנות", "מה הבנות אומרות?", "שקט בנות" ועוד ועוד.

כינוי נשים באופן שבו מכנים ילדות: "בנות", גם מבטל את קיומה של בגרות נשית וגם מייצר אחדות בין נשים לבין ילדות. כאשר בודקות את המקבילה הגברית, "גבר", "חבר'ה" או "אחי", הפער כבר זועק לשמיים, משלוש סיבות: ראשית, הקטנה שלנו: "בנות" אל מול "גבר" ולא מול "בן". שנית, הפיכתנו לאחרות, באמצעות פנייה מסומנת למגדר שלנו "בנות" אל מול הפנייה הגנרית "חבר'ה". שלישית, הרחקה שלנו, באמצעות השיום (מתן שם) הכללי "בנות" אל מול השיום המשויך "אחי".

בכל מקום שבו יש כוח, יש התנגדות מסויימת לכוח. ההתמודדות של נשים בוגרות עם דחיקתן יכולה להיעשות באמצעות העצמה נשית, שלאחרונה הגיעה למיינסטרים בדמות האמירה "כולן יפות". אולם, במודל היופי החדש כולן עדיין צעירות, וטענה זו עדיין משאירה את היופי כערך ששופטים אותנו לפיו. דרך נוספת להתנגד היא באמצעות ריקליימינג (ניכוס מחדש). כך, בתוך מעגלים של נשים שמכירות אחת את השנייה קיים לעתים שימוש בכינוי "בנות", כאמצעי לביטוי חיבה האחת כלפי השנייה, וכמובן סדרת הטלוויזיה הפמיניסטית "בנות".

יצירת מרחבים נשיים היא חשובה במאבק הפמיניסטי, אך אינה מספיקה כדי להגיע לשוויון מגדרי. שוויון יתבטא בהסרת החסמים העומדים בפני נשים. כלומר, כאשר נשים בוגרות יהיו חלק לגיטימי מהחברה ו"אישה" לא תיתפס כדבר מאיים. בספירת התרבות והתקשורת נדרש ייצוג הרבה יותר גדול לנשים בוגרות, בספירה הכלכלית-צרכנית כדאי שנפסיק לקנות מוצרים שמבטיחים להצעיר אותנו וביומיום אפשר להפסיק להתבייש בגילנו ונדרש להפסיק לקרוא לנשים "בנות", במיוחד במצבים בהם מתקיימים יחסי כוח מגדריים ובסיטואציות מקצועיות. חלופות אפשריות הן "חברות", "יקירות", "נשים", "חברות-הכנסת", "גבירותיי", "אחותי" וכו'. כל זה, לא כי יש משהו רע בלהיות בת, אלא כי הדחקנו הצידה את מקומן ואת כוחן של נשים.

--

תודה רבה להדס בשן, אורטל בארי, עדי גריידי אשכנזי, אושיק פלר, רוני שימרון, לנה רוסובסקי, סופי גרשניק, שחר לי מור, אפרת כהן-נוימן, מיטל סטרול, תהילה גבאי דויטש, הילי מגורי, נטע עמית, שלומית הברון, שני רובין, שירה מזראי, רונית קולבק, רוני ספיר, מיך קובלסקי, סבינה קורמניוש, סלעית קולר, יאנה גימפלביץ', רוני דנציגר, ענבר ליבנת ולקבוצת בפייסבוק "שיח פמיניסטי" על הסיוע באיסוף ובעיבוד הרעיונות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#